יומן מסע- בעקבות חינוך פורץ דרך – מוטי ארבל, מנהל מקיף י׳ אשדוד

אז למה בעצם אני טס לארה”ב (יומן מסע – מבוא)
ראשית כל כי אשתי היקרה מלכת העולם ושחררה אותי שבועיים לפני פסח. אוהב אותך

עולם החינוך משתנה בקצב מטורף. הוא מנסה להדביק את השינויים הגלובליים שמתחוללים בעולם. לא ממש בהצלחה. התלמידים של היום שונים מרחק שנות אור מהתלמידים שהיו לפני 15 שנים, שלא לדבר על נוער שנות ה-90 שאנחנו היינו. כאילו מאות שלמות עברו ב-30 השנים הללו.

ארצות הברית היא מקום נהדר לחפש מקומות משתנים. לא בגלל שכל מה שקורה שם צריך לייבא לכאן. ממש לא. חלק מהדברים צריכים להישאר מעבר לים. הסיבה המרכזית היא חופש הפעולה המטורף שיש לבתי הספר התיכוניים שם, שכן ההשכלה האקדמית “הרשמית” מתחילה שם בקולג’. החופש הזה מאפשר למנהלים ולצוותי מורים להעז ולחפש את השינוי. לאתגר את המערכת ואת המחשבה ולהתאים את בית הספר לצרכי הדור המשתנה.

לאחר שנים רבות של ניסוי וטעיה ממקדת רשת אמי”ת, הרשת שאני גאה לנהל בה, רשת שתמיד חושבת קדימה ופורצת דרך, את תחומי השינוי במספר אלמנטים:

פיתוח פדגוגי – התאמת תכניות הלימודים, שיטות ההוראה ודרכי ההערכה לעולם משתנה. לא מוותרים על הידע אלא מלמדים לצרוך אותו באופנים שונים.

הערכה – עבודה מבוססת נתונים. בכל תחום. בכל דבר. לא לשקר לעצמנו. לאתגר את עצמנו ולא להסתמך על תחושות בטן.

אקוסיסטם – חיבור בית הספר למציאות החיצונית. בית הספר איננו בועה נפרדת מהחיים אלא חלק מהחיים ומשרת את המציאות כולה.

תצא”מ – תהליך צמיחה אישי מקצועי. חיבור בית הספר לעולם הפנימי של התלמיד והצוות. בית הספר אינו מנותק מהלב אלא משרת את הלב.

שיווק – הוצאת בית הספר מהאפרוריות השבלונית. רוב בתי הספר תוכננו כאילו נבנו עבור בתי סוהר. מסדרון ארוך עם תאים תאים, ממנו יוצאים האסירים בעת הישמע הצלצול. אנחנו מבינים שבתי הספר חייבים לשדר ולשווק מציאות צבעונית יותר, חיה יותר, משמחת לב.

חברה וחיבורים – ביה”ס אינו יכול להיות שלם אם לא ישים כנר לרגליו חיבור חברתי ואזרחי. מעורבות חברתית והצמחת בוגר שרואה עצמו חלק מהכלל ולא פרט בודד הדואג רק לעצמו.

זהות וערכים (תורת חיים) – כאנשים מאמינים התורה מכוונת את דרכינו. תורה חיה במציאות. תורה משמחת. גם מי שפחות מאמין יסכים שבית ספר צריך להוות כר פורה לגיבוש זהות וערכים עליהם החברה מושתתת.

טכנופדגוגיה – הטכנולוגיה המשתנה ללא הרף מאפשרת לרתום כלים שלא היו בעבר בשירות בית הספר. הכל מונח בקרן זווית רק הושט היד וגע בם.

אז מה נעשה בארצות הברית?
נכיר בתי ספר שעשו שינוי משמעותי ומרתק בתפיסות חינוכיות ופדגוגיות ואדריכליות בהתאמה לעולם משתנה (פיתוח פדגוגי ושיווק),
נלמד כיצד קהילה עסקית משלבת זרועות עם רשויות חינוך וקהילות מקומיות כדי לשבור תקרות זכוכית (אקו-סיסטם),
נכיר שיטות לפיתוח “צוותים מנצחים”, כאלו שיכולים למשימות החינוכיות המאתגרות של המאה ה-21 (תצא”מ),
נתבונן בקהילות יהודיות משמעותיות, אורח חייהם, תפיסת עולמם והחיבור שלהם לישראל (תורת חיים וחיבורים בחברה הישראלית),
נכיר את עולם ה-makers והשילוב של טכנולוגיה בלמידה (טכנופדגוגיה),
נדון ונחשוב בצוותי מנהלים ומובילים מה מהדברים ניתן לאמץ וליישם בישראל, ומה תלוי הקשר תרבותי ומקומי, כי לא הכל צריך לייבא לכאן. (הערכה),
אני תפילה כי שליחותנו תהיה לתועלת לכולנו. שנלך לשלום ונחזור לשלום. שנחזור עם תובנות שיקדמו את מערכת החינוך הישראלית.

בתמונה:
מי שחשב שלהפוך את כולנו לצברים בפס ייצור אחד וכור היתוך מאחה זו הדרך הנכונה. מתברר שכנראה טעה. מנסים משהו אחר.😉

הלילה הארוך ביותר, או: מחשבות על חיבורים בחברה הישראלית, תצא”מ וזהות וערכים...

