החידוש הגדול שחיבור בין המרחב הרגשי למרחב הרוחני באדם-
יש ערוץ נפשי ויש ערוץ רוחני שבו אנו פועלים, למשל הזמנים של הקמת המדינה היו זמנים שבהם לא היה זמן להקשיב למצוקות של הפרטים, כולם מגוייסים למאמץ הגדול, להקמת המדינה וכו'….
מגדלים בבתי ילדים בקיבוץ, אין זמן באמת להקשיב למצוקת ניצולי השואה, ניתן אפילו לומר שרגשות האנשים הפרטיים עלולים להפריע למהלך הגדול.
אולם שילמנו מחיר כבד בכך שלא הקשבנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, החברה נטתה יותר מהרוח אל הנפש.
מנגד בשנים האחרונות עוסקים בכאב האישי, בביוגרפיה של האדם הפרטי וכו'…
כך גם לגבי השואה, העיסוק באינדבדואל תופס את מרכז הבמה.
ניתן לראות דוגמא נוספת, ביחד לתלמידים כיום, לפני 50 שנה מי התעסק עם התלמיד ברמה האישית, וכמה דגש יש היום על האינדיבדואל…
יחד עם זה להטיית הכף לצד האינדבדואלי הקיומי יש גם מחיר מאוד כבד,
הרוח שלנו שילמה מחיר גבוה על האינדבדואליזציה, הרוח הכללית שלנו הלכה ונחלשה, רוח זה כולל את המכנה המשותף של כולנו, השמיים של כולנו, הערכים היסודיים.
גם בעולם הדתי קרה תהליך דומה, השפעת החסידות על הציונות הדתית, מי דיבר בעבר על רגשות, אבל היום יש לזה מעמד מרכזי כולל עבודה סדנאית וכו'…
כיום אנחנו בשלים לשלב שיש בו מקום גם לרוח גדולה וגם לפרט, בלי שיהיו זה על חשבון זה.
אפשר בקלות לתת מקום למקום האישי וזה לא סותר את המרחב הכללי.
אביא דוגמא מקמפיין שלם של משפחת שליט שבמידה מסויימת אף הביא אותנו גם למצב הנוכחי, זה מתרחש כשהרגש מנהל את המציאות, יחד עם זה אפשר להיות גם במקום שהולך רק עם הרוח והערכים הגדולים ולא רואה את האדם.
אני רואה בחודש האחרון, שיש מקום ואפשר לתת מרחב ליחודיות של כל אדם, ולעיבוד התהליך האישי, ויחד עם זה לדבר בשפה לאומית, לעלות קומה ברמה הרוחנית של עם ישראל.
רוח בלי נפש נשמעת הרבה פעמים כריקה, ולכן חייבים את שניהם יחד אז יש אותנטיות , אני אומר את זה לא רק בהקשר המאורע הזה שמציב בפנינו את האפשרות לדבר את הערוץ הנפשי והערוץ הרוחני גם יחד.
חוויה אישית מביקורים בבית האבלים ומאפייני הנופלים-
אנחנו עוברים בין הבתים של השבעה, פוגשים הרבה נופלים שעסקו באומנות, עם עדינות ורכות, ויחד עם זה הם מספרים על הגבורה שלהם במלחמה.
אני מרגיש שזה מעודד ומחזק, לשמוע את הקו הטיפוסי הזה, של בנים שגדלים עם מרחב רגשי גדול, ויחד עם זה בוחרים להילחם על ארצם, עד למסירת הנפש עבור האומה.
זו מורשתו דוד המלך – עדינו העצני, שמסוגל להיות גם רגיש ופנימי וגם חזק וגיבור.
שברון לב ולא עצבות, מה הבדל בין שברון לב או כאב לבין עצבות?
מה ההבדל בין שברון לב לבין עצבות?
עצבות סוגרת, כאב פותח, כשאני עצוב זה אומר שכולי עצוב.
