מאת: מיכל סטריער, מנהלת בית הספר הדמוקרטי "קדם" בערד
(המקור, מרץ 2003)
הסיבה בשלה אני כותבת את המאמרון הזה, היא שיחות לא מעטות שהיו לי עם אנשים אשר ביקשו לשמוע על ביה"ס הדמוקרטי.
השאלות המופנות כלפי חוזרות על עצמן בכל השיחות הללו ומצביעות על דרך חשיבה הרווחת בציבור בקשר ללמידה והוראה ובקשר לחיים בכלל.
שתי שיחות שונות בהן השתתפתי בזמן האחרון ואשר גם בהן עלו אותן השאלות, לא מניחות לי.
בשיחה אחת נשאלתי, על ידי מנהלת בי"ס ממרכז הארץ, איך אני מכינה את הילדים לחיים לאחר שהם גדלים "בבועה" הזו הנקראת בי"ס דמוקרטי. הרי הם יאלצו "לצאת לעולם" וללכת לעבודה שהם מתעבים ולעבוד עם אנשים שהם לא סובלים – אלו החיים האמיתיים, היא טענה.
בשיחה השנייה, עם הורים לילדים בגילאים שונים, אמר לי אחד האבות שנכחו שם: "לימודים זה לא יכול להיות כייף ומי שאומר לי אחרת, לא אומר לי את האמת". לאחר מכן הוא אפילו היה בוטה יותר ואמר: "אני שמתי לי למטרה ללמוד משפטים, אני רוצה להיות משפטן, אני לומד את זה ואני שונא כל רגע. אבל מה, אני רוצה להיות משפטן אז אני סובל את זה. לימודים זה סיוט וכל מי שאומר לי אחרת – משקר". שאלתי אותו אם המשוואה שלו היא: לימודים = סיוט? והוא ענה לי: "כן". שאלתי אותו, אם ניתן היה להחליף במשוואה הזו את "סיוט" ב"הנאה" האם לא היה מעדיף זאת? הוא ענה לי שבטח שהיה מעדיף, אבל אין דבר כזה!
אני מסתובבת כבר מספר שבועות, כאשר בראשי מהדהדות הטענות של שני האנשים הללו ורחמי עליהם גוברים כל הזמן.
האם לזה בתי הספר, אשר אמורים להיות אמונים על עידוד אהבת הלמידה, מחנכים? לזה שהעולם "האמיתי" של חיינו הבוגרים, של עבודה ויחסי אנוש, הוא בלתי נסבל?
לזה שאם נהנית והיה לך כייף, אז את/ה לא באמת לומד? או אולי לזה שצריך לסבול ולא לאהוב את זה, כדי שנרגיש שלמדנו באמת?
אם אלו הקריטריונים ללימודים אמיתיים, אם על פי שנאת הלמידה וההוראה, וחוסר האמון שניתן לחיות חיים מאושרים אנו שופטים את מידת הכנתם של הילדים לחייהם כבוגרים, אזי בבית הספר הדמוקרטי באמת לא לומדים.
לנו, בבית הספר הדמוקרטי, יש הצעה למשוואה אחרת: לימודים = הנאה, עניין וכייף.
ועוד משהו: אנחנו לא מכינים את הילדים לחייהם כבוגרים, בעתיד. אנחנו מלמדים אותם לחיות כבר עכשיו, בהווה. להתנסות, לשאול, להתעניין, לבטוח בעצמם, לא לפחד מכישלון, לא לפחד לחיות! זו ההכשרה הטובה ביותר, לדעתנו, לחיים בכלל.
בכל יום, בבית הספר הדמוקרטי, מתרחשים "ניסים" כאלו של ילדים שנהנים ללמוד, שנהנים מהפעילות בה הם עוסקים. לעיתים רבות זו פעילות שילדים יזמו, לעיתים זו פעילות שעלתה ביחד עם מבוגרים מהצוות ולעיתים זו יוזמה של אחד המבוגרים: צוות, הורים או סבים.
