המלאכים שחיים בינינו

תלמידיהם של הרב אהוד ועירית (שמות בדויים עקב חובת חיסיון) בכיתות י”ב של “ישיבת אמית בלבב שלם” ו”מדרשיית אמית קמה בירוחם”, יסיימו בעוד פחות משלושה חודשים את לימודי התיכון שלהם. קשה להעריך אלו תכנים הם יזכרו בעוד מספר שנים מהשיעורים ששמעו בכיתה ממחנכיהם, אבל אפשר להניח שאת הדוגמא האישית שקיבלו מהם, לא ישכחו במהרה.

בני הזוג מגדלים קרוב לחמש שנים, בנוסף לארבעת ילדיהם הביולוגיים, שני ילדי אומנה – אח ואחות. בשנה שעברה הרב אהוד תרם כליה באמצעות “מתנת חיים” לאישה שאינו מכיר. עירית עברה גם היא תהליך לתרומת כליה, אך נפסלה לתרום באחד השלבים האחרונים. בקיץ האחרון, חודשים ספורים לאחר תרומת הכליה, נוסף למשפחה ילד אומנה שלישי, אחיהם הקטן של שני הראשונים.
את הרב אהוד ועירית אני מכיר מקרוב. הם חברים טובים, מודל לחיקוי, וגם שכנים למעלה מעשרים שנה, בשלוש שכונות שונות בהן נדדנו בירוחם. את ביתנו הנוכחי בנינו יחד, עם קיר משותף, ללא הפרדה בין החצרות. כשהעורך ביקש ממני לראיין אותם לגיליון הנוכחי, אני שמחתי אבל הם היססו. לא נוח להם עם החשיפה. הסכמתם בסופו של דבר נבעה רק מרצונם לעודד אחרים לעשות מעשים טובים. זמן קצר לפני פטירתו של הרב ישעיהו הבר, יו”ר עמותת “מתנת חיים”, הוא ביקש מהרב אהוד שיתראיין לעלון של העמותה ויספר על תרומת הכליה שלו. “הוא הסביר לי שהחשיפה מעודדת אחרים לתרום. אחרי שהוא נפטר הרגשתי שזו הייתה מעין צוואה שלו, ולכן הסכמתי”.

הרעיון לקחת ילדי אומנה נולד אצל עירית תוך כדי סדנה שהכינה לתלמידות שלה. “תמיד היה לי חלום לאמץ ילד”, היא מספרת, “לפני כשבע שנים, כשהנושא השנתי של משרד החינוך היה ‘האחר הוא אני’, חיפשתי סרטונים לסדנה שהכנתי לקראת עבודות חקר של התלמידות בנושא, ואחד הסרטונים עסק באומנה. צפיתי בו יחד עם הבת שלנו, ואמרתי לה – ‘בואי נאמץ ילד’. היא מיד התלהבה, וכששאלתי את אהוד הוא לא התנגד”. יום למחרת עירית כבר חיפשה עמותות שמלוות משפחות אומנה והגיעה למכון סאמיט, המלווה ומייעץ למשפחות אומנה באזור ירושלים והדרום. הרב אהוד ועירית החלו בתהליך ארוך של מספר חודשים, שכלל מילוי טפסים, מפגשים, בדיקות של המשפחה והסברים, ולבסוף קיבלו את האישור המיוחל שלפיו הם ראויים לצרף ילדי אומנה למשפחתם. המחשבה הראשונית הייתה על ילד אחד, אבל ההצעות שהגיעו לפתחם היו על שני ילדים. “כבר לאחר כחודש הציעו לנו שני אחים, אבל הם היו קרובים מדי בגילם לבן הצעיר שלנו שהיה אז בן שמונה. בפעם השנייה הציעו לנו תינוקת בת שנה וילד בן ארבע וחצי ונתנו לנו כמה ימים לחשוב. מכיוון שכבר חיכינו הרבה זמן והרגשנו בשלים, חזרנו אליהם אחרי רבע שעה עם תשובה חיובית”.

להמשך הכתבה הקליקו >>

הכתבה של אלישיב רייכנר פורסמה במקור ראשון בתאריך ה-30.3.21
צילום- יוסי זלינגר