מפגש עשירי ח”י טבת ה’תש”ף | 15.1.20
פרדיגמה: תבנית חשיבה; מסקנה; הנחה.
חלק מאימון זה הרחבת פרדיגמות.
בשימת לב לכך שהמטרה היא להרחיב, ולא להיפטר לגמרי מהפרדיגמה.
לפעמים יש לנו פרדיגמה מעכבת, אז אנחנו רוצים להיפטר ממנה.
פרדיגמות לא נוצרות סתם.
היה זמן ומקום שבו לפרדיגמה היה הגיון ותפקיד.
זה קצת כמו האישיות שלנו, אנחנו בחרנו כיוון אישיותי, והיה לזה סיבה.
לדוגמה, באיזשהו כנס הייתי אחראית לעשות מצגת סיום מושקעת.
בכנס האחרון הייתה מתנדבת שאמרה שהיא תעשה במקומי את המצגת, והיא עשתה את זה ממש לא טוב.
הגעתי למסקנה שכנראה שלא סתם פיתחתי אישיות של ‘שליטה‘ –
באמת אם אני לא אעשה את זה לבד, זה יכול לצאת ממש גרוע…
כמובן שהפתרון היה פשוט לבקש ממנה מראש להראות לי את המצגת לפני שמקרינים אותה.
הבעיה היא לא הפרדיגמה, אלא מינון יתר, או נוקשות יתר.
כל מה שצריך זה הרחבה או הגמשה קטנה של הפרדיגמה, על מנת ליצור אפשרות.
פרדיגמה יכולה להיות – ‘אני לא טובה בחשבון’, ואז האדם מפתח אלרגיה למספרים, גם אם זה תאריכים.
פעם אחת היתה לי מנחה, שהוציאה עשרה אנשים החוצה, ועשתה תרגיל של טלפון שבור על טקסט.
היא הקליטה את מה שכל אחד זכר, עם טייפ.
אחר כך היא ניתחה את האישיות של כל אחד לפי מה שהיא שינתה בטקסט.
היתה אחת שהשמיטה מהטקסט את כל המספרים, אז המנחה איבחנה שהיא אלרגית למתמטיקה.
היא פשוט אומרת לעצמה מראש שהיא לא תזכור את המספרים – היא נמנעת מהן.
אחד הדברים שאפשר לשאול מישהו שיש לו פרדיגמה כזאת, זה “איפה למדת את זה”?
בהרבה מצבים, האדם למד את זה כשהוא היה בגן, ועכשיו זה כבר לא רלוונטי.
יכולה להיות פרדיגמה בגיל הגן ששלולית זה מקווה מים אז זה עמוק וממילא מסוכן.
היום אני גדולה אז אני מבינה שזה שלולית.
צריך לחזור למקום ולראות מה היה שם. את זה אפשר לשנות.
זה הכוח של הפרדיגמה, והרחבה זה באמת לשקול עוד אופציה.
לשאול אדם איפה למדת את זה. מה זה אומר עליך? מה זה אומר עליך שאתה לא מבין מתמטיקה?
מה היית רוצה שזה יגיד עליך?
לדוגמה: במקום ‘אני טיפש’ – ‘אני עדיין לא יודע’.
יש פרדיגמות מועילות.
התבנית חשיבה של ‘צריך לעבוד קשה בשביל להשיג משהו בעל ערך’ היא נכונה ויעילה, בדרך כלל.
רוב הזמן זה גם עובד.
אבל ברגע שמישהו עם פרדיגמה כזאת מתלונן, אפשר להציע לו לבדוק האם באמת תמיד זה כך.
שינוי שמאפשר עוד טווח שלם של פעולות שלא היו שם קודם.
ש: איך אני מזהה אצל עצמי פרדיגמות?
ת: זה נורא קשה לראות אצלנו פרדיגמות.
אנחנו לא חווים את זה כפרדיגמה או כצורת חשיבה,
אלא כ’ככה זה’, או האמת.
כמעט תמיד צריך מישהו אחר.
כשאני מנסה לשנות פרדיגמה, הרבה אנשים מגיבים – ‘מה, לא כולם ככה? זה לא ככה?’
לוקח זמן עד שמבינים שזה לא העולם, אלא איך שאני רואה את העולם.
ש: יש תקופה מסוימת שבה נוצרות פרדיגמות?
ת: נוהגים לומר שזה עד גיל 5. אפשר גם לראות את זה אצל ילדים. מגיל 5 אדם כבר לא משנה את עורו.
ואגב, זה לא אומר שמפתחים אישיות רעה או טובה, אלא יעילה / בלתי יעילה.
בבית שלי היתה תגובה קשה לכל טעות, וזה מפתח פרדיגמות מסוימות.
מהילדות אנחנו זוכרים אירועים בודדים.
