מפגש שביעי 18.12.19
משפט השבוע : מה הדבר הנדיב ביותר שאת יכולה לעשות בסיטואציה הזו? (איזבלה אינדה)
מה קרה לנו השבוע בעקבות הלמידה שלנו בקורס?
- שמתי לב שאני משבחת ולא מעודדת. האמירות שלי הן כלליות מידי ואני לא מספיק מפרטת.
- שמתי לב כמחנכת שכאשר שיניתי את השפה, ונטרלתי את המאבק, אלא רק אמרתי את דעתי
והקשבתי לדעתן אז הכל היה כל כך נחמד ופשוט.. - עשיתי הש”קיא לחברה: “אני רואה שאת מודאגת ממה שאומרים עליך.
במקום לומר לה מלא עצות שיש לי רק הקשבתי ושיקפתי.. - הבת שלי ביקשה יום חופש, בגלל שחברות שלה יצאו לאיזה יום טיול, ואמרתי לה
“אני רואה שאת מקנאה בחברות שלך שלא באות, מה יכול לעזור לך לשפר את ההרגשה?”
ואז היא נשארה בבית לעוד חצי שעה והלכה.
מה עשית אחרת ? במקום מאבק, והתנצחות, פשוט הקשבתי לה והפתרון היה סבבה.
אפשר לומר ‘קשה לך’ במקום לומר את מקנאה כי זו הגדרה שיפוטית שיכולה ליצור התנגדות.
בעצם יש פה שיטה חדשה של הוראה שהיא שוויונית.
אנחנו לא יודעים לאיזה עולם אנחנו מכינים את התלמידים, ולא ידוע באיזה עולם הם יחיו,
ולכן השינוי הזה הוא שינוי מתבקש.
אין בעיה שיוצרת הדמוקרטיה שאי אפשר לפתור באמצעות דמוקרטיה. (דרייפוס)
בכל אחד יש חלקים של שייכות שצריך רק לעורר אותם ולגלות אותם.
כאשר באים עם אופציה פתוחה, ועמדה שהיא מעוררת מחשבה אז זה מזמין הצטרפות.
- שאלה להתייעצות :
בכיתה יב ניסיתי לשנות את שיטת ההוראה ולתת להם אחריות על הלמידה
והם באים בתלונה שהם רוצים את המורה הישנה שהייתה להם.
מה אתם הייתם עושים – מה נכון לעשות?
דבר ראשון לחזור לכיתה ולומר “רציתי לשאול אתכם למה התכוונתם כשאמרתם
אנחנו רוצים את המורה הקודמת?”
כי נדמה לנו שהבנו את הסיפור, אבל ייתכן ולהם יש פרשנות אחרת למשפט הזה.
ואולי נופתע לגלות מה הם רוצים שיהיה?
אנחנו חוששים במשוב לפגיעה בערך שלנו. ולכן צריך לא למהר לענות.
‘תודה ששיתפתם אותי, מה עוד?’ לנשום ולשמוע.. לא לענות. זו נוסחה מובטחת .
לא למהר לתת פתרון מהיר מידי לבעיות מורכבות מידי.
עוד אפשרות זה לומר להם: ‘הבנתי שאני רוצה שאתם תלמדו את הדברים בעצמכם,
כי כך יהיה בעתיד שלכם, עכשיו תשאלו את עצמכם מה אתם רוצים ממני כדי להצליח לעשות את זה’.
כאשר מאוהבים בחומר זה יוצר אפקט רגשי שסוחף את התלמידים ללמוד.
- שמתי לב שאני קוראת שפת גוף של מישהו שאני מלווה, והוא מחייך ומהנהן,
ואז ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון.
כאשר מד תחושת ערך נפגע המוח עובר לתפקוד הישרדותי בלי יצירה ועם מעט שליטה.
