ילדי כפר בתיה רוקדים ב1948
כשנתיים לאחר הקמת כפר הנוער “מוסד עלייה” הורגש הצורך להקים כפר נוער נוסף לילדים ובני נוער דתיים שעלו ארצה כפליטים מאירופה. כנציגה הישראלית של “הסתדרות נשי מזרחי” באמריקה החלה בתיה גוטספלד לחפש שטח אדמה שיתאים לכפר הנוער הגדול. תחילה הוצעו לה מטעם הקרן הקיימת לישראל (קק”ל) עשרים דונמים של אדמה עבור הכפר, אך גוטספלד, שחזתה כפר שבו יתחנכו מאות נערים פליטים, התעקשה שקרקע זו אינה גדולה מספיק לצורך החזון.
גוטספלד גייסה את הרב אריה ליב גלמן, לשעבר סגן נשיא הסתדרות המזרחי בארצות הברית, ואת הרב מאיר בר אילן, שכיהן אז בתפקיד יושב ראש הקק”ל, על מנת שישכנעו את קק”ל להקצות לכפר שטח אדמה גדול יותר. לבסוף נמצא שטח נרחב ליד רעננה, שהועבר לטובת “הסתדרות נשי מזרחי” באמריקה לצורך הקמת כפר הנוער החדש.
ילד אתיופי לומד בכיתה בכפר בתיה ינואר 1955 אוסף מקסים סלומון, ארכיון צהל
תכנון כפר הילדים ברעננה
האדריכל שנבחר לתכנן את הקמת כפר הנוער ברעננה היה מאיר בן אורי, שנוסף להיותו אדריכל היה גם צייר, במאי, מוזיקאי ומלחין. עם עלייתו ארצה ב-1934 עִברת את שם משפחתו ל”בן אורי” כשמו של בצלאל בן אורי, האמן הראשי שבנה את המשכן.
בן אורי תכנן יישובים ומוסדות רבים בארץ, בעיקר של הציונות הדתית, כמו: שדה אליהו, כפר עציון ומשואות יצחק, ישיבת בני עקיבא כפר הרא”ה, ישיבת כרם ביבנה וכפר הנוער הדתי בכפר חסידים. טבעי היה שבתיה גוטספלד תפנה לאדריכל מיומן כמו בן אורי כדי שיתכנן את כפר הנוער החדש, שעוד לפני תכנונו יועד להיות גולת הכותרת של עשיית “נשי מזרחי באמריקה” בישראל.
בתזכיר לתכנית בניית “כפר הילדים ברעננה” בין האדריכל בן אורי לבין “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” מתוארים תנאי המקום וצרכי המוסד. בתזכיר צוין כי אופיו המיוחד של המוסד המתוכנן עבור 200 ילדים ו-50 עובדים, מדריכים ומורים, הוא שכל בנייניו יהיו בני קומה אחת. תכנון כזה יאפשר התאמה לתנאי השטח, ייצור קשר לטבע ויקנה לכפר אופי חקלאי. גודל השטח הנו 86 דונמים, ולפיכך בשטח זה ייבנה הכפר עצמו והדרכים אליו, ללא חלקות לחקלאות. ובהמשך יירכשו שטחים נוספים בשכנות לצרכי החקלאות.
“שיכון הילדים יהיה מסודר בבניינים מחוברים זה לזה”, נכתב בתכנית. “בכל בניין חמישה חדרי שינה לילדים וחדר למדריך. בכל בניין נמצא מועדון, המשמש גם כחדר אוכל לארוחות קלות ומטבח הכנה, כמו כן, בית כנסת, מחסן קטן וחדר רחצה, מחושבים למספר הילדים בבניין. הכניסה לבית מצד הרחוב הראשי והיציאה מן הבית דרך המועדון אל הגינה מאחורי הבית…”
במכתבים נוספים לאדריכל בן אורי הכתובים באנגלית הביעה גוטספלד את התעניינותה בהתקדמות התכנון. במכתבה מיום 20 באוקטובר 1944 מסרה ברכת שנה טובה לאשת האדריכל והתנצלה על כך שלאחרונה חל עיכוב בעבודתם בשל מחלתה, שאילצה אותה לשהות בבית חולים.
זה הולך להיות המקום הנפלא ביותר בעולם
כפר בתיה
ביקורה הראשון של בתיה גוטספלד על האדמה המיועדת לכפר הנוער החדש ברעננה מתואר בעדותו של ישראל פרידמן, שהיה אז נער בן 14. הנער ישראל הגיע מירושלים עם הרב מאיר בר אילן ועם נציג קק”ל לביתה של גוטספלד ברחוב יונה הנביא 27 בתל אביב. הם אספו אותה ברכב ונסעו לרעננה.
