יומן מסע של אביה פינקלשטיין, מל״תית ברשת אמית, לפורטוגל יחד עם אגף החינוך ומנהלים בעיר שדרות

מסע לפורטוגל. תכנית מסילות מחזור א עיריית שדרות.

חלק ראשון- בזכות האמונה במבוגר

הייתי יכולה לבחור בפוסט הראשון שאני כותבת על המסע לפורטוגל, לכתוב על החלום של ניפוץ תקרות הזכוכית של ראש אגף החינוך גיל חדש שחלם והוציא את המשלחת, על ראש עיר שמצטרף לקבוצה של אנשי חינוך, על כלא לנערים, על סדנת גלישה טיפולית בים, על מישושי עצים, על אסיר שמשקם את עצמו מסמים ומקדיש את חייו לנוער, על משחק רוגבי, כל אלו הם ספויילרים לפוסטים הבאים שאולי יגיעו. אבל אותי הכי מעניינת הקבוצה ותהליכים קבוצתיים.

במהלך היום האחרון, אולי כמו משפט שאומרים לפסיכולוג לפני שהולכים, נשים ואנשים בקבוצה שיתפו בתהליכים אישיים שהם עברו במהלך השנתיים האחרונות, והצליחו להביע את זה בפני הקבוצה בסוף חוויה אינטנסיבית של שמונה ימים. אנשים פתחו את ממגורות ליבם, ושיתפו בתהליכים שהם חוו ככישלון ועד עכשיו שמרו זאת כסוד ולא העיזו לדבר על זה. שיתפו בתהליכים משפחתיים משמעותיים שעברו אל מול הילדים ואל מול עצמם. אנשים עם תפקיד משמעותי דיברו על חולשות אמיתיות שהם מתמודדים איתם, ומעוניינים לשבור. והמשותף לכל אלו, שאנשים הצליחו להזיז את עצמם ממחסומים כבדים שרבצו עליהם, וגם השיתוף עצמו נתן כוח גדול. אם בבחינת שחרור מסוד כבד, קבלת כוח מהקבוצה להמשיך בתהליך, ותחושה שעצם השיתוף הוא גם בבחינת מתנה עבור השומעים. שאפשר לדבר עם כשלונות ככה. כאלו שכולם מתנסים בהם.

בחשיפה הזו של האנשים ששיתפו ובכו, וכולם בכו והתרגשו איתם, הבנתי כמה דברים. אפשר לזהות מתי יש שיתוף מרגש שהוא שיא של תהליך למידה מתמשך, ושל עבודה ועמל ומתי יש שיתופי אינסטנט ערומים כאלו. כשיש קדושה, יודעים להרגיש את זה, וזה היה רגע כזה. הבנתי גם עוד לימוד חשוב, והוא שגם מבוגרים עוד יכולים להשתנות ולעבור תהליכים. אני בעצמי לא האמנתי לכמה מהסיפורים שסיפרו וקיבלתי שיעור מאוד גדול. אמרתי בלב, ‘וואלה, אף פעם לא מאוחר מידי להשתנות ולעבור תהליך’. ואם מבוגרים יכולים, אז פי כמה שגם ילדים יכולים. ומחשבה נוספת שהיא המשך ישיר של הקודמת, שברגע שמורה או מנהלת או מנהל אגף עובר תהליך צמיחה משמעותי ומרגיש שהחיים האישיים והמקצועיים שלו בתנועה, ושאפשר להשתנות ולהתפתח, אז ברור גם שהדבר הזה מחלחל למטה וכל הגישה שלו כלפי התלמידים והעובדים שלו משתנה. באותו הרגע הוא הופך לאדם שמצמיח אנשים.