החפץ לנסוע אל מחוץ לישראל בימים אלו צריך להתאזר בסבלנות אין קץ. ימי טרום פסח, ותקופת “בין הזמנים” בישיבות, מביאים איתם המוני ישראל היוצאים ממיצריהם לחופשה הגואלת או בחורי ישיבה אמריקאים החוזרים הביתה לחופשת מולדת…
בחלק מהשעתיים בהן עמדנו בתור עמדו לידי שני בחורים חרדים. “מנין אתם”? גילגלנו שיחה באנגלית מתובלת בעברית. מסתבר שהיה מדובר בשני חסידי סאטמר הלומדים בישיבת בריסק בישראל וחוזרים הביתה להורים לפסח. הרבה צעירים אמריקאיים נוהגים לעשות שנת לימודים בישראל לפני צאתם לחיים באמריקה. שנה ישראלית.
תוך כדי גלגול שיחה ואמירה שלי על ביקור אצל הרבי מלובבאוויוטש, שאל אותי הסאטמראי החביב האם אני חב”דניק… ואני תוהה – איך חב”דניק?? איפה ראה בי חליפה? זקן? והכיפה הסרוגה??
ופתאום קלטתי בפועל את שידעתי מזמן – החברה הישראלית כל כך התרגלה לוויכוחים ומריבות פנימיות, כשכל תת מגזר מאופיין באופן שונה מהשני. מפוצלים ונהנים… אבל בקרב יהודי חו”ל – יהודי הוא יהודי והוא יכול להיראות בכל צורה. כך בחור סאטמראי חביב יכול לחשוב אדם כמוני לחבדניק… מחשבה מייאשת איך מצליחים לפרוץ דרך לחיבורים בחברה הישראלית המשוסעת כל כך?
הטיסה מתעכבת מעט. עולים למטוס הדרימליינר של אל על “באר שבע”. 30 עגלות תינוק נספרו בעליה למטוס… לישון לא כל כך יהיה אפשר הלילה….
בחור חרדי חביב עם פעוט יושב לידי. זוג צעיר עם שלושה ילדים. ההורים של שניהם גרים בניו יורק. הם מנסים לעשות עליה. עדיין לא בטוחים. חוזרים לפסח להורים. בכמה כאב וניתוק כרוכה ההחלטה האמיצה הזו לעלות לארץ. וואו.
אפיזודה מדעית נחמדה – הטיסה מישראל לניו יורק תארך 11 שעות ו-46 דקות. יוצאים בלילה ונוחתים בלילה. המרדף אחר החשיכה. הטיסה חזור תארך כשעה וחצי פחות. הסיבה לכך היא שכדור הארץ סובב סביב צירו מימין לשמאל, ולכן ניו יורק מתרחקת מאיתנו לאחר ההמראה, ואנו רודפים אחריה. בדרך חזור ישראל תתקרב אלינו ככל שנטוס.
לאחרונה תפס השחקן וויל סמית’ את הכותרות. הן בגלל הסטירה שנתן לקומיקאי שצחק על אשתו, והן בגלל זכייתו באוסקר לשחקן הראשי בסרט King Richard (משפחה מנצחת בתרגומו הישראלי). בסרט הוא משחק את ריצ’רד וויליאמס, אביהן הגאון המשוגע של שחקניות הטניס המפורסמות סרינה וונוס.
את הטיסה ניצלתי כדי לצפות בסרט המיטיב מבט עם האבא, מאחר והופק על ידי הבנות עצמן. על מנת שלא לעשות ספויילרים אומר רק כי היכולת של האבא להציג תכנית ברורה ומדוייקת כיצד לשבור את תקרת הזכוכית של בנותיו, בשילוב הדאגה הבלתי מתפשרת שלו (עד כדי שיגעון) לשמור על רווחתם ובריאותם הנפשית בכל מחיר, ועם התביעה הבלתי מתפשרת להצליח בלימודיהם למרות הכל, ולשמור על רוח של ענווה, והעובדה שבסופו של יום מתבוננות בו בנותיו במבט מעריך, עורג ואוהב – היא תהליך צמיחה אישי מקצועי (=תצא”מ) מרתק! הלב שמח ופורח בעשיה למרות מאמץ בלתי מתפשר. משימתנו היא להפוך תהליכים כאלו לשגרתיים בבתי הספר. חנוך לנער על פי דרכו.
נחתנו בניו יורק. שעתיים בכניסה לביקורת גבולות. הלכו כבר הרגליים. העמודים בטרמינל מספקים תפאורה מעניינת. דגל ארה”ב בכל עמדה. הפטריוטיזם האמריקאי המוקצן (לטובה בעיני) ילווה אותנו במסע. זהות וערכים.
יום חדש מתחיל.

New York – here we come

moti1

moti2

moti3

moti4

moti5

יומן מסע – יום שישי את יודעת או מתי נוכל ללמוד לבחור…

שירה המפורסם של להקת בנזין יכול לייצג נאמנה את תחושותיו של תלמיד ממוצע במערכת החינוך – שיעמום מתמשך לאורך השבוע וציפיה לסוף השבוע הגואל. בראיון בשנת 2012, שלושים שנה לאחר יציאת השיר, התייחס אליו יהודה פוליקר ואמר עליו שהוא: “שיר עצוב ומדכא… מה יותר עצוב מבן אדם שמה שיש לו בחיים זה רק את יום שישי וכל השאר זאת שגרה משעממת”? תכל’ס…

יצאנו מנמל התעופה. בגלל אילוצי זמנים מתפללים שחרית באוטובוס. אנחנו בדרכנו לבית ספר יהודי במחוז ווסצ’סטר בצפון מדינת ניו יורק. הנופים מתחלפים לאורך הדרך. איזורי תעשייה עשנים, בתי קומות צפופים, פרברים עם בתים חד קומתיים פשוטים לצד בתים הממוקמים לגדות אגם ויער בנוף פסטורלי.

מגיעים לבית ספר leffel. מדובר בקהילה בית ספרית המשרתת את היהודים המתגוררים באיזור – מרחק שעה וחצי נסיעה לכל כיוון(!). בית הספר ממוקם בשני מקומות נפרדים. באחד לומדים תלמידי היסודי גן עד ו’, ובזה שנבקר בו לומדים תלמידי ז עד יב.

שמו הקודם של בית הספר היה “שכטר” כשמו של ארגון גג קונסרבטיבי בארה”ב. עם התפרקות הארגון הוחלט בבית הספר על שינוי שמו, וזאת בכדי לאפשר לכל יהודי, ללא קשר לשייכותו הדתית, ללמוד בבית הספר ולהרגיש בנוח. היום בית הספר מוגדר יהודי פלורליסטי. כך למשל יתקיימו סוגי תפילות שונים בבוקר וכל תלמיד ייכנס לתפילה המתאימה לאורח חייו. האם יש מקום גם בישראל לבתי ספר מסורתיים? האם הציבור יקבל את זה?

מספר דברים מרתקים שלטעמי גילינו בבית הספר:

א. מבנה לימודי מותאם – תכנית הלימודים וכמות השעות הניתנת לכל מקצוע נקבעה על ידי הנהלת המוסד החינוכי ולא על ידי משרד החינוך. חובת ההצלחה עליהם. הם החליטו שכל מקצוע יילמד שלוש שעות בשבוע – לא יותר ולא פחות. מערכת השעות נפרסת על פני שבועיים – שבוע א’ מערכת אחת ושבוע ב’ מערכת שניה וחוזר חלילה.

