“מאז ה-7/10 לכל הצגה רובד נוסף “

באולם האודיטוריום בבאר טוביה, התכנס לאחרונה קהל ייחודי ומגוון. חציו מקבוצת המייסדים של באר טוביה, וחציו מתלמידי כיתה יב’ בבית החינוך אמית באר טוביה שבאו לראות את החברים שמעלים את הפקת הבגרות שלהם בתיאטרון. שילוב הקהל הזה, דווקא בימים אלו, היה מרגש במיוחד. חבר’ה שעוד רגע יוצאים ממערכת החינוך ומתגייסים לצה”ל ובני הגיל השלישי שייסדו את המושבים, צוחקים ביחד.

שלוש הצגות עלו אחת אחרי השניה. כל אחת שונה. כל אחת בעלת סגנון אחר, מסר שונה. ההפקה הראשונה נקראת ‘ליוויתנים בחלל’. המחזה נכתב לפני שש שנים על ידי דניאל כהן-לוי במסגרת פסיבל תיאטרונטו. במרכז ההצגה הגיבורה דקלה מגיעה לבסיס חלל במצפה רמון, זה יומה הראשון בעבודה והיא להוטה להוכיח את עצמה כמוקדנית כדי להגשים את חלומה ולהיות אסטרונאוטית, אולם דווקא ביום זה מתרחש אירוע של פעם בחיים. אחד האסטרונאוטים רואה מחוץ לחללית שלו להקת לוויתנים. ההנחייה של המפקדת הבכירה היא לחסל אותם, ודקלה מוצאת את עצמה ברגע דרמטי בו היא צריכה לקחת את הפיקוד לידיה.

“לאורך כל תהליך ההפקה חשבנו על אירועי השבעה באוקטובר”, מספרת שנית ברפי אדרי, רכזת המגמה בתיכון. “זה מתחבר למה שעברה המדינה באותו יום. איך כל-כך הרבה אנשים הרגישו שזה הרגע בו הם צריכים לקחת את הפיקוד לידיים. חשבנו הרבה על התצפיתניות, על החטופים. זה היה המנוע ליצירה כולה. אנחנו מאושרים שמתחילת העבודה ועד היום חזרו התצפיתניות וחלק מהחטופים, ומתפללים לשובם של כל החטופים כדי שנוכל כחברה להתחיל להחלים, להתחזק ולצמוח”.

ההצגה השניה היתה ‘קיצור תהליכים’ שכתב רואי מליח רשף. חברי הקבוצה הזאת רצו לייצר אתנחתא קומית מצד אחד, אבל לדבר על נושא רלוונטי ומשמעותי מהצד השני. במרכז המחזה ד”ר קליין, פסיכולוג שסובל מהפרעות זיכרון ומתקשה להבדיל בין מטופליו. תוך כדי הטיפולים המציאות שלו ושל המטופלים שלו מתערבבת ומובילה לכאוס. “השאלה הפוריה של התלמידים לאורך כל תהליך היצירה היתה האם אדם יכול ללכת לאיבוד לעצמו”, מציינת אדרי. “זה פגש אותנו כי היו רגעים (ועדיין) בשנה וארבעה חודשים האחרונים שהמציאות שלנו נראית כלקוחה מסרט מדע בדיוני. התחושה היא שלפעמים אנחנו לא מזהים את המציאות ולא מזהים את עצמנו. זה מצב נפשי עדין ואני גאה בהם שהם לקחו את האתגר הזה וניסו לחיות אותו על הבמה”.

ההפקה השלישית היא המחזה ‘איך לקום מכיסא’, אותו כתבה רוני ברודצקי. במרכז ההצגה יובל, אשה הסובלת ממצב נפשי מורכב. היא שרויה בדיכאון ולאורך כל ההצגה צופה בסרטוני “איך ל…” הדמויות בסרטונים מנסות ללמד את הקהל איך לעשות כל מיני פעולות. הם כביכול “מושלמות” בהתחלה, אבל לאורך הסרטונים המסכות שלהם מתקלפות, והקהל נחשף לקשיים והאתגרים איתם מתמודדות הדמויות. יובל מבינה שכולם מתמודדים עם משברים. שזה חלק מהחיים. דרך הדמויות היא עוברת מייאוש לתקווה, ומבינה שאין ברירה אלא לקום מהכיסא ולפעול.

מבחינתה, בהחלט יש חשיבות לסדר ההפקות. “רצינו להתחיל מהשבר. מהאתגר, ולסיים באיזו אמירה אופטימית. גם אם היא קטנה מאוד, אבל יש בה אמת גדולה. אין לנו ברירה אלא להיות בעשייה. ללמוד. ליצור. לתרום. אין לנו ברירה כחברה אלא לקום מהכיסא. רצינו שהקהל יצא עם התחושה הזו מהאולם”.

“זאת פשוט מגמה אחרת” אומרת אביב תלמידת כיתה י”ב, שגילמה את המפקדת הבכירה בהפקה לוויתנים בחלל. “לי באופן אישי היא פתחה צוהר לעולם התיאטרון והתאהבתי. יש לנו כאן סטודיו של תיאטרון. אנחנו עובדים כמו בבית ספר למשחק. אנחנו עובדים המון עם הגוף, לומדים על כל מרכיבי התיאטרון. אנחנו צופים בהמון הצגות לאורך השנים. שואבים השראה. ההנחייה של שנית מדהימה. כל שיעור הוא חוויה. עם כל עלייה לבמה אנחנו משפרים את הביטחון העצמי שלנו ובסוף אנחנו פשוט נהנים לעמוד על הבמה ולשחק. זה באמת חלום שמתגשם”.

הדר רן, אף היא תלמידת י”ב ששיחקה את אחת המטופלות של ד”ר קליין בהצגה ‘קיצור תהליכים’ מוסיפה כי “הלימודים במגמה הזו העניקו לי כלים לחיים מעבר לעולם הבמה ופיתחו בי מיומנויות ששימשו אותי בתחומים רבים. קיבלתי ביטחון עצמי, למדתי להעז להביע, להתמודד עם מצבי לחץ מרובים ופחד במה, למדתי לקבל ולהפנים ביקורת, הכרתי והתחברתי לאנשים מדהימים. זו מגמה לחיים”.

עמית פישר מנהל אמית באר טוביה: “שמחתי להשתתף בהופעת הסיום, התלמידים השיגו כל מה שתיאטרון טוב צריך להשיג, חשבתי, התרגשתי וצחקתי. הם כשרוניים וחכמים, ברכות על ההישגים לכם ולשנית המורה ורכזת המגמה המסורה!”.