חלק שני- גיוון ושונות
בסוף שמונת הימים של המסע (פרטים למטה) שהיו שיא של שנתיים, אודליה ואני (אודליה אלקובי המדהימה, מנכ”לית ומייסדת תעצומות) שאלנו את הקבוצה את השאלה מה הפך אתכם להיות הקבוצה שאתם היום. הם התחלקו לשש קבוצות קטנות וכל קבוצה ניסחה לעצמה את שלושת הדברים הכי משמעותיים, ובסוף כשכל קבוצה שיתפה במליאה את התובנות שלה, עלו תשובות שונות כמו אמון, מטרה משותפת, עבודה קשה ותהליכית, אבל התשובה שחזרה ברוב הקבוצות באופן הכי בולט היתה השונות והגיוון בין המשתתפים, והשוויוניות.
בסוף שנתיים קבוצה אומרת על עצמה שהגיוון והשונות הם מה שעזר להם להפוך לקבוצה כל כך טובה. עד כמה בקבוצות של התלמידים או החניכים שלנו יש שונות וגיוון?
הגיוון והשונות באו לידי ביטוי גם במגזריות של המשתתפים (חילוניות, חרדיות, דתיים, מסורתיים) וגם בתפקידים השונים (סייעות, גננות, מנהלות, מורים, עו”ס, יועצות, מנהלת גיל רך, מנהלת חינוך בלתי פורמלי, קב”סית ועוד).
בסוף המסע, מי שסיכמה את המסע היתה אחת הסייעות. היא דיברה בקוהרנטיות ובטחון, מול כל המנהלים והקודקודים וזה היה רגע מרגש מאין כמותו. משהו גם במסע הזה, אבל גם לכל אורך הדרך, יצר פתיחות אצל אנשים להכיר תפקידים שונים, ולהכיר את הדרך הארוכה שהילדים שלנו עושים במערכת החינוך, ויצר איזה צניעות ומתן חשיבות לכל שלב שתלמיד עובר בדרך ולכל בעל תפקיד.
גם במנדל ומעוז ותכניות מנהיגות מצוינות אחרות מייצרים קבוצות על בסיס השונות הזו. אבל עוד לא פגשתי רשות עירונית שמייצרת קבוצה עובדת ואינטנסיבית עם שונות שכזו. ובשבירה הזו של השתלמויות המורים הרגילות, והשתלמויות המנהלים של מפקח ומנהליו, וכן הלאה, יש כוח מאוד חזק. אנחנו רגילים לחשוב בתבניות, ומוטב לשבור את התבנית הזו, כי מתגלה בשבירה הרבה טוב.
המסע לפורטוגל הוא משלחת חינוכית של שמונה ימים, מטעם עיריית שדרות. גיל חדש, מנהל אגף החינוך, בשיתוף עם אלון דוידי ראש העיר ואלעד קלימי סגן ראש העיר חלמו והוציאו את המשלחת. רשת אמי”ת בה אני גאה לעבוד שותפה אסטרטגית למהלך, וכן תעצומות יד בנימין וקרן רש”י.