בשיעור משוב נלמד איך לעשות משוב בלי לפגוע בתחושת ערך,
אחד הטיפים החשובים הוא “לא לדבר על דבר שאי אפשר לשנות אותו בשיחה הזו”.
‘כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע’.
השאלה היא מה אנחנו מרגישים מול האדם שעומד מולנו.
ואם העמדה היא שלילית אז לא יעזור לתת לו משוב.
וזה מחזיר אותנו ל ראייה של האדם ימ”ש – ייחודי מלא שלם .
גם הוא עושה דברים שונים ממני אני מייצר עמדה שמעריכה אותו .
שייכות שנובעת מהערכה ומסוגלות.
- סיפור מקרה להתייעצות: תלמיד יב שנשר מהלימודים עכשיו.
הוא היה בחוסר תפקוד ועשו פגישה עם המנהל ומחנך כדי להחליט האם הוא נשאר
ובאילו תנאים , בנו תוכנית אישית וזה בקושי החזיק שבועיים,
והיום הוא הודיע שהוא עוזב כי חבל על הזמן שלי ושלכם.
הצעות של אנבאלה:
היינו רוצים שיהיה יותר שליטה אבל אי אפשר לעזור למי שלא רוצה להיעזר.
אי אפשר לעזור לכל אדם ואם הוא לא לוקח עזרה זה בגלל שהוא מיואש ממש.
הטעות הייתה לתת לו אתגר גדול מידי של בגרות חורף שהוא לא מאמין שהוא מצליח.
בית ספר יכול לומר תנאים כדי להישאר אצלו. זו זכות ללמוד ולהיות במסגרת.
כמו תלבושת, נוכחות, מבחנים, ועוד. וכך זה גם בחיים.
הייתי כותבת לו הודעה כזו : “אני חושב שעשינו טעות ולחצנו אותך יותר מידי.
בא נחשב מסלול חדש. אנחנו רואים אותך מסוגל ולא מאמין בעצמו.
איך אתה רואה את עצמך ?
חשבנו שאם נתמוך בך זה יעזור אבל אולי זה הלחיץ אותך.
אתה יכול עכשיו לעזוב, הבעיה עם הבחירה הזו היא הקלה מיידית והחלשה עתידית.
עכשיו זה הבגרות זה לא סיפור גדול אם תרצה תוכל להשלים השאלה אם זו הגישה לחיים.
אתה יכול לבחור מה תרצה. יש משהו שיכול לעזור לך לחזור ולהשלים 12 שנות לימוד?
ואם לא אכבד אותך בבחירה שלך אבל שתדע שעצוב לי עם הבחירה שלך”.
מה הגבולות לגבולות שלנו? כמה בית ספר יכול למתוח את עצמו?
“אתה יכול ללכת אבל תדע שזו החלטה שלך. אנחנו לא ויתרנו עליך”
עידוד – encouragement, – החזרת האומץ.
עידוד זה דבר חשוב מאוד שנלמד אותו בשני המפגשים הקרובים. זה המפתח להכל.
רוב האנשים אינם נתרמים מאמירת ביקורת.
יש רק מעט מאוד אנשים שביקורת עוזרת להם להשתפר.
ביקורת מתפרשת כאיום ופגיעה בתחושת הערך ולכן התגובה המיידית לביקורת היא
הורדת הערך של מי שעומד מולך או הצדקה עצמית.
גם ביקורת עצמית היא מילוי לפער על זה שאני לא בסדר.
יש ביטוי כזה “ביקורת בונה ” זה לא מופיע במשרד הבינוי, והדבר היחיד שהיא בונה זה את המבקר… ‘
ממרום גילי אני רוצה לומר לך ש….
יש אנשים שאומרים את ‘האמת בפרצוף’ – הם אומרים את דעתם וקוראים לזה האמת…
לומר את האמת באופן ישיר יכול להתקיים רק אם יש אמון מלא בתחושת הערך,
ותחושת הערכה וכבוד גדול, ואז הביקורת יכולה להיאמר.
