מורים לוחמים

כל חובבי הסטטוסים, הפוסטים ושאר הרשתות החברתיות, ראו ודאי בשבועות האחרונים את תמונת הקצין הבכיר שקורא בספר תורה, כשאת האצבע המסורתית מחליפה סכין קומנדו צבאית. הקצין המצולם הוא סגן אלוף במיל’ הרב מעוז שוורץ, מג”ד גדוד 7007, אחד מגדודי המילואים הראשונים שנכנסו לעזה, ומחנך בישיבת אמית יגל אשדוד. בנאום לחייליו לפני הכניסה לעזה הוא ביקש לחבר אותם לרוח הגדולה. “זו שעה היסטורית”, פתח, “אני לא יודע אם אנחנו מבינים באמת את גודל השעה. הגדוד יוצא למלחמה. צבא הגנה לישראל נלחם באויב. כבר אתמול, משעות הלילה המוקדמות, האוגדה נמצאת בעומק האויב והרגה עשרות עד מאות מחבלים. המוח לא מעכל, אבל אני רק מנסה לדמיין את מאתיים החטופים והחטופות, שביניהם תינוק בן פחות משנה, זקנים וזקנות, אצל האויב המנוול בתוך עזה. ברוע המנוול הזה אנחנו יוצאים להילחם”.

מעוז הדגיש, “במלחמה מול כוחות הרוע אנחנו מחוברים לשורשים חזקים, שמהם מגיע הכוח. אנחנו לא לבד. אני מרגיש שנמצאים איתנו לוחמי דוד המלך, המכבים, מרדכי אנילביץ’ ולוחמי גטו ורשה. נמצאים איתנו לוחמי חירות ישראל – האצ”ל, לח”י, הפלמ”ח, ההגנה, וכל הלוחמים בכל תולדות ישראל מאז נהיינו לעם. זו לא קלישאה בעיניי. כולם נלחמים כתף אל כתף. מעטים יכולים לומר ‘יצאנו להילחם למען המולדת’, להחזיר את הכבוד שאבד בשמחת תורה ויחזור עכשיו בענק”.

ולסיום הוסיף הרב שוורץ: “כשהחבר‘ה הצעירים כאן ישבו על הספה בעוד שנים עם הנכדים שלהם, והנכדים ישאלו אתכם על הטבח האכזרי של שנת 2023, כאילו מדובר בתקופה עתיקה, אתם תגידו, היינו שם, עזבנו את הבתים הנוחים ואת העבודה והלכנו להילחם. וכשהם ישאלו מה קרה בסוף, אתם תענו שנלחמנו כמו אריות וניצחנו את האויב“.

כמו הרב מעוז שוורץ, מאות אנשי חינוך עזבו את תלמידיהם, הניחו בצד את הספרים ועלו על מדים כדי להשתתף במאמץ המלחמתי. יאיר לסלוי (52), הוא בשגרה מנהל תיכון אמית קבוצת יבנה, ובאחריותו עשרות אנשי צוות ומאות תלמידים. כעת בתפקיד הסמח“ט, נוספו עליהם גם כ־3,000 חיילים שפרושים בגבול הגליל המערבי. בשעות הבוקר המוקדמות של שמחת תורה הוא עלה צפונה והחל בגיוס של חייליו, כשהחשש לפתיחת חזית נוספת היה מוחשי והכוננות הייתה גבוהה מאוד.