“לבסוף הגענו לרעננה ונציג הקק”ל בעצמו לא ידע היכן בדיוק השטח. הוא הוציא מפה וביחד עם הנהג הם חיפשו עד שאיתרו את המקום והוא הצביע עליו עבורה… הייתם צריכים לראות את פניה. מזרח, מערב, צפון, דרום. היא החלה ללכת לאורך השטח, מביטה סביב, והאדמה הייתה סלעית עם עשבים: כלום. אבל היה נוף יפה, ולא רחוק משם ראינו את כל הגגות האדומים של רעננה ואת הדרך הראשית לחיפה. עמדתי עם הרב ברלין באמצע. הוא היה מבוגר, נשען על מקל, והוא אמר לי: ‘תביט בה, אני מקנא בה. הלוואי שהיו לי אנשים כמוה’.
“חדוות היצירה שלה… היא עמדה באמצע השטח והחלה לקרוא בשמם של צמחים ותכניות כמו האדריכל הכי גדול, בעלת חזון. היא אמרה: ‘כאן, במקום זה, אני לא אקים בתים פשוטים לילדים, אלא ארמונות… הילדים יגיעו ואני אצטרך יותר – הרבה יותר – שטח’. והוא אמר: ‘אל תדאגי. את תקבלי כמה שטח שתצטרכי. קודם תבני את מה שאת רואה במחשבתך’. והיא אמרה: ‘זה הולך להיות המקום הנפלא ביותר בעולם'”.
מתוך הספר (תרגום מאנגלית):Female Leadership in the American Jewish Community: Bessie Gotsfeld and the Mizrachi Women’s Organization of America, מאת ביילה ראונד שרגל.
הנחת אבן הפינה ל”כפר בתיה”
כפר בתיה היום
טקס הנחת אבן הפינה לכפר הילדים ברעננה נערך ביום כ”ה בחשוון תש”ו, האחד בנובמבר 1945. כשלושה חודשים קודם לכן נרעש העולם לאחר שארצות הברית הטילה על יפן שתי פצצות אטום – על העיר הירושימה ועל העיר נגסאקי – ובכך נכנעה יפן לבעלות הברית והוכרז סיום מלחמת העולם השנייה.
ביום שבו נערך טקס הנחת אבן הפינה לכפר הילדים בפאתי המושבה רעננה דנו כותרות העיתונים בכך שבית הנבחרים בלונדון דחה את הדיון בשאלת ארץ ישראל. באותו זמן עדיין לא קמה ועדת חקירה לקביעת מספר הפליטים היהודים שנותרו באירופה, ועדיין לא ברור היה כמה מהם ישאפו לעלות לארץ ישראל. כמו כן לא היה ידוע, אם תיפסק ההגבלה על העלייה שהטילו הבריטים במסגרת הספר הלבן השלישי. באי הטקס קיוו והתפללו ששערי הארץ ייפתחו, ומאות אלפי הפליטים שנותרו אחרי המלחמה יעלו ארצה.
טקס הנחת אבן הפינה נערך במעמד נציגים נכבדים: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב האשכנזי הראשי לישראל, הרב זאב גולד, ממנהיגי המזרחי, נציג הסוכנות היהודית, נציג מועצת רעננה, הרב הראשי לרעננה, מנהיגי המזרחי באמריקה. כמובן, השתתפו בטקס נציגי “הסתדרות נשי מזרחי” באמריקה ובראשן בתיה גוטספלד שפתחה את הטקס. הוזמנו גם ילדי “מוסד עלייה” בפתח תקווה וקהל רב.
הכפר יהיה מופת ברמתו ביישוב העברי כולו
“גבעה עגלגלה ונישאה בלב השרון הזהוב-ירוק”, כך מתאר בלשון מליצית כתב “הצופה” את רשמיו מהטקס ומהמקום שבו ייבנה כפר הילדים, במאמר שהתפרסם ביום כ”ח בחשוון תש”ו, 4 בנובמבר 1945.
“משובצת היא בטבעת של ים, יישובים עבריים ובמרחקים מנמנמים הרי השומרון… התכנית משורטטת על מפה גדולה. על פני שלוש מאות דונמים ישתרע הכפר. עד שלוש מאות אזרחים יימצאו בתחומיו. מילדים בני חמש עד נערים ונערות בני שבע-עשרה… היום משורטט הכפר על מפה בלבד. בואו הנה בעוד שנה-שנתיים – חזקה על ארגון זה שיבצע מהר את תכניתו – ותראו את המוסד בכליל תפארתו… כל מי שמכיר את המוסדות המשוכללים בסדר וביופי דק של הסתדרות נשים דתית זו, הלה יודע שהכפר יהיה מופת ברמתו ביישוב העברי כולו”.
שי”ן, “הצופה”, כ”ח בחשוון תש”ו, 4.11.45.
