מפגש מס’ 14 ואחרון כ”ד שבט ה’תש”ף | 19.20.20
מה עושים עם הימנעות?
הדבר הראשון הוא עידוד. ברגע שרואים ילדה נמנעת, צריך לטעת בה אומץ. כשהילדה אומרת אני לא רוצה, אני אגיד לה את רוצה, את פשוט לא חושבת שתצליחי. אני אשקף לה את העוצמות והיכולות שלה. זה כמו לנפח את הכדור שיצא לו האוויר.
הדבר השני הוא להסביר את ההימנעות. להסביר את הרעיון של האמביציות המוגזמות – רגשי הנחיתות ופיצוי היתר. זה מאוד מעודד, כי הבעיה היא לא שהם הכי גרועים, אלא שהם לא הכי טובים. הרעיון של להתקדם בהדרגה נראה פחות משפיל מאשר להגיד ‘אני אהיה סתם משהו’.
זכרו שהימנעות היא מגננה. כדי שמישהו יוותר על מגננה, צריך לתת לו תחושת בטחון. ההגנה הזאת היא כל כך יקרה, כי היא מרוקנת אותנו מהאנרגיות שלנו. תחשבו על מצבר שמתרוקן כשהוא לא נטען במהלך הנסיעה. אי אפשר להרגיש טוב בלי לפעול בצורה טובה. המחיר של הימנעות נראה נמוך מהמחיר של כשלון, וצריך לעזור לו לראות שזה בעצם הפוך. משפטים שיכולים לעזור – עם מה נחיה יותר טוב בעוד כמה שנים – עם זה שנכשלת או עם זה שניסית?
זה לא תהליך קל. צריך לשנות את התפיסה מעולם אנכי לעולם אופקי.
בחברות שהן לא תחרותיות, יש פחות הימנעות. דבר נוסף שאין שם זה דכאון. לאנשים יש הרבה יותר קשיים, אין להם את הפריבילגיה לשקוע בדכאון וברחמים עצמיים.
חוקים
חוקים נוצרים מתוך ערכים וצרכי המציאות. מתוך הערכים נוצרת מדיניות, מתוך המדיניות נוצרים הכללים / החוקים. אם החוק מופר חייבת להיות פעולה שמיישמת ואוכפת את החוק.
למשל, בחוקי התנועה. כשאנשים מבינים את הרציונל, יש להם נטייה יותר גדולה להתאים את עצמם לכללים. אנשים שמבינים למה יש הגבלה על מהירות, ייטו לנסוע יותר לאט. מי שלא מבין את ההיגיון שעומד מאחורי החוק, מנסה פשוט לא להיתפס, והדבר היחיד שגורם לו להאט את הנהיגה זה החשש משוטר או מצלמה.
כשיש התנגדות ערכית לחוק, קשה הרבה יותר ליישם. אם אין תוצאות להפרת החוק, אין לנו מה לעשות.
אם יש חוק ואנחנו לא יכולים לאכוף אותו – עדיף כבר שלא היה חוק. הפתרון במצב שבו החוק לא מיושם בפועל, הוא שימוש בתוצאות הגיוניות. כלומר, למעשה שגוי יש תוצאות רעות.
כשיש בעיה שנמשכת זמן רב, צריך לעצור ולנתח מה הבעיה. ולנסות לפתור את הצורך ממקום אחר, שלא מפר.
המגבלה של השיטה הזאת, באופן כללי – כל השיטה שאנחנו מדברים עליה בקורס היא שזה לוקח זמן. להקשיב לוקח זמן.