אדלר טוען שאנחנו לא זוכרים אירועים שמעצבים את האישיות שלנו,
אלא את האירועים שמייצגים את האישיות שפיתחנו.
הרבה פעמים אנחנו מרגישים רגשי נחיתות, שזה אומר שאנחנו מרגישים ‘פחות’ מאחרים
או ממה שאנחנו אמורים להיות.
מי שמרגיש חוויה של נחיתות יוצר לעצמו מטרה מפצה של עליונות.
כשאני יוצר לעצמי מטרה מפצה כזו, רף הנחיתות ‘עולה למעלה’, ומאז אני מרגיש אותה כ
ל פעם כשאני מרגיש שאני פחות ממושלם.
כשיש סכנה שאני פחות ממושלם, אני מעדיף לא לעשות שום דבר.
מאחורי כל הימנעות יש אמביציות מוגזמות.
אם אני צריכה להיות מושלמת כדי שיהיה לי ערך, אז פחות מ-100 זה ביזיון.
אם אני אומר שנחיתות זה פחות ממושלם, אז אני פותח לעצמי את האפשרות להתחיל להיות פחות מבסדר.
כשמסבירים את זה לתלמידים, זה מאוד מעודד אותם.
יש לי מטפלת שמאוד לחוצה לקראת אירוע הערכה.
אמרתי לה – את נשואה, יש לך ילדים, את מטפלת מוערכת – מבחינת האנושות את נחשבת הצלחה גדולה.
להימנעות יש מרכיב נוסף: פינוק. אתה לא מוכן להשקיע מאמץ.
ויש כאן מעגליות –
לפינוק יש קונוטציה מאשימה, אבל באמת אפשר להגדיר אותו כ: חוסר אימון בהשקעת מאמצים.
תכנון
אפשר ללמד כל דבר, צעד אחרי צעד.
מורה לריקוד שואלת את הילדים – ‘עכשיו נִלמד פלמינגו’. הילדים אומרים ‘אנחנו לא יודעים לרקוד’.
המורה שואלת – אתם יודעים לעשות ככה עם הרגל? – כן. – אתם יכולים לעשות גם ככה עם הרגל? – כן.
ועכשיו תוסיפו גם את היד.
והנה, הילדים רוקדים פלמינגו…
כל דבר מורכב אפשר להשיג על ידי סדרה של צעדים פשוטים.
השלב הראשון: הוא יצירת חזון.
השלב השני: מהחזון גוזרים מטרות. מטרות הן אבני הדרך להשגת החזון.
בעוד חזון הוא מעורר השראה, מטרות הן דבר ארצי, סיזיפי ומעצבן.
יש אישה יפנית בשם מרי קונדו (‘סוד הקסם היפני’) שהחזון שלה זה להביא אושר לעולם באמצעות סדר.
החזון הוא נפלא, אבל לסדר ולנקות כל יום זה פחות אטרקטיבי. אנחנו אוהבים חזון, ופחות את המטרות.
אחרי המטרות אפשר לעשות הנגדה מנטלית.
הנגדה מנטלית היא חשיבה איזה מכשולים יהיו בדרך, ותכנון איך אתגבר עליהם.
אבא שלי היה אומר ‘תתכונן להכי גרוע ותצפה להכי טוב’.
חוקרת גילתה כי הנגדה מנטלית היא יעילה יותר מחשיבה חיובית.
להגיד ‘אני אהיה רגוע’ זה לא מספיק כמו ‘אם תהיה סיטואציה שמעלה אצלי חשש אז אני אעשה א’ או ב”.
הנגדה מנטלית היא חלק מתכנון מקדים. זה כולל תכנון גם של Plan B.
יש הרבה מחקרים שכוח רצון הוא דבר מאוד חלש.
אם צריך להתמודד עם משהו – אז צריך פשוט להתרחק ממנו מראש.
איך עושים תכנית?
אחד הדברים בשיחות עם תלמידים, אנחנו מקשיבים, מקשיבים מעבר, מקשיבים לפרדיגמות,
שואלים ‘מה אתה רוצה’, ‘מה התוכנית שלך’.
אני צריכה להציב לעצמי כל הזמן את החזון שלי.
תרגול:
מתיישבים בזוגות.
כל אחד משתף בחזון שלו, וחושבים ביחד על שלוש מטרות לטווח הארוך ושלושה צעדים לטווח הקצר.
תובנות מתוך התרגול:
– היה קשה להגדיר חזון. אנחנו לא מאומנים בזה.
– השיתוף בחזון דורש חשיפה עצמית עוצמתית
– לספר את הסיפור שלך בקול למישהו שלא מכיר – זה מחדד ומסדר לעצמך בראש
– להעז לחלום זה להאמין שהוא יקרה
צעדה של אלף מיילים מתחילה בצעד אחד.