יחד עם הכאב אני מוצא את הנשמה שלי …. אני יכול במקביל ומתוך הכאב למשל לפגוש תלמידים וזה משמח אותי… ויחד עם זה יש כאב עמוק …. הכאב לא צובע לי את כל המציאות, כאב הוא חלק ממה שאני חווה, כאב הוא אפשרות… שאני אומר שאני עצוב זה קרוב לדיכאון וייאוש, כשאני אומר שאני כואב אז עדיין לא אומר מה אני עושה .
כאב יכול להפוך להיות שירה, יכול להפוך לתנועה של חיים, יכול להוליד מחוות אנושיות, הכאב מנכיח את עוצמת החיים.
אפשר אפילו להפוך את הכאב לכח של אהבה ולכח של חיים. זה לא קל, ואין כאן הפרדה חדה וברורה, אלא זו עבודה.
כשאני מודע להבדל הזה, אז אני יכול להכיל את הכאב, ויחד עם זה גם את כוחות החיים.
אפשר להסתכל על זה גם ככפי שרבי נחמן מגדיר זאת, כהבחנה בין שברון לב להתפרקות, התחושה שהכאב והחרדה כל כך גדולה שיש התפרקות, מישהו שבור לב מרגיש רסיסים, אבל נשאר עם נקודת שליטה, שם לב לתלמידים, למה שנדרש.
בחווית ההתפרקות אני לא יכול לשים לב למי שסביבי, מותר וחשוב לכאוב ומותר וחשוב להיות שבור לב כשהמציאות מאפשרת את זה.
שנותנים ביטוי לרגשות זה טוב, זה בסדר להרגיש שברון לב. להחזיק מרכז נפשי, לשים לב למה נתבע מאיתנו, לשים לב ליסודות של הקיום הנפשי שלנו.
מבט לאומי –
אנחנו נמצאים בתקופה של גילוי פנים, המציאות קוראת לנו, אנחנו בתוך משבר בטחוני קשה, ונושאים משבר חברתי מאוד קשה.
יש משהו עמוק בתורת הטראומה ובתורת הרוח של עם ישראל, שככל שהמשבר הוא עמוק יותר ונוגע במקומות כואבים יותר, כך הוא יכול להצמיח יותר.
המשבר הזה שואל אותנו שאלות גדולות. ודווקא מכיוון שחווינו השפלה לאומית גדולה, וחווינו לפני זה….
צריך לרומם את המדינה מחדש, להסתכל קדימה ולשאול מה טיבה של גבורה, לאן אנחנו שואפים.
אבדנו אחיזה בקיום הלאומי שלנו, בדבק המחבר אותנו, בשורשים , בשאלה מה אנחנו רוצים להיות.
המשבר יש בו פוטנציאל לבניית קומה חדשה, אבל זה לא מובטח, כי מלחמה מכניסה גם חרדות גדולים, ואז הסכנה להתבצרות בעמדות גם גדלה.
מצד שני הרבה אידיאולגיות קרסו לנגד עיננו, הנחות היסוד של השמאל התפרקו, ואנשים חושבים מהתחלה. יש שידוד מערכות במחנה הביביסטי, השמאל הפרוגרסיבי עורך חשבון חדש, הציונות הדתית צריכה חשיבה עמוקה על אופן התנהלות, תפיסת האמת, על הקשבה לציבורים אחרים ולחרדות שלהם, בחברה החרדית יש תהליכים אמיתיים , שעדיין לא הגיעה להנהגה, אבל יש כאן הזדמנות לשינוי חברתי גדול, ויכול להיות שנוכל למצוא את עם ישראל יוצא מהשוחות שהוא נמצא בהם שנים רבות, ואולי נמצא את עצמנו עם פוליטיקה אחרת, כי אנחנו מבינים מה חשוב לנו יותר. ויש כאן פוטנציאל אמיתי לכריתת ברית חדשה, ולבנות את הבסיס ואת שיתוף הפעולה.