מעגל שיתוף:
– מה לקחתי לעצמי
– משהו שהשתנה בי, תובנה
– משהו אישי / מקצועי
– משהו שארצה להגיד לקבוצה
משהו שאני רוצה להגיד לקבוצה – נהניתי ממפגש למפגש. הרגשתי כמה אני מקבלת, כמה זה מוסיף לי. לא שיתפתי הרבה, אבל בפועל היו הרבה יישומים שהרגשתי איך הם מצמיחים ואיך הם בונים ובעיקר מרחיבים את זוויות הראות. מה שאולי לדברים מסוימים לא שמתי לב, הקשבה מעבר לנאמר, הרבה דברים שנפתחו. בעיקר מה שאני רוצה לשתף –
אני רואה את זה גם באישי וגם במקצועי – תפיסת עולם אופקית. משהו שליווה אותי כל הזמן. יש שיר של יהודה עמיחי ‘לא כברוש’ – אל תצמח רק למקום אחד וגבוה, תצמח בהרבה צמיחות זעירות, תתפרץ. מדבר על ‘החיים בעלי עוצמה והשפעה. לא להיות מורם מעם, אלא להיות בתוך העם. לא לחפש איך אני מקבל כוח והשפעה ואני עולה למעלה. אלא מתוך שיתופי פעולה, מתוך המקום הטוב והאופטימי, סלחן לגבי עצמך. זה לקח אותי לשאיפה שאני מאחלת לעצמי שזה להיות קרקע לתלמידים שלנו. שיוכלו לעוף עם החזון שלהם. להוציא את המהות מתוך המטרה. תלמיד אמר לי שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. זיקקנו ביחד את המהות של זה, והרגשתי שזה ממש קורה.
-גדלתי בבית שאבא שלי תמיד היה אומר אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. אני אומרת לתלמידות שלי – אנחנו לא מספיק מאומנים בזה. דיברנו על מטרות ועל תכנון שגורם להיתכנות. כמה שהמטרות הן סיזיפיות וקשות, אני מאמינה בליווי וצעד אחרי צעד. נגיע לשם.
-הקורס בא לי בשלב מעולה בחיים. שברתי את הרגל וזה היה אחרי שנרשמתי לקורס. התלבטתי אם להיות ואמרתי לעצמי נראה איך אני ארגיש, והקורס מאוד התאים לי בסוף. קיבלתי מתנה של התבוננות בחיים שלי מחדש, מבחינת קונספציות ותפיסות עולם אישיות. מהקורס קיבלתי המון כלים, ואחד המשמעותיים מביניהם זה הנושא של תפיסה אופקית. אנאבלה אפיינה את זה מאוד מהר – אני אדם מאוד פרפקציוניסטי, מאוד הישגי, במאבק לא מול אחרים אבל מאוד מול עצמי. אחת הקונספציות שלי בחיים זה אם קיבלת כלים אתה חייב לממש אותם. החשיפה לתפיסה האופקית נתנה לי רגיעה בחיים, כלפי עצמי וכלפי התלמידות. בזה שאני מיישמת את זה על עצמי אני מרגישה שאני יכולה לתת לתלמידות את המשקפיים האלה. כשדיברתי איתן על זה הן אמרו לי בסוף אנחנו נמצאים בבית ספר ואתם כל הזמן מודדים אותנו… אמרתי להם שאתן עוד מעט נכנסות לחיים, ושם יש הרבה מקומות שבהן זה הרבה מעבר.
-הקורס היה הזדמנות להיפגש עם אנאבלה. היית קול שליווה אותי עוד מלפני הקורס מהדיסקים שלך. חלק מהקורס היה ללמוד את האדם שמאחורי התכנים. את מביאה איתך תפיסות ושיטות פעולה בבסיס של כל הדבר הזה. מבחינת האישיות זה היה לימוד משמעותי. הדבר הנוסף שקיבלתי זה ההיכרות עם הקבוצה, אני מגיע מתוך מוסד חינוכי שמאוד קרוב לתפיסות האלה, והיה לי מעניין לפגוש מורים מ’המערכת הרגילה’ שמרימים את הראש מתוך המים ורוצים להתעסק עם המעשה החינוכי. זה מבחינתי מעורר אופטימיות. קיבלתי חידוד של דברים שהכרתי, אבל ברמה שאפשרה לי יותר בטחון במה שאני עושה. זה גרם לי גם ליישם את זה בבית עם הילדים, לא רק בעבודה בישיבה. מה שאני לוקח מהמשימה שעשינו מקודם זה לכתוב את תפיסת העולם של המוסד החינוכי שלי דרך העיניים האלה, באופן יותר מסודר.
-לקחתי כמה נושאים שממש התחברו לי לחיים שגם ככה אני צועדת בהם. אני אדלריאנית בנפשי. לקחתי את הסיפור של ‘תרשי לעצמך להיות נורמלית ואין דבר כזה מושלם’. זה מאוד מרגיע כאדם וכבעל מקצוע – שאפשר לעשות טעויות. וגם עבור התלמידים. אהבתי את מה שציטטת מאדלר – ‘אין ילד שלא יודע ללמוד, יש ילד שלא מצא את הדרך שלו ללמוד’. זה נוטע תקווה. מזיז את העננים הצידה ונותן הרבה אור.