הכול נבנה ביסודיות גמורה
תושבי רעננה והאורחים שהגיעו לעיר, שכמה שנים קודם לכן עוד הייתה מושבה חקלאית, גילו סקרנות רבה כלפי כפר הילדים שנבנה בפאתי המושבה במרוצת 1947. אחד האורחים מתאר את רשמי ביקורו באתר הבנייה:
“…משם אני עובר לצפונית-מערבית של המושבה, ולפניי מתגלית תמונה נהדרת. כאן מוקם כפר גדול הנקרא כפר הנער הדתי, מיסודן של ‘נשי המזרחי באמריקה’. הפטרונית למפעל היא העסקנית הידועה מרת בתיה גוטספלד, העובדת ללא לאות בהקמת מוסדות חינוכיים בשביל הנוער. כאן נבנה כפר גדול שיכיל עשרות בתים וישמש מקום קליטה למאות בני הנוער. העבודה מתנהלת על ידי ‘הבונה’, המשרד הקבלני של הפועל המזרחי, בזריזות גדולה. על הפועלים המלאכה לגמור בקרוב. ארבעה בתים גדולים כבר מתנוססים לתפארה, ובתכנית עוד עשרות בתים, מהם בתי מגורים, בתי אוכל, בית כנסת, מועדונים, בתי ספר. והכול נבנה ביסודיות גמורה, עם מרתפים לקירור, אינסטלציה חדישה, חורשה ומגרשי משחק. בייחוד, כמובן, יש לציין את תכנית החינוך שתבוצע כאן כולה על טהרת הקודש. כה לחי! עסקניות ‘נשי המזרחי’! תבורכנה פעולותיכן אלה וא-לוקי ציון יהא בעזרכן”.
כ. אלכסנדרוני, “הצופה”, ב’ אייר תש”ז, 22.4.47.
מתהלכים כחולמים בכפר בתיה
לקראת תחילת שנת הלימודים תש”ח הגיעו לכפר הילדים 54 ילדי “משק הילדים במוצא”. הם פונו ממוצא בעקבות הסכנה והמתיחות ששררו באותם הימים בקרבת הדרך לירושלים. כאשר החניכים הגיעו לכפר הילדים היו בו רק שני מבנים מוכנים, והנערים הבוגרים סייעו לבנאים בטיוח ובסיוד המבנים האחרים.
כעבור כמה שבועות הגיעו ל”כפר” ילדים ונערים יתומים, שהיו עצורים בקפריסין, לשם הובאו לאחר שנתפסו באניות המעפילים. הכפר נחנך בטקס חגיגי ביום ז’ בחשוון תש”ח, 21 באוקטובר 1947.
“ילדי קפריסין, דיירי צריפי-פחם מלוהטים ואוהלי בד מנוקבים”, נכתב באותו יום בעיתון “הצופה”, “מסתכלים בפעם האלף ומאה בבתי האבן היפים, הנקיים-מצוחצחים, ובנות-שחוק מאושרות רוקדות בעיניהם. ילדי-תימן, בני גלות אפלה, מתהלכים כחולמים. בני גלויות מרות אחרות, ילדי מחנות-מוות ובונקרים, מביטים לכל העברים ורואים שאין התיל הארור, שחופשיים הם, שבאו לביתם החם… כאן אנו נוגעים כבר באחד מדרכי החינוך של המקום. המנהל, מר אנוך, מדבר על ‘חינוך בעקיפין’ – בלא פעולות חינוך ישירות של המחנכים, בלא הטפת מוסר תדירה, אלא לחנך על ידי אורח חיים קבוע”.
העיתון “דבר” דיווח על הטקס כעבור שלושה שבועות וסיפר כי “מרת בתיה גוטספלד, עסקנית מסורה ורבת פעלים של ‘נשי מזרחי בארצות הברית’, התרגשה מאוד כשהוכרז שכפר הנוער ייקרא על שמה”.
פתיחת מלחמת העצמאות כחודש לאחר חנוכת “כפר בתיה”
בסתיו 1947 חגג “כפר בתיה” חודש ימים להקמתו, ובארץ ישראל התרחש אירוע משמעותי ביותר בתולדות המדינה. הדבר אירע ב-29 בנובמבר 1947, כאשר עצרת האומות המאוחדות החליטה על “תכנית החלוקה”, הקמת שתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה ערבית. היישוב היהודי תמך בתכנית וראה בה הכרה של האומות המאוחדות בהקמת מדינת ישראל, אולם ערביי ארץ ישראל דחו את התכנית, וכבר למחרת החלו התקפות של ערבים על נוסעי אוטובוס יהודיים, ונפתחה מלחמת העצמאות.