לרוב לתלמידים אין בטחון גדול בהערכה שלנו אליהם ולכן ביקורת אינה יעילה
וצריך לומר משוב.
ועכשיו תשמעו חידוש גדול כל מי שעושה טעות הוא מודע לכך…
מודעות עצמית יש כמעט לכולם, וכל אדם רוצה להיות בסדר,
אדם מרגיש טוב עם עצמו כשהוא בסדר, גם לא רואים אותו,
לדוגמא אם הרמתי נייר לפח אפילו אם אף אחד לא רואה ,
כשאני עושה משהו טוב אני מרגיש יותר טוב.
אנחנו טועים לוותר לילדים ולא לבקש מהם ואז הם לומדים לקבל ולא לתת.
ולכן אפשר לבקש עזרה בצורה נעימה ולא לכעוס אם הם לא עוזרים.
ואז הם לומדים לעזור כדי שיכולו לבקש למחרת את מה שהם רוצים לעצמם…
תרגיל : לכתוב על הדף אשמח לקבל עידוד בנושא הבא.
כדאי לכתוב שם. ואז להעביר בין כולם ובסוף העמוד לכתוב עידוד ולקפל את השורה.
לבסוף להחזיר את הדף למי שכתב את הבקשה הראשונה.
עוד תרגיל לשיפור המבט :
כל מורה כותב תלמיד והתנהגות שלילית שהוא עושה.
שמים הכל בקופסא, ואז שולפים קלף ואחרים אומרים מה חיובי בזה.
שתפו מהו המשפט שעודד אתכם ומדוע?
עידוד זה העלאת תחושת הערך של האדם בעיני עצמו.
- מיקוד בחיובי. אנחנו רואים את השלילי מיד, אבל צריך להתאמץ לראות את החיובי.
- העידוד הוא סובייקטיבי ומאוד תלוי באדם. לכל אדם יש העידוד שידבר אליו,
וזה תלוי בתפיסות שלו את עצמו ואת העולם. - כל התנהגות שלילית היא מינון יתר של תכונה חיובית.
הכל זה אסטרטגיה לשייכות, ולכן כדאי לנסח את התיאור כך :
כשאתה רואה שקשה לך אתה פורש. הניסוח הזה עוזר להבין את ההקשר של ההתנהגות.
לא כל יום הוא חיובי אבל בכל פעם יש משהו חיובי. (פייסבוק שם שם)
- עצות. אדם עושה משהו לא בגלל שחסר לו עצה אלא כי חסר לו תחושת ערך ונוכחות.
עצה עוזרת כאשר אדם מבקש את זה.
אבל אם אדם משתף ואנחנו ממהרים לתת עצה זה יפגע בתחושת הערך.
עוד אפשרות זה לומר לאדם האם תרצה לשמוע עצה? ואם הוא רוצה אז סבבה.
ואם לא אז צריך לשמור את העצה לעצמנו.
לכן עצות לרוב מייאשות ולא נותנות כוח לפעול. - הקשבה למעבר עוזרת לי לשמוע כוונות כוחות וערכים שמסתתרים שם.
‘אני אדם שקשה לו לקום בבוקר’ איך מעודדים?
זה מעורר הערכה שאת קמה למרות שקשה לך.
זה קשה מאוד שבחברה שלנו רוב העבודות הן בבוקר.
חבל שאי אפשר לבחור מתי לעבוד.
צרת רבים מנחמת את חלק מהאנשים.
אפשר לנרמל כדי לעודד אבל אם אדם רוצה להיות מיוחד זה לא עוזר.
כדי לנרמל אפשר לומר בציניות :
“מה קשה לך עם התינוק שלך?? לא שמעתי אף פעם דבר כזה”.
‘אני אמא גרועה’. “מתי המשפט? מה כתב האישום ? לקחת עורך דין ?