לקחתי את נושא שבירת הפרדיגמות – צריך פשוט להפוך אותן.
הכי לקחתי את עניין השיח הדמוקרטי, ואני מרגישה שבניתי עוד קומה במה שכבר היה לי.
עם הקבוצה היה לי מגוון ומעניין. זה מדהים איך כולם עושים את אותו דבר אבל כל אחד בא מזווית אחת ומעשיר את הקבוצה משם.
-אני רוצה לומר לקבוצה – הגעתי במפגש השלישי, כי בראשון ובשני הייתי בפולין. בכל זאת הרגשתי באופן מאוד נוח.
מה אני לוקח? הנושא של ההקשבה. בעקבות הקורס, זה מאוד התפתח אצלי. ההבנה שאתה צריך להקשיב בדברים שנאמרים מעבר. אני עוד צריך לחזק את זה, כמובן.
היכולת של אנאבלה להיות נוכחת כאן, וכשאת מדברת עם אנשים זה נראה שזה מאוד מעניין אותך ואת מאוד בפוקוס. זה לא מובן מאליו.
אני מנטורית, ושאלתי תלמיד בקבוצה והוא אמר ‘אני מרגיש ממש טוב. אני מרגיש שייך’. זה ממש המיס אותי. איזה דבר נפלא. אם לא הייתי בקורס, לא הייתי מבינה כמה זה לא מובן מאליו. זו היתה לי מתנה גדולה. את ההבנה של הצורך שלנו בשייכות. זה היה לי ממש כיף. הלוואי שזו הייתה השפה בעולם.
(אנאבלה: זאת התוכנית)
כל הדבר הזה של שאילת שאלות ועוד יותר לדייק את זה, להיות בהקשבה.
אמרת פעם למאחרים שהם לא בוחרים לאחר, הם פשוט לא אוהבים להגיע קודם. אני נשואה לשוויצרי שמאוד אוהב להקדים, ואני כל כך אוהבת לא להגיע מוקדם. סיפרתי לו את מה שאמרת בקורס וזה עזר לנו להתגמש בתוך הדבר הזה. הרבה יותר הבנתי את עצמי, ולא להסתכל בדבר השלילי הזה. הגשתי עכשיו לבגרות והבנתי שאני נותנת דגש לדבר המיטבי הזה של לתת לתלמיד הקשבה ומסוגלות. תודה רבה.
-שתי תובנות שלקחתי והתחלתי לנסות ליישם:
א. לחפש בכל תלמיד את תחושת הערך שלו. שתי מילים שנחרטו לי בראש.
ב. מה זה קשה? יש צורך בעוד אימון.
לקחתי את התובנות האלה לעצמי והתחלתי להעביר אותם לתלמידים.
התחושה שלי מהקורס שהיה קצר והייתי רוצה ממנו עוד.
-אני חשבתי שאני יודעת לעודד, שאני יודעת לשאול ושאני מקשיב טוב. במהלך הקורס גיליתי שאני צריכה יותר לדייק את הדברים. אני צריכה להיות פחות אינטואיטיבית ויותר לבדוק את עצמי בנושאים האלה. ההקשבה הזאת, לחשוב על השאלה הנכונה. סקרנות – לשמוע מישהו מתוך סקרנות, ולתת לו את תחושת הערך – אלה מושגים שמלווים אותי עכשיו כל הזמן.
הגדרת במפגש הראשון שאדם צריך להיות מגדלור. זאת מטאפורה ענקית, אבל אני חושבת עליה לפעמים גם בקטן – תבואי, תהיי נוכחת, תכילי את התלמידים ותגשימי אותם, בלי להיות עם איזו מטרה שאני מנסה להוביל.
בנושא הביקורת – להיות פנס שמאיר.
הקורס הזה באופן אישי גרם לי את האומץ לקבל החלטות אישיות חדשות וללמוד עוד אפיק חדש להתפתחות.