ב. הכדור אצל התלמיד – בחירה כחלק מהתרבות הבית ספרית. בחלק מהשעות התלמידים בוחרים מה ללמוד, באיזה רמה ועומק. כך ניתן לראות שיעורים רב גילאיים בתחומים שונים. כמו כן, תלמידים יכולים לבחור רצועה של הכנת שיעורי בית. ביה”ס מבין שזה פתח לשיעור חופשי ומוכן לשלם את המחיר, למען לקיחת האחריות של התלמידים ומתוך הבנה שחופש לפעמים זה לא נורא.

ג. פיתוח מיומנויות – בארצות הברית בחינות הבגרות הן אוטונומיה בית ספרית. הקבלה לקולג’ מבוססת בעיקר על מבחני מיון הדומים לפסיכומטרי אצלנו. לכן משקיעים המון בפיתוח מיומנויות אצל התלמיד/ה – יצירתיות, אחריות אישית, יכולת התמודדות, עמידה בפני קהל, לקיחת אחריות ועוד. הנהלת בית הספר יודעת שמיומנויות אלו, הן אלו שיביאו כמה שיותר בוגרים שלהם לקולג’ ולהצלחה בחיים המודרניים, שזו אמת המידה המרכזית מבחינתם לבית ספר מצליח.

באופן פרטני ביקרנו במרחב מייקרים מרתק (75% מהתלמידים בוחרים בו כאחד ממקצועות הבחירה שלהם), פגשנו שם מורה עם אש בעיניים ועם עוצמה וענווה לנהל תהליך למידה יחד עם התלמידים, ולא להיות הריבון על הידע בכיתה, ראינו פטריוטיזם אמריקאי עם חיבור לישראל נשקף מהקירות, ושמענו עדיין מקצת תלמידים, בשקט בשקט, שהם עדיין שונאים את בית הספר.

כנראה שנגזר עלינו אף פעם לא להיות מושלמים….

נוסעים למנהטן. שבת לפנינו. על מנת שלא להירדם שלא בזמן (ג’ט לג) אנחנו יוצאים לטייל ברחובות העיר. מחפשים את הטיימס סקוור וטועים בדרך בענק… אבל בסה”כ חברים בניו יורק זה דבר נחמד ומצחיק…. כן, גם ל-FRIENDS הספקנו להגיע…

עוד סיפורים דרך התמונות.
יאללה, שבת לפנינו.

בית ספר לפל. דגל ארה"ב וישראל זה לצד זה. הפרשי הגבהים הם רק בגלל זווית הצילום.

תלמידים מציגים את היוזמה שלהם - שעון חלופי לשעון אפל. כל יוזמה במרחב המייקרים צריכה לענות על שלוש דרישות - אלקטרונית, בעלת קוד תיכנות וניתנת לבניה בפועל.

תלמידות מציגות את היוזמה שלהן. כל יוזמה נדרשת להיות מוצגת בסגנון תכנית "הכרישים". גם באופן רהוט וברור, תוך ניתוח אמיתי של צרכי השוק והיתכנות הצלחת היוזמה.

כל לוגו מסמל "חברה" שהקימו תלמידים במסגרת תכנית העבודה שלהם. הרבה חברות...

פינת הלאום 2. חיבור לכל מיני יוזמות למען ישראל והציבור בארץ.

מרחב מייקרים 1. אחד עשר מדפסות תלת מימד!!

מרחב מייקרים 2. מרחב ליצירה ידנית. חזרה לחגר המלאכה של פעם.

מרחב מייקרים 3. שימוש במכשירי עבודה שבארץ בגלל כללי הבטיחות אין אפשרות בכלל להכניס...

והעצמת הנבחרות והגאווה הבית ספרית.

הכניסה לחדר מורים. ספרי עיון. מעיד בעיני על תפיסת ההוראה כמקצוענית.

משרד הכוונה לאקדמיה. ככה טבעי.

יומן מסע – פרק ג’ – יום שבת במנהטן או הירוק היום ירוק מאוד…

שבת במנהטן מספקת הזדמנות להכיר קהילות יהודיות בגולה. מכיוון שבמהלך השבוע אין הזדמנויות להתכנסות, מהווה השבת (בפרט שלאחריה ראשון חופשי) זמן חגיגי להתכנסות, והקידושים שלאחר תפילת שחרית זוכים למקום של כבוד מכל הבחינות – זהו הזמן החברתי בקהילה וכולם נשארים למינגלינג כיפי יחד. שבת מהווה מוקד השמירה שלהם על הזהות המשותפת.
בית המלון שלנו ממוקם ברחוב 50 בין השדרה השלישית לשדרת לקסינגטון. מיקום מרכזי מאוד במידטאון. מרחק נגיעה מהמקומות המתויירים ביותר. לכן, מלבד הקהילות היהודיות, ומאחר שהלו”ז בשבת ריק לגמרי זוהי גם הזדמנות להכיר את העיר.
את תפילת ערבית של שבת וסעודת ערב שבת סעדנו במלון. האווירה היתה מרוממת. שירי שבת. דברי תורה. ערב ראש חודש ניסן הוא הזמן בו נהגו בעדה שלי (טריפוליטאיים) ובעדה הטוניסאית לקיים את טקס הבסיסה. מאחר והצלחתי להביא איתי כמות קטנה של בסיסה, אנחנו מלמדים את כולם על הטקס ועורכים אותו יחד. שתהיה שנה של ברכה והצלחה.
איך עולים אחרי ארוחת שבת לקומה 11 במלון? לאט ובזהירות…