“בהתחלה המחשבות של כולנו היו יותר ברובד הלאומי, חשבנו על המדינה ועל תושבי העוטף, ופחות על עצמנו, על המשפחה ובית הספר”, אומר לסלוי, “גם כאן יש כל הזמן אירועים מבצעיים וירי של חיזבאללה. כשהגעתי לצפון הבנתי שמדובר בפרק זמן ארוך של לחימה, שהמצב קשה ושאני צריך לדאוג שהחיילים שלי יהיו בכושר מבצעי. במקביל הבנתי שצריך לדאוג שהעורף ימשיך לתפקד. ביקשתי ממנהלת התיכון ומסגנית המנהל שיחליפו אותי, כי הבנתי שלא אוכל להיות גם בבית הספר וגם בצבא. הן מיד נענו לקריאה, המנהלת קיבלה אחריות על התיכון השש שנתי והסגנית קיבלה אחריות על חטיבת הביניים במקום המנהל שגם הוא גויס. צוות ההנהלה הפך להיות צוות נשי, והן עושות את זה מצוין. הן מאפשרות לנו להתפנות לגמרי לכל משימות המלחמה”.

אתה נמצא בקשר עם בית הספר?

“שלחתי לצוות ולתלמידים סרטונים מחזקים. דיברתי עם חלק מהמורים והגעתי בוקר אחד לבית הספר. היה נהדר ומרגש לראות את הצוות, עברנו כל כך הרבה מאז שיצאתי. המפגש עם התלמידים היה נקודת אור. פתאום לראות תלמידים שמחים במסדרונות, זה היה מחזק ונתן כוח, כי זו הסיבה שאנחנו נלחמים ושומרים על הגבולות, כדי לבנות עתיד ותקווה”.

יובל אברג’ל: “יצא נוהל חדש בחמ”ל שלפיו בכל סוף משמרת שרים את ‘התקווה’. בדיוק דיברתי עם התלמידים על ההמנון והמשמעות שלו. סיפרתי להם כמה מרגש שבגזרה לוחמת כולם עוצרים הכול ושרים”

התגובות לסרטונים ולביקור לא איחרו לבוא, התלמידים והמורים שולחים לו חיזוקים, מתגעגעים ורוצים שיחזור. אומנם חיי הצבא וכיתות הלימוד הם כמעט שני יקומים מקבילים, אבל לסלוי רואה קו דק שמחבר ביניהם – בני אדם. “גם בצבא, על אף שיש אויב, פקודות ומבצעים, בסופו של דבר מדובר באנשים שצריך להניע, לטעת בהם תקווה, לאתגר אותם, לתת להם כוח, לעודד ולהיות חלק ממשימה. בדיוק כמו בבית הספר”.

חוץ מהיבטים טכניים, איזו השפעה יש לעובדה שמנהל עולה על מדים ומגן על המדינה?

“קודם כול, אני לא היחיד, יש לנו 18 מורים מגויסים, חלקם נלחמים בתוך עזה. יש לנו תלמידים מהעוטף שנפגעו, לצערי הרב, ובוגרים שלנו נהרגו. המעורבות באירוע הזה אצלנו מגיעה מכמה כיוונים, וזה יוצר ערבות הדדית.

“המסר הכי חשוב מבחינתי הוא שאנחנו ננצח. אנחנו מאמינים בזכות שלנו על הארץ, ובזכות שלנו לחיות פה בשלום. אנחנו ננצח כי אין דרך אחרת. ובינתיים, עד שננצח, אנחנו צריכים הרבה תמיכה. התלמידים צריכים לגדול, להתבגר, לסייע כמה שיותר, בבית, במשפחה הרחבה ובקהילה. כולנו צריכים לאהוב אחד את השני יותר מאשר בדרך כלל ולעזור למי שצריך, בזכות זה ננצח”.

המורים הפכו ברגע למחנכים

לשיחה מצטרף עופר ארן (48), ראש ישיבת אמית אלירז בפתח תקווה, אב לארבעה ובימים אלו גם מ“פ בבית החולים וולפסון. “היחידה שלנו מצורפת לבית החולים ומסייעת לו בשעת חירום, וכן עוסקת בכל מה שקשור לחללים, איסוף מידע, חפצים וכל פרט שאפשר לזהות באמצעותו את החלל. מטרת־העל היא לעשות כל שביכולתנו כדי להביא את החלל לקבר ישראל מזוהה. לא תמיד זה מובן מאליו, יש סיטואציות שבהן קשה מאוד לזהות את החלל, בעיקר בזמני מלחמה או אירועי קיצון כמו אסונות טבע. אנחנו אוספים כמה שיותר נתונים כדי שהגורמים המקצועיים יוכלו להחליט מיהו החלל, שלמשפחה יהיה קבר לפקוד ושלא יהיו חללים אלמונים“.