שני מושגים שכבר הזכירו אותם שעשו לי סדר מאוד בחשיבה של מה מניע אותנו ומה נותן לנו כוחות –
– תחושת שייכות
– תחושת ערך
אלה שני כוחות שבלעדיהם אפשר בקלות להגיע למקומות לא טובים. שני דברים שהם לנגד עיני כשאני פוגש תלמידים, ואנשים שאני משוחח איתם. אני חושב שלקחת עוד שני דברים שהיו מאוד חזקים במפגשים איתך – את התחושה של לקחת את העין הטובה ולעשות ממנה מקצוע. בכל משפט שאמרת יש עין טובה שאפשר לקחת אותה באופן מדויק ושמתיישב טוב על הלב. הרגשתי המון כבוד למילים וזה מה שעושה את כל ההבדל. אם אתה אומר את מה שאתה רוצה באופן אחד או שאתה אומר אותו באופן אחר – תנועת הנפש שמתחוללת אצל מי שאמרת לו יכולה להיות הפוכה לגמרי. הרגשתי שיש כאן עולם מופלא שאת רוקדת בו ואת יודעת לעשות אותו בצורה מופלאה (אנאבלה: אני מאוד מאומנת בזה). זה היה מאוד מרשים. לתת כבוד למילים. לשקול אותן. אני יוצא מלא בהשראה.
-אני קיבלתי המון. נכנסתי לפה בתחילת הקורס בסערה אישית, שהיום תוך כדי השיחה אני מבינה שאחד הדברים שעזרו לי לצאת מתוך הסערה זה ההבנה של כמה חשוב לתת לאדם שמולי את תחושת הערך. אני שומעת את הקורס הזה בהמון כובעים – בתור בעלת משפחה, בתור מורה, בתור מדריכה. חשבתי שאני יודעת להקשיב. אבל להקשיב מעבר לנאמר מזקיק מיומנות אחרת. לא להיות עסוקה במה אני רוצה להגיד. המקום של הקושי, של חוסר המיומנות, מאוד נוכח בחיים המקצועיים שלי היום. זה עניין של מיומנות. פתאום זה הופך להיות יותר בר-השגה. אני מרגישה שיש עלי יותר אחריות בעקבות קורס – במקום שאני נמצאת בתפקיד שלי בכיתה במסגרת הזמן שעומד לרשותי – אני לא מצליחה להביא את כל התלמידים למקום שהם יכולים להגיע אליהם. זה משהו שאני מעבירה אותו הלאה. (אנאבלה: אני אעשה את התפקיד שלי כאילו כולם מסוגלים, ואם לא הצלחתי אני אגיד לילד כנראה שלא הצלחתי ללמד אותך, או שאתה פשוט ברבור שנמצא בבריכה הלא נכונה)
אחד הדברים שלמדתי זה לבחור למה לא להגיב. (אנאבלה: אומרים שחמות צריכה להיות חירשת, עיוורת או אילמת. אני אומרת – לא, רק אילמת).
אני רוצה להגיד לקבוצה שהיה לי פשוט מרתק. היה לי כיף לשמוע דווקא אנשים שלא חושבים כמוני. פשוט נהניתי לשבת ולשמוע. תודה לכל מי שהעשיר את השיח.
-אני אגיד שאפילו החוויה הזאת של השיתוף במעגל זה פשוט תענוג. בא לי שבסוף הסבב נתחיל אותו מחדש. חבורה כיפית. הגענו מרחוק וזה באמת היה שווה את זה.
ברמה האישית אני ציירתי סימן שאלה. הנקודה של החקירה, של ההיפוך של הכל על ידי שאלה אחת טובה. שאלה ככלי שפותח וככלי שמניע ומארגן ומסדר. להפוך את סימן הקריאה לסימן שאלה.
אני לוקח לעצמי – בישיבת מחנכים האחרונה חילקתי את רשימת השמות לכל מחנך וביקשתי שכל אחד יסמן מה הוא חושב שרמת המסוגלות ורמת תחושת הערך של כל תלמיד כלפי עצמו. אמרתי לעצמי – מאות ילדים נסקרים עכשיו בגלגלי המחשבה כאן בשעה אחת. אחרי זה אמרתי לכל מחנך – לך תחשוב איך אני מעלה את תחושת הערך שלו בנקודה אחת. בעיני זו הייתה החוויה.
-אני מרגישה שלמדתי שפה חדשה, וכשאני יוצאת מפה לעולם בחוץ אני היחידה שמדברת אותה. ולכן אני גם מגמגמת אותה ממש וגם לא יכולה ללמוד אותה מאף אחד אחר. זה גורם לי להרגיש כמה אני רוצה ללמוד את השפה הזאת, הלוואי שאצליח לדבר אותה יותר שוטף. אחד הדברים שהטמעתי מאוד חזק זה עידוד – לבנות שלי בבית ולתלמידות שלי בסוף מבחן – ‘אני רואה שהצלחת לכתוב יותר בהרחבה מהמבחן הקודם’. אני מרגישה שזה מאוד משמעותי.