שבת בבוקר יום יפה, אל תנסו לטעום פה את הקפה. הקפה האמריקאי כל כך בלי טעם… אוי … מתפצלים לבתי הכנסת באיזור.
אני, רפי ויאיר החלטנו לצעוד לבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בשדרה השמינית פינת רחוב 70. מרחק הליכה של כ-45 דקות. קטן עלינו. מקווה שחברי הפורטוגזים יעריכו את המאמץ…
קהילת שארית ישראל נחשבת לקהילה הוותיקה ביותר במנהטן. ראשיתה ביהודים שהיגרו לכאן במאה ה-17. בית הכנסת עצמו נחנך בשנת 1897. מבנה מפואר ומרשים בסגנון נאו-קלאסי. הרחובות ריקים למדי בשעה מוקדמת זו של הבוקר.
כשהגענו לבית הכנסת נשאלנו על ידי המאבטח בכניסה אם הגענו “לשרת” (to service), וענינו שבאנו להתפלל (to pray) רק כשנכנסנו חשבתי על העומק שיש בביטוי “לשרת” כלפי עבודת ה’ בתפילה.
ואכן בית הכנסת והקהילה טקסיים מאוד. שירותיים מאוד. הכל מנוהל על פי כללים ברורים. הרחבה המרכזית ריקה מאדם. אליה יכולים להיכנס רק אלו המשרתים בפועל את האל. יאיר ניסה והועף משם מיד… כל השאר יישבו ביציעים מסביב. לא יותר מ-30 איש נמנו על ציבור המתפללים. אין ילדים למעט שניים שהגיעו ממש מאוחר. אבולוציה של קהילות בגולה? בכל מקרה זה בוודאי כואב מאוד. אחינו הם. עליה היא אופציה, אך מאוד לא פשוטה כפי שכבר כתבתי בפרקים הקודמים.
אל החזן החביב מתלווה מקהלת בית הכנסת הנסתרת מעין, ויושבת בקומה משל עצמה מאחורי ארון הקודש. האקוסטיקה מושלמת והאווירה של החזן והמקהלה יוצרת תחושה של קולות מן השמים. מדהים.
לצד בית הכנסת בחדרון קטן הקימו בית כנסת לילדים. לקראת סוף התפילה מגיעים כ-15 ילדים וילדות ומקבלים שם הדרכה כיצד מתפללים שחרית. פערי השפה מקשים על הדור הצעיר והמדריך עובר איתם דף דף, לאט ובידידות.
בסיום התפילה נשים פעמינו במהירות דרך הסנטרל פארק אל בית הכנסת של השדרה החמישית פינת רחוב 60. להכיר עוד קהילה. הגבאי החביב מאוד בבית הכנסת הפורטוגזי קצת נעלב שלא נשארנו לקידוש שלהם. לבית הכנסת בשדרה החמישית אנו מגיעים בזמן דרשת הרב בסוף התפילה. בית הכנסת בשיפוצים ואנו באולם האירועים של בית הכנסת בקומה מינוס 3. מדובר בבית כנסת ששועי מנהטן ונכבדיה (האשכנזים) מתפללים בו. כאן נהג להתפלל ג’ראד קושנר (חתנו של טראמפ) כשגר במנהטן. כאן אנו מזהים שני ילדים בבית הכנסת.
נשארים לקידוש בשדרה החמישית, ועוברים לבית הכנסת החלאבי “ספרא” ברחוב 62. כאן מתפללים שועי מנהטן ונכבדיה מהצד הספרדי (חלאבי). גם כאן אין יותר מדי ילדים אך יש הרבה יותר צעירים וצעירות.
מבט חטוף וזריז בטמפל עמנואל, בית כנסת רפורמי שנחשב (פיזית) לגדול בעולם – 2,500 מקומות. מבנה מרשים ביותר. נכנסנו בסיום הקריאה בתורה. אם חשבתם שכאן יהיה מלא – טעות בידכם. גם כאן ריק למדי. עתיד העם היהודי בארץ ישראל. עם כל המריבות הפנימיות כנראה שאין לנו מקום אחר.
טוב. היה נחמד וכעת הגיע הזמן להכיר את מנהטן.

אנו יוצאים להליכה בסנטרל פארק. נגיע עד האגם הגדול ע”ש הגב’ אונאסיס קנדי, נחזה בפריחת הדובדבן, משפחות מטיילות בפארק. בארה”ב יש יומיים שבתון. שבת וראשון. כמה זמן משפחתי אפשר לנצל כך. בקרוב בישראל?
בכל פינה נגני רחוב וזמרים העושים כסף למחיה. ריבוי הלאומים, העמים והגוונים בפארק גורם לי להרהר במשפט השגור בתפילתנו שייעודנו “לתקן עולם במלכות שדי”. איך מתקנים עולם כל כך מגוון ורב תרבותי? מי אני הקטן? אולי מחר אצל הרבי יהיו לי קצת תשובות.
באחד הספסלים גילגלנו שיחה עם בחור חביב שהגיע מטקסס. הוא בן 24 וכבר עובד כמהנדס בנין. אין כאן שירות צבאי חובה וההתקדמות היא מהירה. זו הפעם הראשונה עבורו בניו יורק. “בטקסס אנשים הרבה יותר חמים ולבביים” הוא אומר לנו, “כאן בניו יורק כל אחד עסוק בענייניו בלי להסתכל עליך”. נפרדים לשלום. כשנחזור נעבור ליד מזרקת פוליצר ליד מלון פלאז’ה, המזרקה המזוהה עם הסדרה חברים. המזרקה יבשה. חוזרים למלון לסעודת שחרית מאוחרת.
מוצ”ש. יוצאים לעיר. טיימס סקוור. הריח השולט באופן בלתי מעורער הוא עשן הג’וינטים. ב-2021 קיבלה ניו יורק החלטה על היתר שימוש בקנאביס והם נמכרים בכל פינה. כמות המעשנים והמסטולים מסביבנו עצומה. אם כך יהיה חלילה בישראל – לא נוכל לעצור את האסון מלהגיע לבתי הספר. גם ככה כיום כשאסור הדבר, הוא נמצא. על אחת כמה וכמה.
יושבים לאכול פיצה. כמה חסידי חב”ד מתחילים ניגון, אנחנו מצטרפים ומתחילים לרקוד.
איזה מלווה מלכה! עם ישראל חי!

מחר הולכים לרבי!
התמונות של שבת באדיבות גוגל. המשך הסיפורים הקטנים בתמונות.

בית כנסת הספרדי - פורטוגזי של קהילת שארית ישראל

בית הכנסת של השדרה החמישית

בית הכנסת החלבי

בחור לבנוני שומע את העברית שלנו ומגיב באהבה גדולה.

