טבלת פירוש רציפה לסוגיה

להורדת קובץ WORD של טבלת פירוש רציפה לסוגיית היזק ראיה

מסכת בבא-בתרא דף ב’ ע”א עד דף ד’ ע”ב:

ב. קורצויי’ל
תמוז ה’תשע”ז
 

         א.         דף ב’ ע”א- משנה:

משנה

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר – בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין- בונין, הכל כמנהג המדינה. גויל- זה נותן ג’ טפחים וזה נותן ג’ טפחים; בגזית- זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה; בכפיסין- זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים; בלבינין- זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם.                         וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור- מחייבין אותו; אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור- אין מחייבין אותו, אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ. לפיכך, אם נפל הכותל- המקום והאבנים שלו. אם עשו מדעת שניהם- בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. לפיכך, אם נפל הכותל- המקום והאבנים של שניהם.

כל חצר שיש בה ח’ על ח’ אמות- יכול אחד השכנים השותפים בה להכריח את חברו לחלק את החצר לשניים וזה נקרא ‘דין חלוקה’. המשנה עוסקת בחצר משותפת לשני שכנים שאין בה ‘דין חלוקה’ משום שהיא לא מספיק גדולה. אם הסכימו שכנים ששותפים בחצר לחלוק את החצר ועשו מעשה קנייני על כך באופן שאף צד לא יכול לחזור בו- כופים זה-את-זה לבנות כותל באופן שכל אחד נותן חצי רוחב הכותל מחלקו. גויל= אבן לא מסותת, רוחבה 6 טפחים. גזית= אבן מסותת, רוחבה 5 טפחים. כפיס= חצי לבנה, רוחבה 4 טפחים כשכוללים את הטיט שבין שני החצאים. לבנה= כמשמעו, רוחבה 3 טפחים כי אין טיט באמצע אלא לבנה שלמה. למשל, הגויל 6 טפחים ולכן כל אחד נותן לשם הקמת הכותל 3 טפחים מחלקו. בגלל שהם בונים את הכותל מתקנת חכמים שחייבו כל שותפים בחצר שהחליטו לעשות חלוקה- לבנות כותל, לכן אפילו אם יום אחד הכותל יפול לצדו של אחד מהם או שהוא יתפוס את האבנים אחרי שהם נפלו- אין אומרים שהאבנים שייכות למי שהן אצלו כעת ו- “המוציא מחברו עליו הראיה” אלא האבנים והמקום של שניהם! יש חזקה שהאבנים והמקום של שניהם. גינה= מקום גידול לעצים וכדו’ ויש בו היזק ראייה. בקעה= מקום פתוח ואין בו היזק ראייה בפשטות. סתם גינה היא כמקום שנהגו לגדור- וכופים אחד את השני לגדור. סתם בקעה היא כמקום שלא נהגו לגדור- ואין יכולים לכפות אחד את השני ומי מהם שמעוניין יבנה את הכותל בשטחו בלבד ויעשה סימן לכך שהאבנים והמקום שלו בלבד. לכן אם יפול הכותל יום אחד- המקום והאבנים של זה שבנה. הדין האחרון ברור כבר בס”ד.

 
 
 

         ב.         דף ב’ ע”א- דף ב’ ע”ב- הצגת מאן-דאמר מחיצה=גודא:

הגמרא שואלת	סברוה מאי מחיצה?	מהי אותה מחיצה שהוזכרה במשנה?
הגמרא משתמשת בתוספתא כדי להשיב ולפרש את המשנה: ‘מחיצה’= כותל והיזק ראיה לא נחשב היזק	גודא, כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה- אומר לו גדור, חזרה ונפרצה – אומר לו גדור, נתיאש הימנה ולא גדרה- ה”ז קידש וחייב באחריותה.	מחיצה במשנה= כותל. רואים בתוספתא שהכותל שסביב הכרם נקרא ‘מחיצה’ וזה הוכחה שמחיצה זה כותל. נאמר בספר דברים (כ”ב,ט’): “לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּֽרֶם” כלומר, אסור לזרוע זרעים בתוך הכרם כי זה איסור כלאיים שנקרא: “כלאי הכרם”. הכלל הוא שברגע שמוצאים זרעים בכרם חובה מיד לעקור ואם התעכבו והמתינו שיעור זמן שהזרעים יכולים היו לגדול ולהוסיף על עצמם 1 חלקי 200- הכל אסור משום “כלאי הכרם”. כשאין מחיצה בין שדה זרעים לשדה אילן/כרם- יש ליצור חיץ של ד’ אמות רוחב בין אחד לשני. אם יש מחיצה- מותר לזרוע סמוך לכותל מצד אחד ולנטוע אילן/כרם סמוך לכותל מהצד השני. התוספתא עוסקת בבעל כרם ענבים שבסמוך לו בעל שדה זרוע בירקות וביניהם הקימו מחיצה כדי שיוכלו לזרוע/לנטוע סמוך לכותל ולחסוך מקום מבלי שיתערבו הזרעים עם הכרם ויאסרו שניהם כנ”ל. אלא שנפתחה פרצה במחיצה ובעל שדה הזרעים אומר לבעל הכרם לגדור את המחיצה כדי שלא יאסרו הזרעים את הכרם. תיקן בעל הכרם אבל היא נפרצה שוב, ושוב בעל שדה הזרעים אומר לו לגדור. ברגע שהודיעו לבעל הכרם על הפרצה והוא מתייאש מהפרצה ולא סותם אותה- אם ‘קידש’= עבר מספיק זמן כדי שהכרם תגדל עוד 1 חלקי 200, מיד הכרם נאסרת משום “כלאי הכרם”.
הגמרא מדייקת הלכה בנוגע להיזק ראייה.	טעמא דרצו, הא לא רצו – אין מחייבין אותו, אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק.	דווקא בגלל שהשותפים ‘רצו’ לבנות כותל- מחייבים אותם להקים אותו באמצע. אבל אם הם ‘רצו’ לעשות חלוקה בלא כותל, כגון שאחד מהם מעוניין לסמן את החלוקה ביתדות עץ נמוכות תקועות בקרקע- אין מחייבים אותם לבנות כותל דווקא. מכאן שהיזק ראייה בחצר השותפים אינו נחשב היזק ואין בו כדי שאחד הצדדים יעכב על חברו או יכפה עליו דבר. שהרי אילו היה נחשב להיזק- תמיד היה יכול כל אחד מהם לומר לחברו הסרבן: ‘איני חפץ שתראה עסקיי’ ולכפות עליו לבנות כותל דווקא כדי למנוע היזק.