באותה שנה מלאו לבתיה גוטספלד שישים שנה. חלק מבני משפחתה עלו ארצה, והיא שמרה על קשרים הדוקים עם אחייניה שגרו בישראל. על אף מצבה הבריאותי ועל אף המתיחות בדרכים היא הייתה נוסעת מדי יום ביומו מביתה שבתל אביב לכפר הילדים ברעננה כדי ללוות מקרוב את צעדיו הראשונים של כפר הילדים החדש שנקרא על שמה.
המנהל הדגול חיים צבי אנוך
כשם שבתיה גוטספלד דאגה לחזותו החיצונית של כפר הילדים והקפידה לבחור את המרצפות הטובות ביותר ואת צמחי הנוי המתאימים ביותר, כך היא דאגה לתכני החינוך והקפידה לבחור לכפר הילדים ברעננה את הצוות החינוכי הטוב ביותר. לתפקיד מנהל הכפר היא בחרה את חיים צבי אנוך, תלמיד חכם ומורה דגול, שנחשב כאחד ממעצבי החינוך הדתי-לאומי בארץ.
חיים צבי אנוך נולד בגרמניה, למד בבית המדרש למורים שבווירצבורג והיה מורה בגרמניה ובשוויץ. הוא עלה ארצה ב-1934 ולימד בבית ספר “מוריה” בתל אביב ובהמשך בבית המדרש למורים של המזרחי, כיום “מכללת ליפשיץ”. אנוך הפך להיות אחד מעמודי התווך של בית המדרש למורים, ולאחר שנים, שבהן חינך מורים כיצד ללמד, פנתה אליו גוטספלד והציעה לו לנהל את כפר הילדים ברעננה.
אנוך קיבל את הצעתה של גוטספלד, עזב את ההוראה האקדמית וחזר אל עבודת השטח על מנת ליישם את משנתו החינוכית. לרעיו שהרימו גבה אמר: “מוכרח אני לבצע, לקיים, להגשים במעשה את מה שאני דורש להלכה זה שנים”. ואכן, בהנהגתו הפך “כפר בתיה” מודל לחינוך עבור הנוער הדתי העולה. כפר הילדים היה דגם מופת ליצירת אווירה ביתית לצד משמעת והכנה לחיים. אנוך ניסה ליישם בכפר את הגישה ה”ניאו-אורתודוקסית”, זרם אידיאולוגי שהתפתח בקרב יהודי גרמניה, שדגל בחיי “תורה עם דרך ארץ”, כלומר שילוב בין חיים על פי תורה והלכה עם החיים המודרניים.
משנתו החינוכית הייתה לעורר בתלמיד סקרנות לדעת. בשיעורים לדוגמה, שקיים בכפר עבור סטודנטים להוראה, היה מוביל את תלמידיו לחוות את החומר הנלמד בשיעור באמצעות שאלות מסקרנות שהם שאלו.. בשיטה זו התלמידים חשו שהם גילו בעצמם את החומר הנלמד.
חינוך בעקיפין
המנהל חיים צבי אנוך כינה את הגישה החינוכית שלו “חינוך בעקיפין”, וכך אמר בהרצאה שכותרתה “דרך אחת בחינוך דתי לגיל הנוער”: “החניך, כנפש חיה, מתנגד ללחץ המחנך. ורק אותן פעולות המחנך שאינן מורגשות כלחץ, מקובלות על לב החניך…
“יצר פילוסופי, אפוא, חי וקיים בנוער שלנו, אך: א) הוא נשאר בלתי מודרך וגדל פרא; ב) הוא בוחר לו, בתור אובייקט לפעילותו, רק עניינים שמעבר לסובייקט. אין ‘האני’ בא לידי שיחה עם עצמו על עצמו. וברור הדבר: רק מתוך הרהור על עצמו (רפלקסיון ‘מה אנו’, ‘מה חיינו’ וכו’…) אפשר להגיע לידי הערכת (‘הכרה’ גרידא אינה מספיקה) ערכים שאינם נמדדים בקנה המידה היומיומי של כדאיות. יש לפתח בצעירים כישרון הרפלקסיון – והמחנך הנבון יימנע, כמובן, מהפרזה ולאו דווקא, או דווקא לא על ידי ה’נושא’ ‘דת ומצוות’. זהו השלב הראשון בחינוך לדת. ואחר הכשרת הקרקע באופן כזה יש תקווה מבוססת שהחניך יקבל על עצמו עול מצוות”.
חיים צבי אנוך, מתוך הרצאה המובאת בספר “עיונים בחינוך ובהוראה” בעריכת שלמה שמידט.
הכסף שנחסך נוצל לצרכי תרבות
תפיסתו החינוכית של המנהל חיים צבי אנוך, שהייתה מקובלת גם על בתיה גוטספלד, הייתה לחנך את הילדים ב”כפר בתיה” בקבוצות קטנות. בכל בית גרו כ-32 ילדים עם מדריך שקיבל חדר נפרד באותו בית. בבית היו מטבח וחדר אוכל לארוחות בוקר וערב. את ארוחות השבת ואת הארוחה המרכזית ביום אכלו החניכים בחדר האוכל המרכזי.
