לימודים בקורונה נראו לנו בתחילה כמו משהו פשוט מאוד. לוקחים את השיעור מהכיתה ומעבירים אותו למסכים, נכון? אז לא ממש. התלמידים שביום רגיל יושבים בכיתה ומתרכזים בשיעור הולכים לאיבוד מול מורה שמנהל מונולוג מול המסך ומול שלל הגירויים שלא נמצאים בכיתה לעומת הבית. גם הניסיונות של המורים לעניין את התלמידים בחומר מיושן שלעצמו לא צולח, ובסוף הילד עובר את השיעור כשהוא שכוב על המיטה. עד כמה זה חמור? הבנק העולמי, קרן החירום לילדים של האו”ם (יוניסף), ואונסקו פרסמו לאחרונה שורת תחזיות מדאיגות, לפיהן כ-24 מיליון ילדים צפויים לנשור מהלימודים בעקבות הקורונה.
הלימודים בתקופה המורכבת של משבר הקורונה לא תואמים את האופן בו למדו התלמידים פחות או יותר במאה השנים האחרונות, ולראייה המצב הנוכחי לקראת הבגרויות במתמטיקה: הבחינה אמורה להתקיים כבר בעוד שלושה שבועות, ב-1 בפברואר, וגורמי חינוך רבים מעידים על כך שהתלמידים רחוקים מלהיות מוכנים. אז מה עושים? לדוגמא הוחלט על ביטל הנרמול בבחינת הבגרות במתמטיקה.
בנוסף תינתן תוספת זמן של 25% בכל המבחנים, הפיכת מועד חורף אפריל למועד לשיפור הציון והקלות בשפת אם לכל המגזרים בבגרות חורף וקיץ תשפ”א.
אז ברור שהמסקנה היא שיש צורך בתפיסות חינוך חדשות, ואת זה כבר עשו העיריות שנכנסו לואקום שהשאיר משרד החינוך: את הוואקום שנוצר ממלאות כרגע הרשויות המקומיות ובתי הספר. בתיכון “גימנסיה הרצליה” בתל אביב החלו השבוע שיעורים שמתקיימים בחוץ, ברחבי העיר. השיעורים נערכים בהתאם לשכבות הגיל, אבל אינם עוקבים בהכרח אחרי תוכנית הלימודים. מה הם תכני הלימודים? שיעור תיאטרון בעיר העתיקה ביפו, שיעור פילוסופיה בגינה במרכז תל אביב. לא שיעורים בכיתה, אבל לא פחות פרודוקוטיביים.
מה עוד אפשר לעשות? עיריות אחרות הלכו לכיוון של למידה בקבוצות קטנות, בה התלמידים יכולים לחזק אחד את השני בדיאלוג שוטף יותר, מה שפחות קורה כאשר מורה מרצה לכיתה שלמה. ובמקרה הזה השמיים הם לגמרי הגבול. לימודים בקורונה נותנים את ההזדמנות לפתוח את הראש, דבר שצריך לקרות לא רק בשיטות הלימוד אלא גם בחומר הנלמד. למה ללמד יצירות ספרותיות שנכתבו לפני 40 שנה כאילו לא נכתבו יצירות חדשות בשנים האחרונות? ואולי זה בכלל הזמן לחשוב מחדש על כל תכנית הלימודים, ולהביא את תוכניות החינוך ליזמות אל המעשה ולא רק לתיאוריה.