אני רוצה להגיד לקבוצה – אני אניח את זה פה כמו חזון. אני משתתפת בקבוצת תמיכה בוואטסאפ בהקשר אחר. אני חושבת שאפשר לעשות את זה גם בקבוצה שלנו. אנשים שמדברים באותה שפה ויכולים לעזור אחד לשני ליישם אותה ביומיום.
באופן אישי – הייתי מאוד רוצה לדבר בשקט ושכולם יקשיבו לי ככה. זו חוויה מאוד ממלאת ומאירה לראות אותך כאדם שמכיל בתוכו איזושהי אמת מאוד עמוקה ומושרשת, וזה נותן המון מוטיבציה.
– היום, תלמיד שהחזרתי לו מבחן במתמטיקה בציון 10 מתוך 100. היה חשוב לי לשבת איתו חמש דקות לחזק לו את תחושת השייכות בקבוצה שלנו – גם אם זו רק הקבצה במתמטיקה. אתה איתנו ואני אשב לעזור לך…
מה שנותן לי את המשוב שלי שקיבלתי ממש המון – זה שיש דברים שלא הסכמתי והייתי ביקורתי כלפיהם. אבל דווקא כשאתה חושב אחורה, לפעמים כמה שעות אחורה ולפעמים כמה ימים, אתה אומר לעצמך – היא צדקה.
-להיכנס חילונית לחדר שבו כולם ככה… קבוצה מדהימה שהכרנו ותחושת השייכות היתה ממש טובה.
ברמה האישית, יש לי קליניקה שזו רוב העבודה ואני מעט שעות בבית הספר, וכמה שחשבתי שיש לי את היכולות – לדבר, לאמן, לפתור מצבים… גיליתי שיש דברים שעובדים טוב יותר ופשוט צריך לנסות. בביתי שלי והלאה.
אני מתחברת לזה שהשפה הזאת צריכה להיאמר. אני כבר מפיצה אותה ואני משתדלת לעניין כל הזמן. אני מספרת איך ואפשר לעשות את זה אחרת. בעיני – החזון הגדול זה לקחת את זה קדימה. שתהיה שפה שמדברים אותה. קורסי המשך זה יכול להיות דבר מדהים. כמו כולם, היית נוכחת אצלי בראש, אם לא בבית. בדקתי כל הזמן עם בעלי אם הוא התקדם בספר. הוא היה אומר משהו לבת שלי, והייתי אומרת לו – ‘אבל אנאבלה אומרת שצריך ל…’
אני רוצה לסיים בשיר שאתם אולי מכירים, אבל הוא מסמל בעיני תהליך. אני משנה בו קצת את המילים.
אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו. אני אבוד… אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.
אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל. עיני פקוחות: אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד.
אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני עוקף אותו.
אני הולך ברחוב אחר.
-אני חייבת להגיד. הקטנה שלי היתה בת שלושה שבועות, וממש לא היה מובן מאליו שאני אביא תינוק לקורס כזה חשוב. הרגשתי שבמהלך כל הקורס הזה, היה משהו במודלינג של אנאבלה, ובמודלינג של הקבוצה, שנותן הרבה כוח, וזה מראה שזה באמת אפשרי. לי תמיד היתה תחושה של פספוס, כי אני רק חצי פה, וחצי עם הקטנה. אמרתי לעצמי שאני מפספסת, אבל עם הזמן למדתי גם לקבל את זה. זה פתח לי מקום של יותר הקשבה, יותר לפנות מקום כי ככה צריך. המציאות שלך מאלצת אותך.
דוגמה קלה – אני חוזרת עכשיו להפקה. המחנכות אמרו לי שאת צריכה כבר להגיע לשלב שבו את צועקת. מישהי אמרה לי – את כבר לא שם. את לא צריכה את זה יותר. ואז הבנתי – תקיפות אדיבה. זה הסיפור.
אני תמיד נזכר במה שאת אומרת – שאמא טובה רוצה להרוג את הילדים שלה. אמא רעה הורגת אותם….