חלק ג- אם יוצאים מהכיתה מגיעים למקומות נפלאים
מטרת המשלחת היתה לחוות ולהתנסות בלמידה חברתית רגשית. במקומות חינוכיים שמלמדים אחרת. דמיינו קבוצה, בה משתתף ראש העיר, סגן ראש העיר, מנהלת הגיל הרך, מנהלת תנועות הנוער, סייעת, גננת, מורה כשבמשך שלוש שעות, משחקים ביער, בחוץ, בקושי עם עזרים חיצוניים, ונהנים כמו ילדים. התחלקנו לזוגות כשכל אחד קיבל מקל, והמטרה היתה להמציא משחק עם המקלות. בכולם בערה היצירתיות, והתחרותיות, והילדיות, וכך במשך חצי שעה צפינו במשחקים שכולם המציאו. זה היה פשוט מחזה מרהיב. אחר כך כל אחד חיבק עץ ומישש אותו בקשירת עיניים, ובן הזוג שלו הרחיק אותו מהעץ והיה צריך לחזור ומצוא את העץ שחיבק. ככה שלוש שעות. יצירתיות, מנהיגות, חידוד חושים, למידת מתודות, הישגיות, הקשבה, התמדה, ויסות, אמפתיה.
מקום למידה חוויתי והתנסותי אחר היה בחוף הים, שם התנסינו בגלישה טיפולית שמיועדת לנוער בסיכון, ומי שמעביר שם את שיעורי הגלישה זה עו”סים ופסיכולוגים. הסדנא שם היתה מאוד חזקה, ושתי נשים בקבוצה התמודדו עם חרדות שקשורות למים או ים מהעבר שלהן כילדות, ובחרו להישיר מבט אל עבר החרדה ולנסות להכנס ולעמוד על הגלשן. הן חוו חוויה מאוד עוצמתית, ונעזרו בחברותיהן, וגם החברות שאבו כוח גדול מהאומץ של חברתן, מהאמון שהרגישו שנתנו בהן ומההבנה שאף פעם לא מאוחר מידי להתמודד עם דברים. לא צריך בכוח להציף חרדות, בטח מי שלא אנשי מקצוע, אבל כשיושבים באופן הרמטי בכיתה בתוך ארבעה קירות, אין שטח שמזמן התמודדות בסיטואציות אחרות שדורשות מיומנויות חברתיות ורגשיות שונות.
מגרש נוסף בו היינו זה מגרש רוגבי. מי שלימד אותנו את החוקים ואחר כך שיחק איתנו היו ילדים בני 14-16, וכולנו התנסנו במשחק. היה מדהים פתאום לראות אנשים יותר שקטים שאנחנו לא רגילים לראות אותם רצים או נלחמים ברבאק. ובכלל, לאורך כל הפעילויות בחוץ, במגרשי משחקי, ביער, בים וברוגבי, יצאה מכולם כל כך הרבה ילדיות, וזה היה כל כך מקסים ונהדר. כולם משתתפים. כולם פעילים. כולם אקטיבים. ומה שנחמד זה שאין מעמדות. יש כשרון לאותה פעילות, אבל לא רלוונטי מאיזה תפקיד אתה מגיע וזה מאפשר גמישות תפקידית. יש מילים שכבר אין כוח לשמוע אותן מרוב שהן שחוקות והשפה קצת הרסה להן. למשל קיימות. יצא מכל החורים וחבל. אולי אנשים רגילים לשמוע שאומרים שטוב ללמוד בחוץ ולשחק אבל זה כבר שחוק. וחבל אם כך. זה פלא גדול.

חלק רביעי- שפה.

אני זוכרת שכתלמידה לא העזתי לקרוא אנגלית בקול במסגרת שיעורי אנגלית, ובטח שלא לדבר. אני ממש זוכרת שקינאתי בחברות שלי שהעיזו לדבר גם כשהאנגלית שלהן לא היתה מדהימה ושהרשו לעצמן לטעות, ושהמורה תעיר להן ותתקן אותן, או שלא. במהלך המסע, היתה פעילות אחת שישבנו במעגל, התחלקנו לזוגות, ובהתחלה כל אחד היה צריך לספר לבן או בת הזוג חוויה משמעותית מהילדות. בשלב הבא היה סבב בו כל אחד היה צריך לספר בקול את החוויה של השני. מעבר לכך ששוב, עיקר החוויות ששמענו היו מהזמן בחוץ- במגרש, בבריכה, בחצר, במשחקים- ולא מהזמן בתוך הכיתה, הדבר שהתנסינו בו היה לדבר באנגלית. בגלל שהמנחה היתה מקומית וידעה לדבר ולהבין רק פורטוגזית או אנגלית, החלטנו שזו הזדמנות עבורינו לתרגל את האנגלית, גם כשחלקנו ממש בלי בטחון. האנגלית שלי לא מדהימה, ומשהו בי היה מאוד משוחרר, ואמרתי לכולם שבואו נתנסה ונרשה לעצמנו לטעות, בסגנון, מיי אינגליש איז אולסו נוט סו גוד באט ווי שוד פרקטיס אוור אינגליש אנד טריי טו בי אין א זון זט ווי כאן סטייק. אנד לטס סי ווט איט איז דואינג טו אס. היו מעט שלא הרגישו בנוח עם זה, אבל הרוב העיזו, וזו היתה פשוט חגיגה. לא היתה שיפוטיות, והיה ברור שמתנסים במשהו שהוא לא מושלם, אבל שהמרחב מזמן נינוחות ובטחון. את הדבר הזה שקרה שם צריך להעתיק לבתי הספר. ואיך לעשות את זה? אולי לצאת החוצה ולשבור משהו. אולי לשחק קודם ולהיכנס למרחב משחקי שניתן לטעות בו. אולי שתהיה דמות משמעותית מבית ספר שתדבר מול כולם בטעויות ושהתלמידים יראו שאפשר לטעות ושגם המנהלת מעיזה לדבר עם טעויות. אולי שווה פשוט לעשות ישיבה ולקיים חשיבה על השאלה, מה הכי יעזור לתלמידים להרגיש בנוח ולדבר בקול.

