ט.6. רֵיחַ הַשָּׂדֶה – זיכרונות נעורים מכפר בתיה
בְּטֶרֶם יָאִיר יוֹם
עִם אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה
מִמִּטָּתִי חִישׁ אֶקְפֹּץ
הָרֶפֶת לִי מְחַכָּה,
מְקוֹם חִיּוּתִי,מְקוֹר הַבְּרָכָה.
כּוֹכָבִים אַחֲרוֹנִים עוֹד מְצִיצִים מִמָּרוֹם
מְמָאֲנִים לוֹמַר שָׁלוֹם
לָשׁוּב לִישֹׁן אֶת שְׁנַת יוֹמָם
כִּי תַּם שִׁלְטוֹן לֵילָם.
אֶתְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה
בְּקוֹל גְּעִיָּה עֲמֻקָּה:
בֹּקֶר טוֹב וְשָׂמֵחַ
בֹּקֶר טוֹב לָאוֹרֵחַ
הִגִּיעַ זְמַנֵּנוּ,מָלְאוּ עֲטִינֵינוּ
עֵת הַחֲלִיבָה הִגִּיעָה
אֶת מוֹצָרְט נָא הַשְׁמִיעַ!
לְכַרְמֶלָּה לְטִיפָה עַל הַמֵּצַח,
לְרִנָּה אֲחַבֵּקהַ צַּוָּאר,
לְחֶדְוָה טְפִיחָה עַל הַגַּב,
לַדְּלִי הֶחָלָב נִגָּר
וְהַלֵּב שָׁר.
רַפְתָּן אֲנִי,
רֵיחַ הַשָּׂדֶה הוּא רֵיחִי,
זְרוֹעוֹתַי פְּלָדָה יְצוּקָה,
בְּרִית כָּרַתִּי עִם הַחַי וְעִם הָאֲדָמָה.
כִּי מַה מּוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה?
“לְבַדהַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה”!
זיכרונות נעורים מכפר בתיה 1950 – 1955