יומן מסע פרק ד’ – הולכים לרבי או איך לתקן עולם במלכות שדי

יום ראשון הוא היום החופשי השני בשבוע בארצות הברית. לאחר בילויי אמש הרחובות ריקים למדי בבוקר. מרכזי הקניות ייפתחו רק בשעה 11:00 או אפילו 12:00.
קמים מוקדם. היום הולכים לרבי. הרבי ששמו נישא בכינוי זה בפי רבים, הלא הוא הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובאוויטש, רבם של חסידי חב”ד, ושל רבים שאינם חסידי חב”ד אך רואים בו דמות אהובה ומוערכת.
הרבי, שנפטר בשנת תשנ”ד, קבור בבית העלמין היהודי בקווינס. הוא נטמן לצידו של חמיו, האדמו”ר הקודם, הרב יוסף יצחק, האדמו”ר הריי”צ.
האדמו”ר הריי”צ היגר לארה”ב בשנת 1940, ונפטר כ-10 שנים לאחר מכן. זכינו וההגעה לציון היא ביום הכתרתו כאדמו”ר – ב’ ניסן. אין מקרה בעולם.
את מפעל השליחים המוכר כל כך בעולם, החל אדמו”ר הריי”צ והוא הורחב ושוכלל על ידי ממשיכו – הרבי. ואולי יש בכך מענה מסויים לשאלתי בסנטרל פארק – איך מתקנים עולם? אור קטן ועוד אור קטן הופכים לאור עצום שיכול להאיר עולם ומלואו גם במקומות הנידחים ביותר.
אנו מגיעים וכל אחד כותב לעצמו את תפילותיו על פתק. המנהג הוא לקחת את הפתק ולקרוע אותו על הציון ולהניחו שם. להתפלל לפני שוכן מרום שבזכות הצדיקים השוכנים שם יתקבלו תפילותינו. רפואה, זיווג, פרנסה, גאולה – איש איש ותפילותיו. דממה באוהל. מתפלל על משפחתי, חבריי, וכל קהילת אמי”ת י’ אשדוד.

משם, במעבר חד, ניסע לשופינג באחד ממרכזי הקניות הגדולים – ג’רזי גארדנס. שונא שופינג. שונא…. אבל הבטחנו מתנות לאהובים שבבית.
בערב נסעד במסעדה כשרה מול מטה האו”ם בשדרה הראשונה. כל דבר חייב להיות מתוק בתיבול האמריקאי. אפילו קציצות הבשר החריפות – מתוקות….
מכאן תתפצל המשלחת. אני בקבוצה היוצאת דרומה לארץ השמש – פלורידה. טיסת פנים של שעתיים וחצי. עוד שעה בדרך למלון. מגיעים בערך ב-2:30 לפנות בוקר. השכמה ב-6:30

סופ”ש נגמר. באנו לעבוד….

Jacksonville – Where Florida begins

המשך סיפורים בתמונות

הכניסה לאוהל הרבי

בכניסה לאוהל עם פתקי הברכות. שיתקבלו תפילותינו ברצון.

בית העלמין היהודי. קווינס

מקצת המשלחת לרבי. לחיים לחיים.

פנים האוהל. שיתקבלו התפילות לרצון.

מחר יום חדש. בתי ספר נוספים לפנינו. ועדיין לא נגעתי במימי האוקיינוס.

אוניברסיטת צפון פלורידה 1

אוניברסיטת צפון פלורידה 2

אוניברסיטת צפון פלורידה. חדר הכשרה ואימון למורים לתכנית STEM2 BE.

אוניברסיטת צפון פלורידה

אין שוטטות. כאשר תלמיד צריך לצאת הוא מקבל יד מהמורה. יש רק שתי ידיים.

דמיין, צור, שחק, שתף, קבל משוב ודמיין הלאה

חצר באנדרו ג'קסון

כיתה ללימודי גיימינג. מחשבים חזקים במיוחד. לומדים לתכנת משחקים.

כיתת גיימינג

כיתת לימוד למורים בתכנית

מנהל בית ספר אנדרו ג'קסון

מסדרון באנדרו ג'קסון

עם בילי גארנר

פינת צילום בחדר ההכשרה.

קיר בבית הספר אנדרו ג'קסון

שותפים בתכנית.

תלמידים באנדרו ג'קסון

פרק ו – איך פורצים התניות תרבותיות או היום שלא נגמר…

עם תחילתו של יום, ידענו שמצפה לנו יום עמוס ביותר. לפנינו נסיעה לשני מחוזות אחרים במדינת פלורידה, מפגש עם שלושה בתי ספר שונים ומפגש עם הנהלת מחוז. עמוס בהחלט. רק שלא ידענו מה ה’ מתכנן עבורנו….

אז קמנו בבוקר. תפילת שחרית. ארוחת בוקר זריזה. שוב בייגל, אלא מה? לא מכירים משהו אחר במדינה הזו. והילית, מפקדת הקבוצה, מזרזת אותנו להסעה למחוז קליי שבפלורידה (ג’קסונוויל נמצאת במחוז דובל).

רגע, אמנם ראיתי את האוקיינוס, התפעלתי ובירכתי, אבל לא נגעתי בו. אין מצב שאנחנו הולכים בלי נגיעה אחת במימי האוקיינוס. בעוד כולם פונים לאוטובוס אני מחיש פעמי לחולות הים אל המים המיוחלים. רגע… איפה הים? אתמול בלילה מהחלון הוא נראה הרבה יותר קרוב. פתאום אני קולט – גאות ושפל. תופעת טבע שבישראל כמעט ואיננו מרגישים בה, אך באוקיינוסים היא בולטת ביותר. הים התרחק מאיתנו כ-50 מטר פנימה… מופלא. נוגע במים ורץ לאוטובוס. נגעתי באוקיינוס! מאוחר יותר אבין שזה ממש לא מובן מאליו אפילו עבור אלו שגרים בפלורידה…

עוברים את נהר סנט ג’ונס הנמשך מדרומה של פלורידה אל צפונה, חוצה את ג’קסונוויל ונשפך אל האוקיינוס האטלנטי. מחזה מרהיב ביופיו. עם הגיענו למחוז קליי נעבור לבית הספר התיכון הציבורי פלמינג איילנד. בית הספר מונה כ-2,000 תלמידים. אמנם זהו בית ספר ציבורי, אך בניגוד לבתי הספר האחרים שראינו ושנראה בפלורידה, מבנה ביה”ס הוא אסתטי ונעים למראה. הכניסה לביה”ס היא דרך מבואה גדולה הנקראת “היכל המנצחים”. ניכר שמטרתה היא להביא גאווה על הישגים שונים של בוגרי בית הספר, אך היא ריקה למדי… חשבתי על כך ששיווק והתפתחות נכונים הוא גם הצבת יעדים ומטרות ברורים ולא רק התבוססות במה שאין לנו. בילי גארנר, שמתלווה אלינו גם היום, יאמר לי שנושא הספורט בתיכונים בארה”ב הוא עסק כלכלי חשוב לבתי הספר. נבחרות הספורט מביאות ספונסרים שמביאים איתם כסף לבתי הספר. לכן התחום תופס מקום כל כך מרכזי בבתי הספר.