חלק חמישי- שפה יוצרת מציאות

במסגרת שימת הSEL כקטר מרכזי בעיר שדרות, הונחו ארבע מיומנויות מרכזיות מעולם הלמידה החברתי רגשי, שאותן יש לפתח, והן הבסיס לשפה של העיר (עליהן החליטו גיל חדש וגילי לייבשור): אמפתיה, ויסות, קבלת החלטות מושכלת והתמדה. הרבה מהלמידה ומהפרויקטים שהטמיעו החברים בקבוצה עסקו במיומנויות הללו. ברור שברגע שיש התמקדות במספר מושגים זה גם גורם ליצירת שפה משותפת, שזה חשוב, וגם גורם לחוסר פיזור ומיקוד. עד כאן, לא נראה לי שאני מחדשת. דבר אחד שהיה לי סופר מעניין, והצלחתי דרכו להבין משהו, קרה בסוף המסע. חמישה חברים מהקבוצה לא הספיקו להגיע לטיסה ונאלצו לעלות לטיסה מאוחרת יותר. בהתחלה כל חברי הקבוצה כולל הקודקודים ניסו להשפיע ולשנות את רוע הגזרה ולפעול, אבל היה רגע שהבנו שאין יותר מידי מה לעשות. ואז נוצר שיח בתוך קבוצת הווטסאפ בין מי שהצליח לעלות לטיסה וכתב מתוך המטוס לבין מי שנשאר בשדה מבואס מהחיים ובחוסר וודאות. מה שהיה מדהים בשיח הזה, שארבעת המושגים האלו של אמפתיה, קבלת החלטות מושכלת ויסות והתמדה היו מאוד נוכחים בשיח באופן גלוי ובאופן תת קרקעי. הרגשתי ממש איך השפה עוזרת לאנשים לפעול ולדבר ולהתנהג בסיטואציה. גם לאלו שבמטוס וגם לאלו שבשדה. למשל, שאין מקום לציניות בהודעות ממי שעלה למטוס לאלו שלא עלו. שזה לא אמפתי. למשל, שאלו שלא עלו למטוס מבינים שכל אחד מגיב אחרת ואין שיפוטיות לכל מיני אפשרויות של תגובות לסיטואציה. עכשיו, אפשר לומר שלא צריך מושגים כדי לדעת איך להתנהג בסיטואציות ושזה ניסיון חיים ועבודה מתמדת בתוך דינמיקות החיים. זה נכון. וגם יש סכנה בהצמדות למושגים הללו שזה גם יכול להיות רובוטי ושהשימוש במושגים יהפוך למסומן ולא למסמן. ובכל זאת, זו היתה דוגמא חיה בה ראיתי איך מילים ושפה משפיעות על המציאות. גם מהשיחות שהיו לי עם החבר’ה שלא עלו, הצלחתי לשמוע איך השפה הזו עזרה להם.

חלק שישי- על אסירים, רוצחים, תקווה והפעם הראשונה שבכיתי במסע

פרשת השבוע שליוותה אותנו במסע היתה פרשת מסעי. מעבר לקשר הישיר שנוצר בין המסע שעברו בני ישראל והתחנות בדרך לבין המסע שאנחנו עשינו, גם שש ערי המקלט לרוצחים בשגגה הוזכרו בפרשה והציפו שאלות שנוגעות לעולם הקרימינולוגיה. בין מזיד לשוגג. שאלת התיקון והשיקום. הרחקה מול קירוב. ועוד.