לראות את האחר ולהרגיש שאני צריך אותך, כך כמו שאתה, אני אשמח שתלמד ממני, אבל אני לא תובע את זה ממך, איזה כוחות גילינו אצל הציבור החילוני, שחשבנו שהוא יורד וכו'…
שאלה: מה דרכי הפעולה שאתה חושב כדי לנצל את ההזדמנות בשעה הזו?
הרב: אני נפגש בפורומים שונים, וחושב מה ואיך צריך לפעול. יש דברים שאני חושב שצריך לעשות כדי לעזור, קודם כל לפזר דיבורים עם המגמה שאנו מאמינים בה. ישראל חוזרת להאמין לעצמה, לחזור לתשתית לחזור לחלומות המשותפים שלנו,לדבר את הדיבורים האלו כל הזמן. אנחנו זקוקים אחד לאמת של השני, לפזר את הדיבורים האלו בשדה הקהילתי…להרבות בשיח גם בשדה החברתי ולא רק הצבאי, היו אצלי לדוגמא צוות בבית של פורום תנועות הנוער והגרעינים וסיפרו שעושים פעולות שונות והצעתי שאת מה שאתם עושים תעשו יחד, לא רק שיח, אלא לעשות יחד.
3 שדות מרכזיים שנכון לפעול בהם, עם ישראל כדי לבנות קומה חדשה זקוק :
א. חוזה חדש שיחליף את הסטטוסקוו, כולל השאלה מה היא דמוקרטיה , וכו'… קשור גם למיעוטים אבל קודם כל אנחנו היהודים, וחייבים לנסח את זה יחד. לדבר עליו כמה שצריך ולהסכים יחד.
ב. הרוח הלאומית נחלשה מאוד… אנחנו צריכים ליישב חבל ארץ מחדש, האיומים מאוד קשים… זה לא יקרה בכלל אם זה יהיה בנוי רק על הבטחות כלכליות, כדי ליישב את הארץ מחדש, צריך רוח מחודשת, שצריכה להיות בנויה, על יסודות הציונות, והיהדות, וצריך לבנות בניין יחד.
גם אם לא כל הדברים יהיו משותפים, גם אם חלקים יהיו נפרדים, אי אפשר לבסס את המדינה רק על עוצמת ההייטק או כח בטחוני,
ג. צריך שינוי מהיסוד של המבנה הפוליטי הקיים. העם צריך לחשוב אחרת. החלוקות המסורתיות גורמות לעם ישראל לנזק עצום.
ויש חלוקות הרבה יותר מהותיות שצריכות להופיע בשטח הציבורי. וגם השאלה מה חשוב לנו באיש ציבור.
שאלות מציבור הצופים בזום:
שאלה: אני רואה התגייסות של אחים לנשק שמנסים לעזור, וזה נראה שהם מכינים את הקרקע ליום שאחרי, וזה הפרומו למה שנראה עוד כמה חודשים, שהם המצילים הגדולים של המדינה.
אני במילואים מאז שמחת תורה… וקשה לי עם זה… לא יודע איך להתייחס לזה? אני לא רואה שהם כשרים.
הרב: לא מכיר את זה ולכן לא יודע לתת תשובה למקרה המסוים, אבל כן אומר שמדובר באנשים שהיו מגוייסים לטובת המדינה, ומה שקרה בשנה האחרונה זה חמור, שיש תגובות כאלו קיצוניות, צריך להבין מאיפה באן התגובות האלו, והזמן הנוכחי מאפשר לנו לראות שכולם התגייסו ומוסרים את נפשם, כולל את האנשים שאיימו, ומה שקרה כנראה נוגע לדברים מאוד עמוקים שנגעו להם בחרדות.
הטעויות הן תולדה של חרדה. ולכן השאלה היא לא מה השני יעשה, אלא כל אחד ישאל איפה אני טעיתי, ואיפה אני יכול לתקן.