“אנוך היה מחנך דגול”, אומר דניאל ונטורה, שהשתייך לקבוצת החניכים הראשונים שהגיעו ל”כפר בתיה” בסתיו 1947 ישירות מ”משק הילדים במוצא” שפונה. דניאל למד ב”כפר בתיה” מגיל 10 ועד גיל 18. “לאנוך היה חשוב, שהנערים, שהגיעו מהגולה יתומים או עם הורים חסרי מעמד בארץ, יעברו הכנה לחיים בישראל. בעיניו ההכנה הזו כללה עצמאות, סדר והשכלה. הדגש של עליית הנוער היה חינוך חקלאי לקראת חיים בקיבוץ, אולם אנוך הבין שרוב החניכים לא יצאו חקלאים ולא חברי קיבוץ. לפיכך הוא חינך להשכלה ולמלאכה, לעצמאות ולמשמעת עבודה. אם נקבע שעובדים ארבע שעות ביום – אז עבדנו ארבע שעות ביום.
“אחד החידושים הגדולים שלו היה בדרך בחירת המדריכים לכפר. הוא הגיע למסקנה שהמדריכים שנשלחים מעליית הנוער לא מספיק טובים עבורו, ולכן פיטר אותם ובמקומם בחר מדריכים מבין תלמידי הכיתות הגבוהות ב’כפר בתיה’. באותן שנים עדיין לא היה בארץ חוק חינוך חובה, והלימוד בתיכון עלה כסף. חיים צבי אנוך לקח את התלמידים הטובים והפך אותם למדריכי השכבות הצעירות, ובתמורה הם זכו לסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות”.
החיים בכפר היו מושתתים על בחירות דמוקרטיות לוועד ילדים. לראש הוועד נבחר אחד הילדים כ”נשיא” הכפר. “אני נבחרתי להיות הגזבר של הכפר”, מספר דניאל. “אנוך אמר לנו: ‘אתם תבחרו ועד, ואני אתן לוועד את כל סכום הכסף שנחסוך מההוצאות הרגילות על תיקון רהיטים וזכוכיות’. הוא הנהיג כלל: כל מי ששובר רהיט או חלון – ישלם את הנזק מכספו. מי שאין לו – יעבוד בשווי הכסף. כתוצאה מכך הוא הצליח לגרום לכך שהשחתת הרכוש הייתה מינימאלית, אם בכלל. כל הכסף שנחסך נמסר לי כגזבר. בכסף הזה הזמנו סרטים מתל אביב וערכנו טיולים. הייתה ועדת תרבות פעילה שזכתה בשיטה זו בתקציב יפה. אם במוסדות חינוך אחרים הוצאות רבות היו מוקצבות לתיקון רכוש שהושחת (בהמשך עבדתי כמורה במוסד מסוים ויכולתי להשוות זאת), ב’כפר בתיה’ נחסך כסף רב, שנוצל לצרכי תרבות, ובמקביל, הנערים למדו לשמור על רכוש”.
התעמלות בכל בוקר לקול מוזיקה קלאסית
פרופ’ יעקב קליין למד בנעוריו בכפר בתיה. הוא נולד בעיר סרווש שבהונגריה בשנת 1934, התייתם מאביו, שנספה בשואה. הוא עלה ארצה עם אמו ועם אחיו ב-1946 במסגרת קבוצת נוער ציונית של בני עקיבא באניית המעפילים “כנסת ישראל”. נוסעי האנייה נתפסו על ידי הבריטים וגורשו לקפריסין. פרופ’ קליין עלה ארצה כעבור תשעה חודשים ב-1947, בהיותו בן 13, ונשלח להיות חניך ב”כפר בתיה”.
“אחד הזיכרונות הבולטים שלי מ’כפר בתיה’ הוא ההשכמה וההתעמלות בכל בוקר לקול המוזיקה הקלאסית שבקעה מן הרמקול המרכזי”, אומר פרופ’ קליין. “לחוויה זו זכינו הודות ליוזמתו של חיים ציגלר, המורה הנפלא שלנו להיסטוריה, שהיה גם מוזיקלי ואיש תרבות למופת. שני מורים צעירים אחרים הזכורים לי לטובה היו מן התלמידים המובחרים של “סמינר המזרחי למורים”, שגויסו לדאבוננו לצבא בתקופת מלחמת השחרור. אחד מהם, מנחם כהן, לימד אותי תלמוד בבית הספר העממי, וכל שיעור שלו היה מרתק כמו סיפור בלשי. גם הוא, כדוגמת אנוך, הפך את השיעורים לתלמוד לאמצעי ללימוד חשיבה הגיונית מעמיקה. המורה השני שאני זוכר לטובה היה יונה פרנקל ז”ל, ששימש אחר לימודיו כפרופסור לתלמוד באוניברסיטה העברית”.