הגמרא מקשה	ואימא: מחיצה- פלוגתא, כדכתיב: “ותהי מחצת העדה” (במדבר,ל”א,מ”ג), וכיון דרצו- בונין את הכותל בעל כרחו, אלמא: היזק ראיה שמיה היזק!	מניין שמחיצה במשנה= כותל, אולי מחיצה= חלוקה לחלקים שווים (וכמו שרואים בפסוק מספר במדבר שחלוקה לחצי נקראת ‘מחצה’ ותרגם אונקלוס: “והוות פלגות כנישתא”) כלומר, שרצו לעשות חלוקה. וכיון שהסכימו לעשות חלוקה- מחייבים אותם לבנות כותל ביניהם דווקא משום היזק ראייה?
הגמרא מתרצת שבהכרח יש להבין שמחיצה= כותל	אי הכי, האי “שרצו לעשות מחיצה”, ‘שרצו לחצות’ מבעי ליה!	אם אמנם מחיצה= חלוקה, המשנה היתה צריכה לומר: ‘השותפים שרצו לחצות’, מזה שכתוב במשנה: ‘שרצו לעשות מחיצה’ יש ללמוד שמחיצה= כותל דווקא.
הגמרא מקשה	אלא מאי? גודא, “בונין את הכותל”, ‘בונין אותו’ מבעי ליה!	גם אם נפרש מחיצה= כותל יהיה לשון המשנה קשה: המשנה היתה צריכה לומר ‘השותפים שרצו לעשות מחיצה בונים אותו באמצע’, מזה שכתוב: ‘בונים את הכותל באמצע’ יש ללמוד שמחיצה שנזכרה קודם לכן במשנה- אינה כותל אלא חלוקה?
הגמרא מתרצת	אי תנא ‘אותו’, הוה אמינא במסיפס בעלמא, קמ”ל כותל.	אם במשנה היה כתוב: ‘השותפים שרצו לעשות מחיצה בונים אותו באמצע’ היינו טועים לחשוב שמחיצה מינימאלית כלשהי גם מספיקה ואין אחד מהם יכול לכפות את חברו הסרבן לבנות כותל אבנים. לכן אמרה המשנה: “בונים את הכותל באמצע” ללמד שדווקא כותל אבנים ולא מחיצה מינימאלית.
ציטוט מהמשנה	בונין את הכותל באמצע וכו’.
הגמרא מקשה	פשיטא!	והרי הדבר פשוט ואין צריך לומר שאם החליטו לחלוק לחצי- בונים את הכותל באמצע! ולמה המשנה אמרה את זה? היה לה לומר: ‘בונים כותל ביניהם’?
הגמרא מתרצת	לא צריכא, דקדים חד ורצייה לחבריה, מהו דתימא מצי א”ל: כי איתרצאי לך- באוירא, בתשמישתא לא איתרצאי לך, קמ”ל.	מדובר במצב שאחד שכנע את חברו לחלוק את החצר במחיצה. היינו יכולים לטעות ולחשוב שהשכן שהשתכנע לא חייב לתת הרבה משטחו לבניין הכותל בטענה שהוא הסכים לחלוק את החצר רק בתנאי שאין זה ממעט את שטחו משמעותית! לכן באה המשנה ללמד שאין הוא יכול לטעון כך, אלא ברגע שהסכים לחלוק- בונים את הכותל בין שניהם!