במהלך הקורס אני עם פחות ביקורת. יותר משתמש במילים חיוביות, וזה פועל. פעם בשבוע לכמה שעות, אוויר פסגות, זה ממש מיוחד.
מוישי: אני נזכר בפגישה עם אודיה בקיץ, שבה אני רציתי לפתוח קורס שמכוון לתהליך האישי. אודיה אמרה בוא נלמד מורים להיות מאמנים בהוראה שלהם, במרחבי הלמידה, ולא ‘קורס מאמנים אישיים’. כשהקשבתי לכם תוך כדי, אני ממש מוצף ממה שתיארתם – כי נולד כאן משהו חדש שבו מורים יותר מקשיבים, יש להם שפה שהיא לא רק התוכן של ההוראה שלהם, אלא היא משהו שמנהל את התהליך הבין-אישי. אני מסתכל בתפיסה של רשת שמנסה ליצור פה תהליך שלם. הנה יש כאן מורים, מנהלים, שפיתחו לעצמם את תחושת המסוגלות להיות רבי-מיומנויות ולהיות ברגע מסוים גם המטפל של אותו הילד במובן מסוים, ולקחת אותו צעד קדימה. הנקודה היא איך אנחנו אנשי חינוך, במובן העמוק והטהור של המילה. לתת תוכן, חיבור, שייכות, להקשיב, להרים מהנקודה שהילד נמצא בה. אני חושב שאנאבלה היא פנומן באיך שעשית את זה. לי זו הייתה חוויה מפעימה ממש. יש כאן הון אנושי מדהים. אני לא יודע להגיד ברמה הפרקטית מה הצעד הבא. אבל בסיכום של הקורס הזה ‘הנה נולד פה מורה מאמן’, שיודע לעשות דברים בתוך שדה ההוראה שלו אבל הדברים יושבים על גישות אימוניות וטיפוליות שהן יותר עמוקות.
אודיה: לא תכננתי להישאר בקורס. אבל במהלך המפגש הראשון – אמרתי – אני אפספס את זה? ונשארתי. נוצרה לי שפה, ארגון של הידע למשהו שיושב עם קשרים בין הדברים, הכל התארגן לי נכון, טוב.
אני רוצה להגיד לקבוצה שיש פה אנשים שמגיעים מרחוק ונורא מתאמצים, וזה היה בעיני ממש מרגש – לראות אנשים שמתאמצים כדי להיות אנשי מקצוע יותר טובים. בקבוצה הזאת לא היו ‘עומדים מן הצד’. אנשים היו בתהליך התפתחות ולמידה. זה ממש ריגש אותי להיות חלק מההתפתחות הזאת של כולנו ביחד.
אנאבלה: זו זכות. הרבה שנים אני לא מלמדת בעצמי, יש לי צוות שמלמד. אני מאמינה כמו שאדלר האמין שמחנכים ומורים הם אנשים שיש להם את ההשפעה הכי גדולה.
אני רוצה לסיים בסיפור על הכפר עם הגשר –
היה היה פעם כפר. מאוד ציורי. חיו בו אנשים מאוד טובים. היתה דרך אל הכפר, שאנשים הלכו בה, שהיתה מאוד ציורית ויפה. ממש לפני הכפר היה גשר על נהר שוצף וקוצף, שעמד על נהר אדירים. הגשר עבר הרבה תהפוכות, ופה ושם היסודות של הגשר התערערו. וקרה פה ושם שאדם שהגיע לכפר נפל ונפצע בגשר, ואנשי הכפר טיפלו בו. אחרי שהרבה אנשים החלו להיפצע, אנשי הכפר הבינו שהם צריכים להקים מרפאה ליד הגשר. ואחרי שהפציעות המשיכו, אנשי הכפר הבינו שצריך פתרון הרבה יותר רציני והקימו בית חולים…
בשלב הזה אנחנו שואלים את עצמנו – מדוע לא בנו גשר חדש?
הגשר הוא מערכת החינוך, מערכת עתיקה שנבנתה כדי לתת השכלה ונתנה מענה נכון בזמנה. אבל הזמנים השתנו, וכשאנשים החלו ליפול מהגשר, אז הביאו יועצת לכל בית ספר, ואחר כך הביאו פסיכולוגית לכל בית ספר, ואף אחד לא שאל אולי נבנה פשוט גשר חדש, ושייכות ותחושת ערך לגשר הזה.