אני לא מאמינה שאמא מרגישה ככה, זה פעם ראשונה בחיים שלי…
עידוד טוב הוא כמו אוויר לכדור שגורם לכך שהכדור יקפוץ.
העידוד נותן אומץ לעשות.
אני לא חושב שאתה מיואש אלא שאתה לא מאמין שאתה יכול להצליח.
בניסיון אחרון לשמור על תחושת הערך התייאשנו. פטירה דיגן.
אני מרגיש שאני לא אוהב את הילד הזה’. איך מעודדים ?
באת לטיפול כי חשוב לך לאהוב אותו, את רוצה לאהוב אותו יותר, אכפת לך ממנו ולכן את פה.
- לתת משמעות נותן עידוד. כשמזהים עוצמה זה מעודד.
- זווית אחרת . פרופורציה, זה פותח מחשבה על מה שהאדם לא חשב קדם.
- לנסות לעודד עד שרואים שינוי באדם. אנחנו מתאמנים על זה בעצמנו…
אם אדם בוהה בך סימן שהוא לא מקשיב ..
עידוד צריך לבוא בטויסט , לגעת ברגש ולא רק בשכל.
לאדם שמחליף מקצוע כל הזמן אפשר לומר ‘כל זה אתה יודע לעשות’??
הפרדת המעשה מהעושה. (ליקוטי מוהרן רפ”ב)
מה שאתה עושה לא מקובל עלינו אבל זה לא אומר כלום עליך.
מסופר על רבי מאיר שהיו הרשעים בשכונה מציקים לו והתפלל שימותו, אמרה לו ברוריה אשתו
נאמר בתהילים “יתמו חטאים” ולא יתמו חוטאים.
‘כשהאסימונים נגמרים’ זה הרצאה של ריצרד לבוי שמסבירה כיצד לתת לילד אסימונים כל יום שיכולים לעודד אותו. http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=36498
- להוקיר את המאמץ ולא את התוצאה. צדיק , נסיך, אלו לא עידודים.
עדיף לומר יש לך לב טוב, אתה משקיען, יש לי רעיון נפלא – נפלא שיש לך רעיון.
סיכום: העלאת תחושת הערך היא תפקיד ראשון במעלה. זו מיומנות קריטית לכל תהליך.
צריך להתאמן בה עד שרואים שזה מצליח. העידוד משנה את הפרדיגמה של האדם את עצמו
ואז נפתחת אפשרות חדשה.
בגלל שחיברנו את הטעויות שלנו עם תחושת הערך שלנו, אנחנו מגיבים בכעס על הכישלון
ומפחדים ממנו, ונוצרת ציפייה שלא יהיה טעויות.
היינו רוצים להיות עליונים לחוש מושלם, ואם המצב הוא בינוני אנו חשים נחיתות.
אני ארגיש טוב אם הכל מושלם ולכן רוב הזמן אנחנו מרגישים לא טוב.
החברה שלנו חסרת סבלנות לטעות ולכן אנו מוקפים בביקורת ושיפוטיות.
למשל בהרצאה מצלצל מכשיר של מישהו ואז הוא קופץ כמו מוכה ברק וכולם מסתכלים עליו
כמו פושע שפלט כדור, והוא לא מצליח לכבות מרוב לחץ, כי אין מקום לטעות.
השייכות היא דבר חשוב מאוד, והרבה מהתלמידים שיוצאים בשאלה זה בגלל שלא מרגישים שייכות.
אדם שממוקד באגו מנטרל את המיקוד במשימה. אלו שני אזורי תפקוד שונים.
איזבלה אינדה כתבה ספר ובו היא מספרת על שיחה שלה עם הבת שלה שנפטרה
והיא שאלה “מה הדבר הנדיב ביותר שאת יכולה לעשות בסיטואציה הזו?”
מה הטוב דיו שאני יכולה לעשות. (בית הרוחות)