לאחר שירותו הצבאי בחיל המודיעין למד פרופ’ קליין באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה. עם שובו ארצה שימש כפרופסור לאשורולוגיה ותנ”ך באוניברסיטת בר אילן, עד לצאתו לגמלאות כפרופסור אמריטוס. מאז 2005 הוא גם חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
בעיני פרופ’ קליין סיפור ההצלחה האמתי של החינוך ב”כפר בתיה” הוא דווקא אחיו הצעיר, יצחק, שעבר יחד אתו את השואה ולאחר עלייתו התחנך אף הוא ב”כפר בתיה”. יצחק הגיע ל”כפר בתיה” בגיל עשר, אך בשל תלאות השואה עוד לא זכה ללמוד לימודים סדירים בבית ספר כלשהו ובקושי ידע קרוא וכתוב. למזלו, גורלו שפר עליו, והמחזור שלו כבר הורשה ללמוד בתיכון עיוני רגיל לקראת בחינות הבגרות. הודות למטען החינוכי הזה הוא הצליח לסיים את לימודיו לקראת הדוקטורט בארצות הברית בתחום הביולוגיה והאגרונומיה. לאחר לימודיו עשה ד”ר יצחק קליין קריירה מרשימה כחוקר עצי פרי ושיטות השקיה במכון וולקני לחקר החקלאות, ובכך תרם תרומה נכבדה לשגשוגה וליוקרתה של מדינת ישראל.
מתוך ראיון עם פרופ’ יעקב קליין, תלמיד ב”כפר בתיה” בין השנים 1954-1947.
תכונות שמאפשרות לאדם כניסה לחיים
בתיה גוטספלד וחיים צבי אנוך היו שותפים לתפיסה, שילדים פליטים שהתייתמו מהוריהם ונותקו ממשפחותיהם זקוקים למסגרת קטנה ומשפחתית. הילדים שובצו בחדרים על פי גילאים שונים, בדומה לחיי משפחה, וכך נוצרו יחסי “אחים” בין הגדולים לקטנים.
“בכל חצי שנה אנוך חילק את הילדים מחדש בחדרים”, אומר דניאל ונטורה, “בשיטה של ‘הפרד ומשול’. הוא לא הסכים שהנערים הגדולים יגורו בבניין נפרד וישתוללו. במוסד שבו לימדתי כעבור שנים הילדים הבוגרים גרו ביחד והשתוללו ועשו הכול, רק לא ללמוד. ב”כפר בתיה” הדבר נמנע משום שהפיזור של הילדים בחדרים היה מוחלט. כל חדר היה בנוי כמו משפחה: אח גדול, אח בינוני ואח קטן, ובכל חדר היו ילדים מעדות שונות. כך למדנו להסתדר זה עם זה, והדבר השפיע לכל החיים; בצבא, בעבודה ובכל מקום”.
ונטורה מציין מהפכה נוספת שהנהיג אנוך בשיטת חלוקת הבגדים. “בעליית הנוער היה נהוג שבאחד בינואר כל ילד מקבל ‘קיטבג’ עם בגדים לכל השנה. במוסדות רבים בני הנוער היו מביאים את הבגדים לביתם ומתחלקים בהם עם אחיהם ועם הוריהם. לפעמים נער היה חוזר למוסד ללא בגדים חדשים כלל. הגישה של אנוך הייתה שאין מתנות בחינם; כל חניך בכפר קיבל את בגדיו בהדרגה ועל פי הצורך ולא ישירות ומראש בקיטבג לכל השנה. אנוך חסך את התקציב האישי של כל חניך, והחיסכון הלך לוועדת התרבות. במקביל, הוא הנהיג שנלמד לתקן בגדים.
“מהפכה נוספת שאנוך עשה באומץ רב – ואני מניח שמחנכים בודדים היו מעזים לעשות זאת – הייתה קשורה למחברות ולספרי הלימוד שקיבלנו בתחילת השנה. הוא לא אהב את המילה ‘לקבל’. הוא האמין שבעבור כל דבר צריך לעבוד. הוא שם לב שילדים מאבדים מחברות וספרי לימוד ומבקשים חדשים, ולכן יום אחד הודיע לנו: ‘מהיום אם אתם מאבדים ציוד לימודים אתם קונים חדש. מי שיש לו משפחה – יביא מהוריו כסף, מי שאין לו משפחה – יעבוד ויזדכה בסכום’. מאז לא ראינו יותר ציוד לימודי זרוק. כל אחד שמר על הציוד שלו כעל בבת עינו. כל אחד ידע שאם יאבד מחברת יצטרך לבקש מהוריו עשרים גרוש או ייאלץ לעבוד במשך שעתיים בשתילת דשא בכפר. באותה תקופה כל עונש היה לעזור בשתילת דשא, ואולי זו הסיבה ש’כפר בתיה’ מלא בדשאים…”
חשיבות גדולה ניתנה ב”כפר בתיה” לחינוך לניקיון. “בכפר התחנכו 400-300 ילדים, ולא היה נייר אחד זרוק על הרצפה”, מספר ונטורה. “מי שעבר ליד נייר זרוק ולא הרים אותו היה נענש בעבודה נוספת. אם הוא היה אומר שלא ראה את הנייר הזרוק, הדבר היה גרוע עוד יותר. כך הכפר היה מבריק”.