את סיורנו נתחיל במעבדת המחשבים של ביה”ס. מתוך הנחת עבודה שלא כל בוגריהם ממשיכים לקולג’, מנסים בביה”ס להקנות לתלמידים גם לימודי תעודה שיאפשרו להם פרנסה ראויה בחיים. זהו מוטיב שכבר ראינו אתמול בביה”ס אנדרו ג’קסון. כאן ילמדו את התלמידים עיצוב גרפי בתוכנות פוטושופ ואינדיזיין עד להכשרה וקבלת תעודה מקצועית. זו לא המטרה המרכזית של בית הספר אך זו מטרה משנית ראויה מאוד מבחינתם.

המגמה הייחודית שתוצג בפנינו היא מגמת מינהל עסקים. המגמות בבית הספר הן רב גילאיות. תלמיד יוכל לבחור שנה אחת מינהל עסקים שנה א’, ולהחליט אם להסתפק במבוא הזה ולעבור למגמה אחרת או להמשיך ולהעמיק לשנה ב’.

באופן ייחודי מגמת מינהל עסקים פועלת בשיתוף פעולה עם בנק VyStar שהקים בתוך בית הספר סניף בנק אמיתי לחלוטין אותו מנהלים תלמידים נבחרים במגמה. הבנק מאפשר ביצוע פעולות בסיסיות כמו הקמת חשבון, הפקדות ומשיכות וכד’. תלמידים המתנסים בבנקאות הזו יכולים לקבל עבודה בבנקים הדומים מחוץ לביה”ס ולהתפתח במערכת הבנקאות. מנכ”ל הבנק הקודם היה איש חינוך והקמת הבנק היא יוזמה שלו, מלבד העובדה שיש כאן רווח כלכלי כשתלמידים פותחים חשבון בבנק הספציפי הזה…

ממשיכים הלאה. מדינת פלורידה מחולקת ל-67 מחוזות בגדלים שונים. במחוז פטנאם, אליו נגיע כעת, יש כ-100,000 תושבים, ורמתו הסוציואקונומית נמוכה למדי. מחוז זה עבר שינוי כולל, גם בליווי של קאת’י ידידתנו מאתמול, אך כאן השינוי כוללני ומקיף את כל בתי הספר במחוז – מרמת הגן ועד לסיום י”ב.

עם הגיענו נסור אל הנהלת המחוז. מבנה נמוך קומה וכלל לא מרשים, ששימש בעבר בית ספר יסודי, משמש כעת את הנהלת המחוז. המפגש עם הנהלת המחוז מלמד על משנה סדורה ותכנית לימודים מפורטת מגיל הגן ועד סוף יב של הטמעת מקצועות STEM2 – מדעים, טכנולוגיה, הנדסה, מתמטיקה, רפואה. הנחת העבודה היא שבוגרי המחוז נוטים להישאר במחוז ולא לעזוב אותו. יש שמעולם לא חצו את נהר סנט ג’ונס לכיוון האוקיינוס. לכן, מבחינת הנהלת המחוז, המטרה היא מיצוי תכניות שיאפשרו לתלמידים הגעה למקצועות ראויים ומפרנסים, גם בלי הצורך להגר למקומות אחרים.

על מנת לעמוד ביעדים נוצרים שיתופי פעולה עם התעשייה (כדוגמת זה שנוצר עם קאת’י ידידתנו) על מנת לצייד את בתי הספר בציוד מתאים. כמו כן, המחוז משקיע בציוד נייד על מנת לאתגר את החשיבה והיכולות של התלמידים. נחשפנו לדוגמא לפלנטריום מתנפח עם מקרן 360 מעלות ותוכנות מתאימות מאפשר לתלמידים היחשפות לעולם החלל באופן חוויתי.

מכאן ניסע לבית הספר היסודי Moseley. עם הגיענו לבית הספר, יקדם את פנינו שלט המזהיר כי סגל המורים חמוש, ולא יהסס להשתמש בנשק כדי להגן על התלמידים. המלווה שלנו מטעם המחוז תאמר שאנשים כאן נוטים לפתור בעיות בדרך לא מקובלת…

בבית הספר נכנס לשיעור מחשבים בכיתה ד’ בערך. השיעור אקטיבי באופיו. המורה משמשת כמנטורית ועוברת בין התלמידים. חלקם יוצרים קוד הפעלה באמצעות תוכנת סקרץ’. חלקם מהנדסים משימות במשחק מחשב באפליקציה ייעודית. חלקם נעזרים במדריך מקוון על מנת לבנות קונסטרוקציות מורכבות מפלסטיק.

בית הספר עצמו מוזנח מאוד. קירותיו עירומים. השירותים ישנים ומטונפים ודורשים שיפוץ דחוף. עם כל הכבוד לרצון ללמוד תכניות מתקדמות, ישנם דברים בסיסיים לטעמי שיש לדאוג להם קודם כל. איני שופט את בית הספר חלילה. ביציאתנו ראיתי את אחת האימהות במזכירות בית הספר. היא בהחלט נראתה כזו שבאה לפתור בעיות בדרך לא הולמת. אני מאשים את הנהלת המחוז. יש צרכים בסיסיים שצריכים לקבל מענה לפני טאבלטים לשיעור מחשבים או פלנטריום נייד.