  ג.          קושיות על מאן-דאמר “גודא”:

הגמרא מקשה על מאן-דאמר: ‘היזק ראיה לאו שמיה היזק’ מהמשך המשנה	והיזק ראיה לאו שמיה היזק? ת”ש: וכן בגינה [מקום שנהגו לגדור- מחייבים אותו]!	בהמשך המשנה כתוב שהדין שהוזכר במשנה ביחס לחצר נכון גם בגינה, אלא שבגינה חובה לעשות גדר ובפשטות הסיבה המשותפת היא: משום היזק ראיה, מוכח מכאן שגם בחצר השותפים יש היזק ראיה!
הגמרא מתרצת באמצעות מימרא	גינה שאני, כדר’ אבא, דאמר ר’ אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה.	דין הגינה שונה! בגינה הדבר מוסכם שיש היזק ראיה, כי שם הוא ממש גורם עין רעה וכפי שרואים בדברי רב! לעומת זאת פגיעה בצנעת הפרט אינה נחשבת בהכרח כנזק ולכן בחצר השותפים אין הכרח להתחשב בזה.
הגמרא מקשה	והא וכן קתני!	והרי המשנה השוותה בין דין חצר השותפים לדין גינה ומשמע שבשניהם הכל שווה, גם ההיזק ראיה?
הגמרא מתרצת	אגויל וגזית.	המשנה אכן השוותה ביניהם אבל רק לעניין זה שבשניהם כאשר יש חובה לבנות כותל- בונים אותו מהחומרים המוזכרים במשנה כגון: גויל וגזית וכמנהג המדינה.
הגמרא מקשה על מאן-דאמר: ‘היזק ראיה לאו שמיה היזק’ ממשנה בהמשך הפרק (דף ה’ ע”א)	ת”ש: כותל חצר שנפל- מחייבין אותו לבנות עד ד’ אמות!	אם היה כבר בחצר כותל שהפריד בין השותפים והוא נפל- יכול צד אחד לכפות על חברו הסרבן להשתתף בהוצאות תיקון הכותל עד גובה 4 אמות. ולמה עד 4 אמות דווקא? מפני שגובה 4 אמות מונע את האפשרות לראות את המתרחש בצד השני בלא מאמץ כלשהו. מוכח מכאן שמחייבים למנוע היזק ראייה!
הגמרא מתרצת	נפל שאני.	אם כבר היה כותל- משמע שבעלי הבתים והחצר כבר הסכימו בעבר אחד לשני על בניית כותל נוסף על ההסכמה לחלק את החצר ומכאן החובה להשתתף בתיקונו. מצב זה בו יש הסכמה ומחויבות מראש- שונה מחצר השותפים שעוד לא הסכימו על בניית הכותל אלא על חלוקתה בלבד!
הגמרא תמהה על עצם הניסיון להקשות את הקושיא	ודקארי לה מאי קארי לה?	המקשה שהקשה את הקושיא בבית המדרש- מה ראה להקשות כך? וכי לא ידע שאם כבר היה כותל הדין יהיה שונה!!
הגמרא מסבירה מה היה ההיגיון של מי שהקשה את הקושיא	סיפא איצטריכא ליה: מד’ אמות ולמעלה- אין מחייבין אותו.	המקשה סבר שהמשנה עוסקת במצב שהיה כבר כותל והוא נפל אך ורק בגלל ההמשך שלה- כדי ללמד שאפילו במצב שכבר היה כותל- חייב להשתתף רק עד 4 אמות ולא יותר. אבל באמת, כך חשב מי שהקשה, גם במצב שכלל לא היה כותל- יכול צד אחד לכפות על חברו לבנות כותל כדי למנוע היזק ראייה! במידה והסכימו לחלק את החצר. על זה תרצו לו- שמצב שבו כבר היה כותל שונה ממצב שבו אין הסכמה על בניית כותל וכנ”ל.