חדוות למידה אמיתית קיימת במקום הזה. העיניים הבורקות של הילדים הן ההוכחה שאפשר גם אחרת.
שאלה נוספת שמופנית אלי פעמים רבות היא: "האם הילדים בבית הספר הדמוקרטי נמצאים באותה רמה לימודית, בה נמצאים ילדים בני גילם במערכת הרגילה?"
אם זו הייתה המטרה שלנו, לא היינו מקימים בית ספר שונה. אנחנו לא מאמינים במדידה על פי סרגל אחיד. היותם של ילדים בקבוצת גיל זהה אינה מחייבת אותם לתחומי עניין זהים, לקצב זהה, ליכולת זהה, לכישורים זהים ובעצם אינה מחייבת אותם לאיזה שהוא משהו, שהוא זהה.
אני מציינת את השאלה הזו, למרות שעל פניו היא אינה קשורה לכותרת, מכיוון שאחד המרכיבים העיקריים ביכולת ליצור אווירה נעימה ומעודדת סקרנות ולמידה אשר קיימת בביה"ס שלנו הוא הקבלה של כל אחד כפי שהוא, ללא צורך לערוך השוואות. כאשר מורידים את הלחץ הזה אשר נובע מהשוואות מיותרות ולא ענייניות כלל ללמידה אמיתית ומשמעותית, מתחיל הכייף האמיתי. מחשבות בכיוון של: "אני לא איראה מטומטם אם אני אשאל משהו כי אני לא יודע/ת אותו, או כי לא הבנתי אותו." "אני לא מוזרה, אם אני מתעניינת במלחמת העולם הראשונה, אפילו שאני רק בכיתה א," לא קיימות אצלינו בכלל. אין שאלה כזו, של להיות מוזר אם אתה עושה משהו שמעניין אותך, שמרתק אותך לעסוק בו, אפילו אם כביכול זהו נושא שבבית ספר רגיל בני גילך לא אמורים לעסוק בו ולהיפך גם – אין שאלה כזו של: למה אתה לא לומד את הנושא הזה שבני גילך בביה"ס הרגיל עוסקים בו? אז מה אם זה לא מעניין אותך?
כך קורה שבבית הספר שלנו לילדים יש אפשרות לעסוק בנושאים שקיימים בבית הספר הרגיל ו/או בנושאים שכלל לא קיימים בבית הספר הרגיל. לעסוק בנושא שמרתק אותם כמה זמן שיחפצו – וזהו נושא למאמר שלם בפני עצמו על למידה משמעותית ואיבוד תחושת הזמן כאשר אתה לומד באמת ונהיה "אחד" עם הנושא בו אתה עוסק – לגלוש מנושא אחד לנושאים רבים נוספים בדיוק כמו בחיים האמיתיים, בהם אף תחום לא מנותק לגמרי מתחומים אחרים ועניין מוביל לעניין נוסף.
ההתייחסות ללימודים בביה"ס הדמוקרטי היא שונה לחלוטין, מהיסוד, מההתייחסות ללימודים בבתי"ס הרגילים. גם אצלנו יש כבוד רב מאוד לסגנון לימודים של ספר ומחברת, אבל יש לנו גם כבוד רב באותה מידה לסגנונות רבים נוספים של למידה והוראה. למעשה מגוון סגנונות הלמידה וההוראה הוא עצום ורב ואנו משתדלים לגלות ולהתאים אותם ללומדים ולמלמדים כאחד.
כי אנחנו חושבים, למרות הקשיים והמכשולים, שזה כייף אמיתי וגדול ללמוד ואנחנו גם חושבים שאפשר לאהוב את המקום שאנחנו עובדים בו, לאהוב את העבודה עצמה ולאהוב את האנשים שאנחנו עובדים איתם (ילדים ומבוגרים כאחד), ומכיוון שאנחנו חושבים ומאמינים בזה באמת, כך גם הילדים נוהגים והם, כל אחד בקצב שלו/ה, הם ההוכחה שאפשר – באמת שאפשר – גם אחרת.