החינוך שהעניק אנוך לחניכי הכפר נתן את אותותיו בחייהם למשך שנים רבות לאחר שסיימו את לימודיהם בכפר. “בוגרי הכפר היו מתקבלים לכל מקום עבודה, משום שכולם ידעו לעבוד. כולם ידעו לעמוד בזמנים, היו בעלי משמעת חזקה וידעו להשאיר אחריהם סדר וניקיון. את כל התכונות האלו, שמאפשרות לאדם כניסה לחיים, אנוך לא ‘לימד’ אותנו אלא ‘אימן’ אותנו במשך שלוש או ארבע שנים. אנשים אומנו לערכים אלו, והם הוטבעו בגנים שלהם. נקודת התורפה, אולי היחידה, באותן שנים הייתה שחניכי הכפר לא נשארו תמיד דתיים. אנוך העדיף שקודם כול נהיה בני אדם ואחר כך שנהיה דתיים”.
בכפר הילדים כולם היו ניצולי שואה
מתוקה אלפר (לבית פלדמן), ילידת בודפשט, הגיעה לכפר בתיה ב-1947 בהיותה בת שמונה ושהתה שם עד גיל 18. מתוקה ואחותה התאומה טובה גדלו במשפחה דתית. הסבא שלהן היה החזן של בית הכנסת הגדול בבודפשט. בהיותן בנות ארבע נלקח אביהן למחנות ולא חזר, ואמן גידלה אותן בכוחות עצמה. בסיום המלחמה, לאחר נדודים בין הונגריה למחנה עקורים בגרמניה, עלו שתי האחיות על אניית המעפילים “אקסודוס”. האנייה נתפסה על ידי הבריטים והוחזרה לגרמניה, ולאחר מספר חודשים הן עלו ארצה עם קבוצת ילדים. בהגיען לחיפה נאספו על ידי מדריך מ”כפר בתיה” והובאו לכפר.
“היו זמנים קשים אז בארץ, אבל למדנו להתמודד”, אומרת מתוקה אלפר. “היינו ללא הורים ובמוסד חינכו אותנו לעצמאות ולבגרות. אמי עלתה ארצה שנה אחרינו והועברה לבית עולים. לאחר שהיא ביססה את עצמה והצליחה לקנות דירה קטנה ברחובות התחלנו אחותי ואני לצאת הביתה לחופשות”.
“רכשנו בכפר ערכים רבים: חונכנו לאמת וליושר, לחריצות, לסדר ולניקיון. הקושי בשנים הראשונות היה שלא ידענו עברית ואסור היה לדבר בשפות אחרות. אמנם, יכולתי לדבר בהונגרית עם אחותי התאומה, אבל למנהל אדון אנוך הייתה שיטת חינוך שדגלה בהפרדת אחים, כך שאני גרתי בבית אחד ואחותי בבית אחר. זה לא היה קל, ולאחותי היה קשה אפילו יותר. מטרת השיטה הייתה שנלמד מהר את השפה העברית ושנרכוש מהר חברים. ואכן, מהר מאוד למדנו עברית והשתלבנו בחברה”.
ילדי הכפר לא דיברו על השואה ועל מה שעבר עליהם בזמן המלחמה באירופה, לא עם המבוגרים ולא ביניהם. “לא היה מקובל אז לספר סיפורי שואה. בכפר הילדים כולם היו ניצולי שואה, ואף לא אחד ידע מה קרה לשני. בשנים האחרונות, כשאנחנו נפגשים עם חברים מהכפר, כולנו מתפלאים איך לא דיברנו על כך. רק אחרי שנים, לאט לאט, שמענו מה היה ומה עבר כל אחד מאתנו בשואה”.
לכל אחד היה תפקיד
סדר היום ב”כפר בתיה” נפתח בהשכמה בשעה חמש וחצי בבוקר. “היינו חמש בנות בחדר, ולכל אחת הייתה מיטה”, מספרת מתוקה אלפר. “היו ארבע מיטות בחדר ומיטה אחת תחתית. היה ארון בגדים בחדר, שבו היה לכל אחת תא אחד. הבגדים היו צריכים להיות מסודרים “כמו חיילים”. היה מחסן כללי, משם היינו לוקחים את הבגדים הנקיים לאחר כביסה. בחמש וחצי קמים, ולא חשוב אם זה חורף או קיץ, קמים במהירות בשתי דקות ורצים להתעמלות הבוקר.