 
 

הגמרא מקשה על מאן-דאמר: ‘היזק ראיה לאו שמיה היזק’ ממשנה בהמשך הפרק (דף ז’ ע”ב)	ת”ש: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר; ש”מ: היזק ראיה שמיה היזק!	החצרות בימיהם היו מוקפות חומה (דמיינו את העיר העתיקה בירושלים…). בית שער= מבואה בצורת ‘ר’ לפני פתח החצר שמונעת מההולכים ברשות הרבים את האפשרות לראות מה מתרחש בחצר. רואים במשנה שבני חצר יכולים לכפות אחד על השני לשלם עבור בניית ‘בית שער’ או דלת לחצר כדי למנוע היזק ראייה מצד בני רשות-הרבים. מכאן שהיזק ראייה נחשב היזק!
הגמרא מתרצת	הזיקא דרבים שאני.	ביחס להיקף כזה של היזק ראייה, ביחס לפגיעה כזו בצנעת הפרט- כולם מסכימים שזה נחשב נזק.
הגמרא מקשה על מאן-דאמר: ‘היזק ראיה לאו שמיה היזק’ ממשנה בהמשך הפרק (דף י”א ע”א)	ודיחיד לא? ת”ש: אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד’ אמות לזה וד’ אמות לזה; הא יש בה כדי לזה וכדי לזה- חולקין, מאי? לאו בכותל!	המשנה אומרת שאין ‘דין חלוקה’ אלא אם כן אחר החלוקה ישאר לכל צד 4 אמות. מדייקת הגמרא מכך את המובן מאליו- אם ישאר אחר החלוקה לכל צד 4 אמות- כופים אחד את השני לחלק את החצר לשניים. מבינה הגמרא בפשטות שהחלוקה תיעשה באמצעות כותל! וכך יש להוכיח להיזק ראייה: אם בחצר שיש בה 4 אמות לכל צד, יכול האחד לכפות את חברו לחלק את החצר באמצעות כותל דווקא, בהכרח שזה כדי למנוע היזק ראייה!
הגמרא מתרצת	לא, במסיפס בעלמא.	מסיפס= גדר עץ נמוכה שמסמנת ותוחמת שטח אך לא מונעת היזק ראייה. למרות שכל צד יכול לכפות את חברו הסרבן לבצע חלוקה- הוא לא יכול לכפות עליו לעשות זאת באמצעות בניית כותל דווקא. הוא כן יכול לכפות אותו לבנות מסיפס!
הגמרא מקשה על מאן-דאמר: ‘היזק ראיה לאו שמיה היזק’ ממשנה בפרק שני (דף כ”ב ע”א) ותוספתא	תא שמע: החלונות, בין מלמעלה בין מלמטה ובין מכנגדן – ד’ אמות; ותני עלה: מלמעלן- כדי שלא יציץ ויראה, מלמטן – כדי שלא יעמוד ויראה, מכנגדן – כדי שלא יאפיל!	אם בא אדם לבנות כותל- עליו להיזהר שלא יפגע בזכויות של שכניו ובין היתר בחלונות הבתים שסביבו. המשנה מפרטת את הדברים: יש להרחיק את הכותל מחלונות ביתו של השכן- 4 אמות מכל כיוון: למעלה, למטה וכנגד. ובתוספתא ביארו מדוע: מלמעלה = אם הכותל גבוה מחלונות השכן יש להקפיד שהוא יהיה גבוה ב-4 אמות יותר מהחלונות כדי שלא יוכל להציץ לביתו של השכן מעל גבי הכותל. מלמטה =אם הכותל נמוך מחלונות השכן יש להקפיד שהוא יהיה נמוך ב-4 אמות מהחלונות כדי שלא יוכל לעמוד ולראות מה קורה בביתו של השכן. מכנגדן = צריך להקפיד שהמרחק בין החלונות לכותל יהיה 4 אמות כדי שהכותל לא יחסום את האור. מכאן שהיזק ראייה נחשב היזק!
הגמרא מתרצת	הזיקא דבית שאני.	בבית אנשים עושים את כל ענייניהם הפרטיים והצנועים ביותר וביחס לזה- לכל הדעות היזק ראיה נחשב נזק. מה שאין כן בחצר השותפים, למרות שרוב תשמישיהם היו עושים בחצרות בחוץ, שימושים של צניעות לאו דווקא ולכן לא בהכרח שהיזק ראייה ייחשב נזק בהקשר של חצר השותפים.
הגמרא מקשה על מאן-דאמר: ‘היזק ראיה לאו שמיה היזק’ ממימרא אמוראית	תא שמע, דאמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לחצר חבירו- עושין לו מעקה גבוה ד’ אמות!	רואים שלפי שמואל הם כופים אחד את השני לבנות כותל בין שניהם בגובה של 4 אמות והטעם הוא כדי למנוע היזק ראייה!
הגמרא מתרצת	שאני התם, דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג: ‘לדידי קביעה לי תשמישי, לדידך לא קביעה לך תשמישתך, ולא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית דאיצטנע מינך’.	בחצר הסמוכה לגג הדין שונה- כיון שהשימושים בגג פחות קבועים, בעל החצר כן עושה שימושי צניעות בחצרו אלא שהוא מתקשה להיזהר מבעל הגג דווקא מפני שבעל הגג לא עולה לגגו באופן קבוע! לעומת זאת בחצר השותפים- לשניהם יש שימושים קבועים בחצר מה שלא מאפשר להם להיזהר האחד מהשני בלא כותל ולכן שניהם נמנעים משימושי צניעות!

  ד.         דף ג’ ע”א- הצגת מאן-דאמר מחיצה=פלוגתא:

הגמרא מציעה פרשנות שונה למשנה- ‘מחיצה’= חלוקה והיזק ראיה שמיה היזק	לישנא אחרינא אמרי לה: סברוה- מאי “מחיצה”? פלגותא, דכתיב: “ותהי מחצת העדה”(במדבר,ל”א,מ”ג). וכיון דרצו בונין את הכותל בעל-כורחן. אלמא היזק ראיה- שמיה היזק.	יש שביארו את המשנה באופן אחר: מחיצה= חלוקה לחלקים שווים (וכמו שרואים בפסוק מספר במדבר שחלוקה לחצי נקראת ‘מחצה’ ותרגם אונקלוס: “והוות פלגות כנישתא”) כלומר, שרצו לעשות חלוקה. וכיון שהסכימו לעשות חלוקה- מחייבים אותם לבנות כותל ביניהם דווקא משום היזק ראייה? מכאן- שהיזק ראיה נחשב היזק.
הגמרא מקשה	אימא: מאי מחיצה? גודא, דתניא: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור, נפרצה – אומר לו גדור, נתיאש הימנה ולא גדרה – הרי זה קידש וחייב באחריותה; וטעמא דרצו, הא לא רצו – אין מחייבין אותו, אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק!	מניין שמחיצה במשנה= חלוקה לחלקים שווים, אולי מחיצה במשנה= כותל וכמו שרואים בתוספתא שהכותל שסביב הכרם נקרא ‘מחיצה’ וזה הוכחה שמחיצה זה כותל. ולפי זה יש לדייק שדווקא אם רצו לעשות כותל- עושים, אבל אם רצו רק לחלוק את החצר- לא יכולים לכפות זע”ז לעשות כותל ומכאן שהיזק ראיה לא נחשב היזק?
הגמרא מתרצת שבהכרח יש לפרש את המשנה שמחיצה= חלוקה	אי הכי, “בונין את הכותל”, ‘בונין אותו’ מבעי ליה!	אם נפרש מחיצה= כותל יהיה לשון המשנה קשה: המשנה היתה צריכה לומר ‘השותפים שרצו לעשות מחיצה בונים אותו באמצע’, מזה שכתוב: ‘בונים את הכותל באמצע’ יש ללמוד שמחיצה שנזכרה קודם לכן במשנה- אינה כותל אלא חלוקה?
הגמרא מקשה	אלא מאי? פלוגתא, אי הכי, “שרצו לעשות מחיצה”, ‘שרצו לחצות’ מבעי ליה!	גם אם נפרש שמחיצה= חלוקה עדיין לשון המשנה יהיה קשה שהמשנה היתה צריכה לומר: ‘השותפים שרצו לחצות’, מזה שכתוב במשנה: ‘שרצו לעשות מחיצה’ יש ללמוד שמחיצה= כותל דווקא?
הגמרא מתרצת	כדאמרי אינשי: תא נעביד פלוגתא.	המשנה השתמשה בלשון בני-אדם כשבאים לחצות משהו: ‘בוא נעשה חלוקה’ כך גם במשנה: ‘שרצו לעשות מחיצה’= שרצו לחצות.
הגמרא מקשה	ואי היזק ראיה שמיה היזק, מאי איריא רצו? אפי’ לא רצו נמי!	אם היזק ראיה נחשב היזק מדוע החלוקה תלויה ברצון השותפים? הרי אפילו לא היו רוצים- היה האחד יכול לכפות את חברו משום היזק ראיה?
הגמרא מביאה מימרא אמוראית לתרץ	א”ר אסי א”ר יוחנן: משנתנו- כשאין בה דין חלוקה, והוא דרצו.	המשנה עוסקת בחצר שאין בה 8 על 8 אמות וממילא אין בה דין חלוקה ולכן הם לא יכולים לכפות אחד על השני לחלוק את החצר עד שלא ירצו שניהם בכך.
הגמרא מקשה ממשנה בהמשך הפרק (י”א ע”א)	מאי קמ”ל? דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פליגי, תנינא: “אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים- אפילו פחות מכאן חולקין”!	מה באה המשנה ללמד אותנו בכך, וכי צריכים אנו לשמוע שכאשר השותפים רוצים ומסכימים- אפילו אם אין בחצר דין חלוקה מותר להם לחלק אותה? והרי כבר המשנה בהמשך הפרק כותבת בפירוש שרק כשאין הסכמה דין החלוקה תלוי בגודל החצר, אבל אם שניהם מסכימים אפילו בפחות מח’ אמות- חולקים!
הגמרא מתרצת	אי מהתם, הוה אמינא: אפילו פחות מכאן- במסיפס בעלמא, קמ”ל הכא כותל.	אם היה כתוב רק את המשנה בהמשך הפרק, היינו טועים לחשוב שאם אין ‘דין חלוקה’ בחצר אפילו אם הם מסכימים- יכול אחד מהם לומר שהסכים רק לחלוקה ולעשיית מסיפס ולסרב להשתתף בבניית כותל. באה משנתנו ללמד שכל שהסכים לחלוקה- מחויב להשתתף בבניית כותל שמונע היזק ראייה!
הגמרא מקשה	וליתני הא ולא ליתני הך!	אם כבר במשנתנו מופיע הדין שהסכמה מועילה אפילו בחצר שאין בה דין חלוקה, אין עוד צורך לכתוב זאת שוב במשנה בדף י”א?
הגמרא מתרצת	סיפא איצטריכא ליה: “וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו”.	התנא חזר וכתב גם במשנה בדף י”א את הדין שהסכמה מועילה אפילו במקום שאין ‘דין חלוקה’ רק בשביל ההמשך שמופיע שם: שביחס לכתבי הקודש הסכמה לא מועילה.