אנקדוטה מעניינת ועצובה מעט התרחשה כשאחת מבנות הכיתה אמרה לדני, אחד מחברי המשלחת, שהכובע שעל ראשו מוצא חן בעיניה. הוא הסביר לה שמדובר בכיפה, פריט לבוש של גברים יהודים. לפתע אמרה לו: “גם אני יהודיה”. חברה שלה שישבה לידה הופתעה ואמרה: “מעולם לא אמרת לי שאת יהודיה”… התרגשנו ונעצבנו. שארית ישראל שנטמעת בין העמים.

עם יציאתנו, שמנו פעמינו לבית הספר התיכון QI Roberts. בתיכון זה הקימו מגמת חלל ותעופה. התלמידים לומדים טיסה על מיכשור ברמה מתקדמת מאוד. מייסד המגמה הוא קולונל בחיל האוויר של ארצות הברית. שיתוף פעולה עם ספונסרים והמחוז מביא את תלמידי המגמה לעבור מבחני תיאוריה בטייס ולטוס בפועל 5 שעות טיסה. על מנת לקבל רשיון סופי הם צריכים לצבור 40 שעות טיסה, ולזה ממשיכים רק התלמידים שמשפחתם יכולה לאפשר זאת. בנוסף, התיכון מאפשר בחירה במגמות מגוונות נוספות כחקלאות ובוטניקה, ואף מחזיק חווה פעילה ברחבי ביה”ס. מרשים ומעורר התפעלות אך לא חשתי שיצאתי משם עם תובנה פורצת דרך.

סיימנו סיורנו ליום זה. אנו ממהרים לנמל התעופה שכן הטיסה אמורה להמריא בשעה 17:00. את ארוחת הצהריים נאסוף בדרכנו לנמל התעופה ונאכל אותה תוך כדי נסיעה מקוצר הזמן.

קוצר הזמן אמרנו? עם הגיענו לנמל נתבשרנו כי טיסתנו נדחתה לשעה 22:00. מתסכל. בחשבון פשוט של שעתיים טיסה לניו יורק ושעה נסיעה למלון נגיע רק ב-1 בלילה. מה יהיה? יהיה גם יהיה… מ-22:00 נדחתה הטיסה שוב ל-0:00 ואז ל-1:00 לפנות בוקר!!

השעות בנמל התעופה הופכות אותנו לרציניים לרגע, מדברים בשבחי לילי סדר בלתי נשכחים בחיינו, מספרים ביציאת מצרים פרטית וכללית, והופכות אותנו שטותיים לרגע, תוהים אם מישהו מתכוון לחלץ אותנו, מצלמים נרדמים, וצוחקים בחבורה. הסיוט הסתיים בשעה 4:00 לפנות בוקר עם הגיענו למלון בניו יורק.

תלמידי מגמת הבנקאות וחברי המשלחת

תכנית לימודים מפורטת ב- STEM לכל שלב גיל

שיעור מחשבים

ציוד קצה משוכלל

פתיחת חשבון

פלנטריום נייד

פלמינג איילנד מחוז קליי

מתכננים משחקי מחשב

מרכז מגמת תעופה וחלל. קולונל בצבא ארהב שעבר לח

מעבדת מחשבים

מדמה טיסה רב מימדי

חווה בתיכון QI Roberts

חברי המשלחת עם הנהלת מחוז פטנאם

הנהלת מחוז פטנאם

היכל המנצחים

בנק בתוך בית הספר בהפעלת התלמידים

בית ספר יפה ואסתטי

בית ספר QI Roberts. מדמה טיסה במגמת תעופה וחלל

יומן מסע פרק ז’ – בונים את ישראל ילד אחד בכל פעם, או לאן העולם הזה הולך לכל הרוחות…

שמונה בבוקר. לו”ז זה לו”ז. אז מה אם הלכתם לישון בארבע לפנות בוקר… סתאאאם… כמובן שבהנהלת המשלחת גילו הבנה לקשיינו האובייקטיביים ושיחררו אותנו מלו”ז הבוקר. אך לא איש שכמוני ישאיר אתכם במתח ללא ידיעת קורות אותו בוקר. ואמנם שני המפגשים הבאים מפי השמועה כתבתים, והשתדלתי לדייק בהם ככל יכולתי.

לנשות אמי”ת יש משרדים ברחוב 37 בין השדרה החמישית לשישית. רגע רגע? מה זה נשות אמי”ת? זה לא רשת אמי”ת? טוב ששאלתם. לא אותו דבר. קרוב. זה המקום להכיר טובה לנשים (ואנשים) צדיקות מעבר לאוקיינוס שעושות לילות כימים למען ילדי ישראל. נשות אמי”ת הוקמו לפני כ-100 שנים בשם “נשות מזרחי”. הן היו קבוצה של נשים אמריקאיות ששמו לעצמן לדאוג לחינוך טוב יותר עבור ילדי ישראל. במהלך הזמן השתנה השם (אמי”ת – ארגון מתנדבות ישראל תורה) אך המטרה לא השתנתה. מדובר בנשים (ואנשים) ששמים להם מטרה יומיומית (בהתנדבות, עם העסקה של אנשי מקצוע בתפקידים רלוונטיים) לדאוג להיטיב לחינוך בישראל. הסלוגן – בונים את ישראל, ילד אחד בכל פעם. הזכות שלי להשתייך לרשת אמי”ת, ששואבת מכוחן של נשות אמי”ת היא גדולה. משם ההשראה, משם הכח לפתח, משם החלומות הגדולים לפרוץ גבולות בסיעתא דשמיא.