במסע נפגשנו פעמיים עם הכלא. הפעם הראשונה היתה בביקור בכלא פורטוגלי לנוער. לא נראה לי ביקרתי בעבר בכלא פעיל, וכשדמיינתי את הכלא אליו נגיע דמיינתי הרבה גדרות תיל ובטון, כמו בסרטים ובסדרות. כשהגענו, הדמיון התחלף במשפטי ההתחלה של דירה להשכיר, ‘בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד בנין בן חמש קומות’. הכלא ממוקם במרכז כרמי ענבים ובמשטחים אינסופיים של ירוק, והנוער הכלוא שם אחראי שם על תהליך ייצור והפקת היין. הרבה מאיתנו אמרו שמעניין מה היה קורה אם בתי הסוהר שלנו היו ככה בתוך כזה ירוק שופע, ואני אמרתי לעצמי בלב, מעניין מה היה קורה אם בתי הספר שלנו (שלא מעט מהם מזכירים כלא) היו ממוקמים בתוך הירוק הזה.

בהתחלה נכנסנו למבנה שנראה כמו האנגר גדול, ובו יש חביות יין ענקיות מעץ, לדעתי כל אחת מהן בגובה של איזה שלושה מטר, ששכבו לרוחב וגרמו למבנה להיות חם וביתי. שם פגשנו בשני מוזיקאים שעובדים עם הנוער בכלא על יצירת מחזה אופרה. כשברקע נער עם סרבל אדום, מלא בקעקועים שעובד עם החביות. אחת מהמוזיקאיות ניגנה בגיטרה והשני ניגן בחצוצרה, ובמשך עשר דקות הם שרו שיר שכל המילים שלו היו הלו מיי ניים איז אביה, הלו מיי ניים איז אודליה, וכן הלאה. כל אחד בתורו שר את שמו וכולם ענו בשירה שלום. זה היה השיר. ככה ברוגע. בשיר הזה לא הפסקתי לבכות. הסכר כנראה של המסע ואולי של כל כאבי העולם נפתח. היה משהו בשירה שהזכיר פשוטת ורכות. כל אחד צריך שיראו אותו, שיפנו אליו עם עיניים טובות, וזהו. כל אדם שבכלא כנראה לא זכה לעיניים טובות שכאלו. והמנגינה, אוי המנגינה. כמה היא משברת חומות. כמו שכתבתי פוסט על להיות בחוץ, אותו דבר צריך שיהיה עם מוזיקה. לא לוותר עליה.

המוזיקאים האלו עובדים עם הנוער על הפקת אופרה, ובמקביל עובדים גם עם ההורים והסוהרים בנפרד, ופעם בשנה נפגשים הילדים והוריהם על במה אחת ושרים את האופרה. כל האסירים השריריים, החסונים, המחוספסים, המקועקעים, וגם העדינים, עדיני הנפש שעולמם לא שפר עליהם, אלו שחוו נטישה ודחייה והדיפה פעם אחר פעם, מתקבצים יחדיו ומעלים אופרה.

פעם שניה שפגשנו את הכלא היתה במפגש עם ג’ונסון. גו’נסון הוא אסיר משוחרר שהיה כלוא על שימוש רציני בסמים למעלה מעשר שנים, ויצא ונכנס לרצות מאסרים מספר פעמים. לאחר שהוריו נפטרו, עבר תהליך נפשי שבסופו החליט לפתוח מרכז פעילויות לנוער, על מנת להיות להם לבית, ולמנוע מהם להגיע למצב שהוא הגיע. הוא מפעיל מקום ל400 ילדים, וכל העובדים שם זה רק נוער. הוא המבוגר היחיד. הכותרת של כל זה היא תקווה. גם אסיר שהיה כמעט חמש עשרה שנה בכלא יכול להשתנות ולקחת את הכוחות שבו לתיקון עבור החברה ולהיות שמות מצילה ומשמעותית. קצת תקווה לא תזיק. (אלון עדר בשינוי קל).

הסדרה בלאדי מורי מסתיימת במשפטים הבאים ואיתם אני רוצה ללכת:

‘תקווה זה מדהים. תקווה זה הכל. כל מה שאנחנו צריכים זה תקווה. כל עוד יש לנו תקווה אנחנו נהיה בסדר. סוף טוב זה סוף שיש בו תקווה. סתומה. מטומטמת אחת’. (מורי לאחותה ליד הקבר של הוריהן)