 

הגמרא מקשה	(ל”א: וכי רצו מאי הוי? ליהדר ביה!	אם הכל תלוי ברצונם המשותף ובהסכמה- הרי יכולים לחזור בהם ולעולם אחד יכול לעכב על חברו בכל שלב שירצה ואיך הסיקו מכאן: “וכיון דרצו בונין את הכותל בעל-כורחן” והיזק ראייה שמיה היזק?
הגמרא מתרצת באמצעות מימרא אמוראית	אמר רב אסי א”ר יוחנן: בשקנו מידו כו’.	אחר שהסכימו לחלוק את החצר הם עשו קניין על זה באופן שאף אחד מהצדדים לא יכול לחזור בו.
הגמרא מקשה	אדאשמעינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו, לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואף על גב דלא רצו!	למה המשנה עוסקת בחצר שאין בה דין חלוקה וכפי שהביאה הגמרא לעיל בשם ר’ יוחנן כדי ללמד אותנו שאם רצו לחלוק יכולים לכפות אחד על השני על הקמת כותל. למה לא לעסוק בחצר שיש בה דין חלוקה וללמד אותנו שאפילו אם אחד מהם מסרב לחלוק, יכול חברו לכפות עליו את עצם מעשה החלוקה?
הגמרא מתרצת	אי אשמעינן ביש בה דין חלוקה ואף על גב דלא רצו, הוה אמינא: שאין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא, קמ”ל.	אם המשנה היתה עוסקת בחצר שיש בה דין חלוקה ומלמדת שאחד יכול לכפות חלוקה על חברו, היינו טועים לחשוב שבחצר שאין בה דין חלוקה אפילו אם הסכימו ביניהם לחלוק- אף אחד לא יכול לכפות על חברו להקים כותל ולמנוע היזק ראייה. לכן באה המשנה ולמדה שבמידה והסכימו לחלוק את החצר- יכול האחד לכפות על חברו לבנות כותל כדי למנוע היזק ראייה.
הגמרא מקשה	ומי מצית אמרת הכי? והא קתני סיפא: “אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים- יחלוקו”; מאי לאו אכותל!	וכי אפשר להעלות על הדעת שבמקרה של הסכמה לא ניתן לכפות על בניית כותל?! והרי במשנה בהמשך הפרק כתוב במפורש שבמידה והם הסכימו ביניהם לחלק את החצר- יכול האחד לכפות על חברו לבצע את החלוקה ובפשטות הכוונה היא שיכול לכפות עליו בניית כותל כדי למנוע היזק ראייה?
הגמרא דוחה	לא, אמסיפס בעלמא.	לא! היינו טועים לחשוב שמה שמדובר במשנה שם היינו שאחד יכול לכפות על חברו על בניית מסיפס בעלמא לסימון שטחו של כל אחד. אבל כותל כדי למנוע היזק ראייה- לא. לכן באה המשנה ועסקה בחצר שאין בה דין חלוקה ולמדה שבמידה והסכימו לחלוק אותה- יכול האחד לכפות את חברו על הקמת כותל!
הגמרא מקשה	ליתני האי ולא ליתני האי!	לכאורה היה די לכתוב את המשנה שלנו ובה מבואר הדין שבמידה והסכימו- יכולים לכפות אחד על השני לבנות כותל ולמנוע היזק ראייה, ולמה צריך לכתוב זאת שוב במשנה בדף י”א?
הגמרא מתרצת	סיפא אצטריכא ליה: ובכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו).	התנא חזר וכתב גם במשנה בדף י”א את הדין שהסכמה מועילה אפילו במקום שאין ‘דין חלוקה’ רק בשביל ההמשך שמופיע שם: שביחס לכתבי הקודש הסכמה לא מועילה.