ומה עשינו שם אתם שואלים? ראשית היום נפתחה במפגש עם אודרי טרכטמן. נשיאת אמי”ת נבחרת לקדנציה בהתנדבות, ומניעה את גלגלי הארגון ביחד עם ההנהלה המקצועית בתקופת הקדנציה שלה. לאחר מכן נפגשו המנהלים עם אלכס לוקסנבורג ואדם ברגר מחברת פייסבוק שחשפו בפניהם את תהליכי הפיתוח בחברה. העיסוק כיום הוא כיצד ליצור מציאות בה בני אדם מחוברים כמה שיותר לרשת ועם זאת נוכחים – דוגמת משקפי AI – מציאות רבודה. אתה גם רואה את המציאות אבל עליה מולבשים נתונים שרוצים שתראה או שאתה בוחר לראות. הצעד הבא הוא כניסה לעולם של מציאות ווירטואלית באמצעות אווטאר שמייצג אותך במרחב הווירטואלי ומאפשר לך לעשות הכל. הדבר יאפשר למשל לאנשים בעלי מוגבלויות (כלכליות או פיזיולוגיות) לחוות חוויות שמעולם לא יוכלו להתנסות בהן. לדבריהם, החברה עסוקה כל הזמן בשאלות של אתיקה ופרטיות והיכן גבולות המרחב, אבל העולם מתקדם לשם וזה לא הולך להיעצר. גם בתי הספר צריכים להבין שחינוך לעתיד הוא חינוך ליצירתיות ולגמישות מחשבה. זה הצורך המרכזי של דור העתיד. לדבריהם מארק צוקרברג עשה מספיק כסף, שהיום מעניין אותו איזה חותם הוא משאיר בעולם יותר מכמה מיליונים בבנק.

מה יהיה בסופנו? מצד אחד ברור שהטכנולוגיה צועדת לשם בצעדי ענק, מצד שני איך יוצרים חברה מאוזנת ובריאה בנפשה? מצד אחד ברור שיש יתרונות למציאות ווירטואלית (דמיינו רק פגישה עסקית פנים אל פנים בלי צורך לנסוע שעתיים בפקקים של תל אביב, או לחילופין נכה בכיסא גלגלים שזוכה למלוא החוויה החושית של גלישת סקי או פעילות אקטיבית אחרת), ומאידך אין ספק שהיא לא תיעצר ביתרונות אלא תמשיך להתמכרויות. חשוב שאנו כאנשי חינוך ניתן דעתנו ונהיה עם יד על הדופק.

אל המפגש הבא הצטרפנו גם אנו, מאחרי הנחיתה מפלורידה. חלק מהחבורה נסעה למרחב הרובוטיקה של FIRST NYC הממוקם באי רוזוולט השכן למנהטן, בתוככי האיסט ריבר. מאחר ואת הפעילות של FIRST אני מכיר מבית הספר שלי, בחרתי ללכת עם החלק השני של הקבוצה לבית ספר Idea School – בית ספר יהודי פרטי בניו ג’רזי. הופ! בלי לשים לב עברנו למדינה(!!) אחרת…

תפיסת בית הספר מבוססת על מתודת P.B.L – למידה מבוססת פרוייקטים. לדברי המנהלת כל שיעור הופך ללמידה אקטיבית בה התלמידים צריכים לייצר תוצר כלשהו. קירות בית הספר מדגימים תוצרים שונים ומגוונים של התלמידים. הן תוצרי כתיבה, הן תוצרים אומנותיים ועוד. לצערי לא נכנסנו לכיתות (למעט מייקרים אבל שם זה פשוט יחסית) לראות את זה קורה בפועל ולכן זה נשאר בגדר הסיפור התיאורטי בלבד. יש לציין כי בית הספר מונה 75 תלמידים בלבד מכיתה ט עד יב. מדובר בתלמידים יהודים ממשפחות יחסית פחות מבוססות ולכן שכר הלימוד הוא רק(….) 18,000 דולר לשנה. ביה”ס משתמש במבנה של המרכז הקהילתי המקומי וכך מצליח להוזיל עלויות.

המחשבה על המפגש אתמול עם שארית ישראל הנטמעת בין העמים, בבית הספר היסודי בפלורידה, עם המפגש היום עם תלמידים שהוריהם מוציאים הון ממה שאין להם כדי להשאיר אותם במסגרת יהודית, רק ממחישה עבורי עד כמה עתידו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. עם כל המריבות, עם כל המחלוקות – אין לנו מקום אחר. זהות וערכים – אחת ממטרות המסע, ואחת ממטרות בית ספר במאה ה-21 (מי ששכח – לעיין במבוא למסע ולחזור עם שיעורי בית…).

חציו השני של היום, החל מהשעה 15:00 לערך היה חופשי למדי. בערב נצא בשתי חבורות – אחת למשחק NBA של הניו יורק ניקס מול ברוקלין נטס, והשניה להצגת תיאטרון בברודווי. אשר על כן, החלטתי להגשים את אחד מחלומות ילדותי – ביקור במוזיאון השעווה המפורסם מאדאם טוסו – ניו יורק. מה אומר? שעה וחצי נהדרות במוזיאון שעווה שמכבד את עצמו ואת אורחיו. נהדר!!

סיבוב נוסף בעיר, מחפש מזכרות למשפחה בבית. בחנות השוקולדים M&M תורי ענק (ידעתם שאפשר להזמין במקום עדשים עם כיתוב אישי?). הולך לחנות השוקולדים של Hershey’s. המגוון עצום. בפינה מסויימת בחנות רואה שניתן למלא בקופסא ממגוון השוקולדים במחיר אחיד. לוקח קופסא ומתחיל למלא. כתייר מתחיל אני בטוח שמותר למלא עד שהקופסא נסגרת. סביר, לא? אחת המוכרניות רואה את הנימוס המיותר שלי ומסבירה לי שמותר למלא בקופסא כמה שאני רוצה. גם ערימה לגובה. העיקר שאני מצליח להחזיק את זה בידיים עד הקופה. אמריקה….

רץ חזרה למלון. מניח את הדברים. תפילת מנחה. יוצאים למשחק. היכל הספורט – המדיסון סקוור גארדן. הניקס קבוצת תחתית בליגה ובכל זאת האולם מלא לחלוטין. איזו אווירה מטורפת. במשך שלושה רבעים יובילו הניקס אפילו ב-20 הפרש על הנטס. ברבע הרביעי קווין דוראנט פתח מבערים והנטס סיימו בניצחון ברור. מה שמעיד שהצלחה לעולם איננה מובטחת בכיסך, ואת הכסף סופרים במדרגות….

מחר יום חדש. נכיר פעילות חינוכית במוזיאון המטרופוליטן וטסים הביתה. מתרגש.

פגישה עם אנשי פייסבוק

תלמיד יוצר מוזיקה באמצעות קוד תיכנות וכוס מים

עם נשיאת אמית

עם אנשי פייסבוק

מיצג קיר משימתי

מבואת הכניסה למרכז הקהילתי

כיתת מייקרים ב- IDEA School

המרכז הקהילתי בו ממוקם IDEA School