בשבועות האחרונים ידיו היו מלאות עבודה. “בשל מורכבות הפגיעה ועוצמת ההתעללות בחללים, היה קשה מאוד לזהות גופות רבות. היו החלטות שדרשו התערבות פתולוגים, אנשי זיהוי פלילי של המשטרה ורבנות, כדי לוודא מי החלל והאם מה שהגיע למחנה שורה אכן מוכיח שהאדם איננו. למשל, בלי עצם ירך או עמוד שדרה אי אפשר להמשיך לחיות. כשיש זיהוי של פגיעה כזו, יש מבחינתנו עדות למשפחה שיקירם כבר לא בין החיים ואפשר לקיים הלוויה“.

ארן גויס שבוע אחרי הטבח. “הביאו אותנו כשהיה צורך לעבוד עם חללים שהזיהוי שלהם היה מורכב יותר והצריך עבודה מדויקת יותר“. גם אחרי שגויס הוא המשיך לעבוד בשני התפקידים והיה בקשר רציף עם בית הספר. “מי שתחתיי ניהלו בפועל, אבל הייתי בקשר איתם ברובד הארגוני וגם בהיבט של החיזוק, כי הם לא רגילים לשאת בכל האחריות. יש מורות שבעליהן גויסו וגם מורים מגויסים. המטרה הייתה להמשיך ללמד כמה שאפשר ולתת מעטפת חינוכית. במקביל התאמצנו כל הזמן לרומם את רוח התלמידים, המורים וההורים. ‘עם ישראל חי‘ זה לא שיר, זו יצירה שנוצרת בידיים שלנו ושיש לנו את הזכות ליצור אותה, כל אחד בחלק שלו. זו האחריות שלנו וגם השליחות שלנו. השתדלתי להעביר את המסר הזה מול התלמידים, מול קהילת בית הספר וגם במסגרת הצבא, מול חיילי והקצינים שבגדוד. זו אמירה שהשתדלתי לשים במרכז.

סגן אלוף במיל’ הרב מעוז שוורץ: “נמצאים איתנו לוחמי דוד המלך, המכבים, מרדכי אנילביץ’ ולוחמי גטו ורשה. נמצאים איתנו לוחמי חירות ישראל וכל הלוחמים בכל תולדות ישראל. זו לא קלישאה בעיניי. נלחמים כתף אל כתף, להחזיר את הכבוד שאבד”

“בתקופה הזו גילינו כוחות ויכולות שיצאו אל הפועל. מצד אחד יש תחושה של ריחוק פיזי, מצד שני יש ביטחון מלא באנשי הצוות שיודעים לעשות את העבודה ורוצים לעשות אותה. מורים מקצועיים שבשגרה בכלל לא מתעסקים בתפקידי חינוך, קפצו למים והפכו למחנכים. מורה לספורט, מטפלת רגשית, מורה למתמטיקה, כולם החליפו מורים מחנכים. הצוות אמר ‘הנני‘ לכל דבר שצריך וזה נתן לי כוח וחוסן ואפשר לי להמשיך לעשות את העבודה שלי“.

איך אתה מתווך לתלמידים את העשייה הצבאית שלך?

“בזהירות. צריך לדעת לא לחשוף הכול, מצד שני חשוב שידעו מה אנחנו עושים כדי לכבד כל יהודי באשר הוא, גם במותו. לא משנה מאיפה הוא הגיע ומה הדעות שלו, אנחנו נעשה הכול בשבילו – זה המסר המרכזי. הם יודעים שאני מתעסק עם חללים, אבל אני לא יורד לתיאורים גרפיים מדי. הם מבינים וגם מעריכים“.

