מפגש שמיני – ד’ טבת ה’תש”ף | 1.1.20
יש תנועה טבעית שטבועה בנו, שזה הרצון הבסיסי של אדם – להתעלות, לגדול, ללמוד.
אפשר לראות את זה בצורה טבעית אצל ילדים קטנים.
כשאין חסימה, אנחנו לא רואים ילד שאומר ‘לא בא לי ללכת, אני רוצה להמשיך לזחול’.
אחת החסימות זה הפינוק – זה נעים כשמלבישים אותך, ואחרי כמה פעמים הילד מחשיב את ההתלבשות לבד כעונש.
תנועת הצמיחה והלמידה הזאת יכולה להיות אנכית – תחרותית, כשהרצון הוא לטפס ולנצח –
או אופקית – במשותף ובאופן שווה לאחרים.
התנועה האנכית נובעת מנחיתות.
נחיתות יכולה להיווצר בילדות כתוצאה מהזנחה / התעללות / אווירה ביקורתית.
הרבה פעמים, אדם שמרגיש שהוא פחות מאחרים, הוא לא רוצה להיות כמו האחרים,
אלא יותר מהאחרים.
יש סוג נחיתות, שאדלר מדבר עליו, בו כאשר אנחנו מרגישים פחיתות ערך,
המצוקה היא לא בגלל שנכשלנו אלא בגלל שאנחנו לא מושלמים.
ירידה בערך העצמי מייצרת עיסוק בעצמי.
אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה כל הזמן עסוקים בערך שלהם, שהוא כמו אוויר לנשימה בשבילם,
ולכן הם לא רואים אנשים אחרים מרוב עיסוק בעצמם וברגשותיהם.
גם סוג זה של נחיתות מתחלק לשתי קבוצות –
קבוצה אחת היא הקבוצה הפאסיבית.
הקבוצה השנייה היא קבוצה אקטיבית, זו שחותרת למצוינות ומגיעה להישגים גבוהים מאוד.
יש לזה מחירים מאוד גבוהים. האנשים האלה הם לא שמחים, הם כל הזמן מודדים את הערך שלנו.
החברה מפסידה מזה יותר ממה שהיא מרוויחה – נכון שיש הישגים גבוהים, אבל התחרות והיריבות,
עודף הרצון והעשייה – יוצרים נזק. השאיפה הנכונה היא שכל אחד ישתפר ביחס לעצמו.
פעמים רבות אנחנו מעודדים תחרות, כדי לזרז את הילדים או התלמידים, או עושים תחרות סמויה
(‘למה אתה לא מסודר כמו אחיך’) אבל זה יוצר עוינות, והנזק רב על התועלת.
ש: האם אפשר להתגבר על תחושת נחיתות?
ת: תמיד יישאר שריד מסוים.
לדוגמה: מישהי שחוותה נטישה, כשהיא תקבע פגישה עם חברה והחברה תצלצל אליה
המחשבה הראשונה שתמיד תהיה לה בראש – היא מתקשרת כדי לבטל…
ביקורת חיצונית מופנמת אצל האדם והופכת לביקורתיות עצמית.
לא אמרתי שאין מזור, אבל זה לא ייעלם אף פעם.
זה לא יהיה באותה עוצמה. יהיה משהו אחר שיאזן את זה.
מחקרים מראים שבמקרים שבהם לאדם אין דמות תומכת בילדות,
אלו המקרים בהן התפתחו הפרעות נפש קשות.
ובמקרים בהם לא היה לאדם אפילו דמות אחת, אלו המקרים חשוכי המרפא.
ילד פאסיבי
כאשר ילד פאסיבי, אנחנו פעמים רבות מפסיקים לבקש ממנו.
הפתרון הוא להפך, לבקש. כשמפסיקים לבקש זה משדר לילד – אני מוותר לך ומוותר עליך.
דווקא כאשר אנחנו מבקשים הרבה פעמים, אי אפשר להגיד כל הזמן ‘לא’, והילד בסוף ישתף פעולה.
כשהילד מבקש ממני – אפשר לנקוט בתוצאה הגיונית – ‘אני מבקשת ממך הרבה מאוד פעמים,
לא מרגיש לי הוגן להיענות לבקשה שלך’.
ילד יענה לזה – ‘זה מעצבן, אבל זה הגיוני’.
ילדים גדלים על הדדיות.
כשחבר מבקר, בסוף הביקור הוא יגיד לו – ‘פעם הבאה בבית שלך’.
אסור לוותר לילד. גדל דור שלם, דור ה-Y, שחושב ש’קח הם החיים’…
החיים הם רק לקחת ולקחת, בלי לתת. נוחות נהפכת לנכות.
ש: איזו תוצאה הגיונית אפשר לתת לילד שלא חוזר בלילה, בזמן שסוכם עם ההורים?
ת: תוצאה הגיונית יכולה להיות להגיע אל הילד, איפה שהוא נמצא, בשעה שבה הוא היה אמור לחזור הביתה.
אני מכירה הורים שבאו לדיסקוטק והודיעו ברמקול ‘אבי, ההורים שלך מחפשים אותך’.
הילדים כמובן מתפדחים, אבל אחרי זה הם גאים בהורים שלהם שאכפת להם ממך.
לא תמיד הגישה הזאת עוזרת בהתחלה, אבל בסוף זה יצליח.
חשוב גם לתאם עם שאר ההורים את שעת ההגעה של החברים.
החסרון של תוצאות הגיוניות הוא שזה כלי מאוד מתוחכם.
לנו כהורים הדבר הכי חשוב זה יחסים טובים עם הילדים.
אנחנו חשבנו שזה יגרום לילדים גם לשתף פעולה… אבל מה שקרה בדור שלנו, שזה הפוך.
הילדים משתמשים בקשר עם ההורים כנשק.
הילדים הם אלה שיוצרים קצר בתקשורת, ובסוף ההורים מגיעים לבקש סליחה.
הפוך ממה שהיה בדור הקודם.
עידוד
תרגול של הנלמד במפגש הקודם – איך מעודדים.
תובנות:
- לפני העידוד צריך להקשיב טוב מאוד, ושאילת השאלות יכולה גם להוביל את התלמיד
לספר לעצמו את הסיפור מחדש באופן מעודד יותר - השאלה ‘למה’ היא שאלה לא מעודדת. יש בה כבר אופציה להאשמה.
השאלה ‘איך זה’ היא שאלה יותר טוב.
