נזמין את אחד המשתתפים לשתף בסיפור שלו.

האם הצלחתם להיות אמפתיים כלפי עצמכם במהלך המשימה הזו? מה אמרתם? מה עשיתם? איך זה הרגיש?

אם התלמידים לא משתפים – אפשר לספר סיפור בסגנון הבא:

יונתן, תלמיד כיתה י’, היה בטוח שהוא מוכן למבחן במתמטיקה. הוא למד כל השבוע והשקיע הרבה זמן בתרגולים. ביום המבחן, יונתן הרגיש לחוץ מאוד. בזמן המבחן הוא התבלבל בכמה שאלות פשוטות ועשה טעויות שטותיות. כשהמבחן הסתיים, הוא ידע שהציונים לא יהיו טובים כמו שחשב. יונתן הרגיש אכזבה עצמית גדולה. הוא היה מאוכזב מעצמו כי הוא ידע שהוא יכול היה לעשות יותר טוב אם היה מרוכז יותר ופחות לחוץ. הוא חשב שהוא איכזב את המורים ואת ההורים שלו.

• נשאל את התלמידים: מה הייתם אומרים לו? איך הייתם מנחמים אותו אילו הוא היה חבר שלכם? (לדוגמה: להזדהות איתו- זה לא הוגן, זה ממש מבאס/ חמלה- אתה כזה אדיר שעבדת כל כך קשה, ממש התאמצת ועבדת קשה, כל הכבוד לך על זה)
• אחד הכלים שיש לנו באמפתיה כלפי עצמנו היא דיבור פנימי – כלומר מה שאנחנו אומרים לעצמנו. וכמו שהיינו מנסים לנחם חבר טוב, ולהיות אמפתיים כלפיו – גם כלפי עצמנו, חשוב שנפעיל את אותו דיבור.
• מה אנחנו יכולים להגיד לעצמנו ברגעים שאנחנו כועסים, מאוכזבים, מבואסים מעצמנו?
אפשר להזכיר את הדברים הבאים:
– קבלה עצמית – להבין שאנחנו אנושיים, שעשינו הכי טוב באותו הרגע, ולטעות זה אנושי.
– ללמוד מזה – לאמץ עמדת למידה. במקום: “הרסתי הכל… אכזבתי… וכדומה, אפשר לעבור ל: “מה קרה לי שם? מה הפעיל אותי? מה התחיל את כל העניין? מה יכול לעזור לי בפעם הבאה כשאהיה במצב שונה?”
– להתבונן על עצמנו במבט חיצוני – כלומר, כמו שתרגלנו בהתחלה, במבט של חבר טוב. כשקורה לנו משהו כזה, לשאול את עצמנו: “מה ______ היה אומר על מה שקרה לנו? מה הוא היה אומר לי עכשיו כדי לשפר לי את מצב הרוח?”

• איך אפשר ביום- יום כשאנחנו לא מצליחים, אפילו דברים קטנים להיות יותר אמפתיים כלפי עצמנו?

• איך הכלים שהזכרנו יכולים לבוא לידי ביטוי כשקורה לכם משהו כזה?