איך חוזרים מעיסוק בגופות לבית הספר?

“בשבוע–שבועיים הראשונים זה היה מורכב מאוד. יש ריחות שלא עוזבים אותך, יש תמונות שרצות בראש וצריך לדעת לעשות את הניתוק בין מה שראית וחווית שם לבין הידיעה שהחיים חייבים להמשיך קדימה. נושמים עמוק, נעזרים באנשי מקצוע ובעיקר מסתכלים על החיים. כשצריך לחזור לעוד משמרת מורכבת בשורה, משמרת שבה ניתקל בגופות של ילדים ותינוקות, הבטן מתהפכת והלב מתכווץ, אז התלמידים והילדים נותנים את הכוח. עבור הילדים האלה צריך לעזור גם לאלה שנפלו, להביא אותם לקבר ישראל, לזהות אותם, זאת תהיה המנוחה שלהם שגם מחזירה את הכוחות לעם שלנו לחזור לשגרה. כל עוד החללים לא מזוהים, הפצע נשאר פתוח. המפגש עם נופלים שנהרגו במערכה מחדד הבנה שמוכרחת להיות מונחת בקרב אנשי החינוך – יש לנו דור של נוער נפלא! נוער שמוכן להקריב את הכל, כולל את חייו האישיים, למען ערכים נעלים. המשימה שלנו כמי שפוגשים אותם כבר בספסלי בתי הספר היא לדעת לזהות את הכוחות הללו, להעצים אותם ולתת להם מקום ונוכחות גם בתקופת הלימודים.

ארן רוצה שהתלמידים שלו יסגלו מבט חדש־ישן, “שיסתכלו אחורה, אל הסיפור שסיפרנו להם עליו, על השרשרת שנמתחת מתחילת הקיום היהודי – היהודים שנלחמו בבית ראשון, מרד בר כוכבא, גירוש ספרד, פרעות, השואה. תמיד הסתכלנו עליהם בהשתהות ואמרנו ‘וואו, איך הם החזיקו מעמד?‘. אני רוצה שזה יהיה המבט שלהם על עצמם. עכשיו העת שלנו להיות חזקים. אנחנו חייבים לחזק את החוליה שלנו, זו המשמרת שלנו והאחריות שלנו. כאנשי חינוך, כתלמידים, כולנו צריכים להיות הכי איתנים והכי חסונים כדי שהשרשרת הזו תמשיך. אני מקווה שבעוד כמה שנים, אחרי שנעכל, נספר לילדים ולנכדים שלנו מה קרה, ועוד עשרות שנים הם יספרו עלינו לילדיהם ונכדיהם. צריך לחזק את הידיעה, את האחריות, את המשמעות ואת הזכות להיות החוליה בשרשרת בעת הזו“.

שיעור מגבול הצפון

כיתת הספורטאים של יובל אברג‘ל (26) בתיכון אמית באר־טוביה מתגעגעת למורה שלה, שכבר שבועות ארוכים נמצאת הרחק בגבול הצפון. היא גרה בתל־אביב, נשואה ואם לילדה קטנה, ומשמשת גם מחנכת כיתה ח’. “יש לי בכיתה ספורטאים מצטיינים שמתאמנים חמש פעמים בשבוע, אבל עכשיו אני שלישה של מפקדת חטיבה 9, אנחנו המפקדה של המוצבים הקדמיים שנמצאים על גבול הצפון. ביום־יום הנוכחי אנחנו יושבים בחמ”ל שעובד 24/7 ובו יושבים המודיעין, אגף מבצעים, משאבי אנוש, שלישות ולוגיסטיקה, ומתפעלים את כל האירועים”.

אברג’ל גויסה ביום הראשון למלחמה. “הייתי אצל ההורים שלי באשקלון. התעוררנו לכמויות לא רגילות של אזעקות ולא הבנו ממש מה קורה עדיין. ביתי שי בת השנתיים ממש בכתה. בסביבות 8:30 התקשר אליי המפקד שלי והודיע שהחטיבה מתגייסת ושאתכונן ליציאה”.

אנחנו מדברות כשהיא בדרך הארוכה למרכז הארץ, הביתה. “השארתי במפקדה הרבה דברים שאני צריכה לעשות, לכן כנראה אחזור מוקדם מהצפוי. כאמא לילדה בת שנתיים, אני חייבת לצאת לפחות פעם בשבוע. זה ממש קשה, אני אפילו לא רואה סרטונים שלה כי זה ישר מציף אותי. עכשיו היציאות עוד בסדר אבל תכף יהיה חורף, מדברים על כך שבתוך שבועיים נהיה בתוך שלג. בשביל לצאת מהגזרה אני צריכה לרדת את כל החרמון, וכשיש שלג זה בעייתי”.

בינתיים, התלמידים שלה אי שם בדרום, מנסים להתרגל לשגרת המלחמה. “כמורה מגויסת האתגר הכי גדול שלי הוא הזמנים”, היא אומרת, “המשמרות שאני עושה בחמ”ל הן משש בערב עד עשר בבוקר. בחלון הזמן עד המשמרת הבאה אני אמורה לישון, אבל זה גם הזמן שבו התלמידים לומדים, כך יצא שכמה פעמים ויתרתי על שינה כדי להיכנס איתם לזום כמה דקות. השעות ההפוכות זה סיפור בעייתי, מה גם שאני בכלל בלי טלפונים במשמרת. אנחנו לא נכנסים לחמ”ל עם טלפון והזמינות שלי כמעט אפסית, אבל תמיד כשאפשר אני שולחת להם הודעה ומתעניינת. התלמידים וההורים מחזירים לי הרבה אהבה בהודעות מפרגנות. אימהות כותבות לי שאני דוגמה אישית לבנות, ושהן גאות בי מאוד. אני מצידי מנסה כמה שיותר לשמור על קשר, ותמיד מגיבה לתלמידים. אני מאוד אוהבת אותם. הזוי איך שהחיים השתנו בשנייה, כל כך חיכיתי לחזור אחרי החגים, לא ראיתי אותם הרבה זמן”.

אברג‘ל רואה שוב ושוב איך העשייה החינוכית והצבאית מצטלבות ונפגשות: “לפני המלחמה, באחד משיעורי חינוך, דיברנו על להיות ביחד למרות השוני, דיברנו על הבדלים בין אנשים, תרבויות ודעות שונות. ואז הגיעה המלחמה. בגזרה כאן יש רק חיילי מילואים. כולם עזבו את הבית, המשפחה והעבודה, ובאו לפה. אפשר לשמוע כאן שיחות של שעות בין צדדים שונים של דעות בחברה הישראלית. השיח קשוב ונעים, כולם ממשיכים לאהוב ולעבוד יחד, כל אחד בדעה אחרת ועדיין כולם יחד כמשפחה אחת וצוות אחד. באחד הזומים הראשונים סיפרתי לתלמידים מה קורה כאן בגבול, איך בשעת צרה אנחנו הופכים לעם אחד עם מטרה אחת וחזון אחד. איך שגם אם לא מסכימים על הכול אנחנו עדיין באותו הכיוון. הם קיבלו את המסר הזה עכשיו בצורה הכי חיה שאפשר”.

בהמשך אברג‘ל התבקשה להעביר לתלמידים שיעור בנושא המנון המדינה. “בדיוק יצא נוהל חדש בחמ“ל ולפיו בכל סוף משמרת שרים ‘התקווה‘. דיברתי עם התלמידים על ההמנון והמשמעות שלו, וסיפרתי להם כמה מרגש שבגזרה לוחמת כולם עוצרים הכול ושרים יחד, ואיך גם אם את עייפה ואין לך כוח, המבט על הדגל והמילים מזכירים מה באמת חשוב. אני מעבירה להם את החוויות וכך מחברת אותם לחוויה הציונית עד כמה שאפשר“.