“הבנים הלכו להתפלל, והבנות התחילו לנקות את החדרים. לכל בת היה תפקיד שמילאה במשך זמן מסוים. עבודות הניקיון השונות השתנו על פי תכנית קבועה מראש. עד שהבנים סיימו להתפלל הבית היה מבריק ומסודר. לאחר מכן אכלנו ארוחת בוקר, ובשמונה הלכנו לבית ספר או לעבודה. חצי יום עבדנו וחצי יום למדנו. עבדנו במחסן הבגדים, במטבח או בגן הירקות. מי שעבד ברפת היה קם מוקדם יותר. פעם בשבוע במוצאי שבת הוקרן סרט שכולם חיכו לו, ומדי פעם היו ריקודי עם”.
מתוקה אלפר, חניכה ב”כפר בתיה”, בין השנים 1956-1947.
בסדנת המתכת בכפר הילדים ברעננה.
“תמיד לתת ולא לקבל”
בהיותה בת 14 הכירה מתוקה את צבי אלפר, אף הוא היה חניך בכפר. בין השניים צמחה אהבה ולימים הם נישאו. “היו הרבה חברויות כאלה, שהובילו להקמת משפחות”, מספרת אלפר. “אנוך הביא לכפר מורים ומחנכים מהסמינר, שהיו צעירים מאוד. בשלב מאוחר יותר הקימו על הגבעה בקצה הכפר שיכון למשפחות העובדים והמורים. פתאום התחלנו לראות חיי משפחה. מפליא, איך למדנו לחיות חיי זוגיות, איך להקים משפחה ואיך לחנך ילדים. את הכול עשינו בעשר אצבעות. ארגון ‘נשי מזרחי באמריקה’ היה עבורנו גלגל הצלה”.
בהגיעה לגיל 16 החלה אלפר להדריך ולחנך ב”כפר בתיה” את ילדי כיתה ו’. כפי שכבר הוזכר, הכפר נוהל על ידי ועד, שנבחר על ידי החניכים. הייתה זו מעין דמוקרטיה. מתוקה מספרת: “אני נבחרתי להיות יושבת ראש ועד התלמידים. היה זה תפקיד אחראי, שדרש עבודה רבה. ארגנתי את סידור העבודה של החניכים בענפים השונים, וכן קבעתי את התורנויות לחדרי האוכל ולמטבח. תפקיד חשוב אחר היה לתווך בין החניכים, שביקשו חופשה לשבת, לבין אדון אנוך. כיושבת ראש, הצטרפתי לסגל החינוכי לקבל את פני האורחים שבאו לבקר בכפר. יחד עם חברי הוועד האחרים קיבלתי את פניה של גב’ אלינור רוזוולט בהגיעה לבקר בכפר בתיה. ‘נשי מזרחי’ אמרו בגאווה כי בכפר אין הדרת נשים, וכיושב ראש לוועד נבחרה דווקא תלמידה. שמעתי וחיוך עלה על שפתיי”. בסיום לימודיה ב”כפר בתיה” למדה באוניברסיטת בר אילן ספרות ותנ”ך, סיימה תואר שני והייתה מורה לספרות וללשון.
“כשלמדתי באוניברסיטה לא היה מי שיממן את לימודיי, ולכן עבדתי קשה כדי ללמוד. הרבה פעמים נסענו לבקר ב’כפר בתיה’ ובמשך השנים לקחנו את הילדים ואחר כך את הנכדים, כדי להראות להם היכן גדלנו. מבחינה אובייקטיבית אני יודעת שהיה קשה מאוד, אבל אין לי זיכרונות קשים, ואני רואה את החיובי ואת העובדה שהתחנכנו לעצמאות, לסדר ולאחריות. המוטו של אנוך היה: ‘תמיד לתת ולא לקבל'”.
ילדים עם מורה בכפר בתיה
רֵיחַ הַשָּׂדֶה – זיכרונות נעורים מכפר בתיה
בְּטֶרֶם יָאִיר יוֹם
עִם אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה
מִמִּטָּתִי חִישׁ אֶקְפֹּץ
הָרֶפֶת לִי מְחַכָּה,
מְקוֹם חִיּוּתִי, מְקוֹר הַבְּרָכָה.
כּוֹכָבִים אַחֲרוֹנִים עוֹד מְצִיצִים מִמָּרוֹם
מְמָאֲנִים לוֹמַר שָׁלוֹם
לָשׁוּב לִישֹׁן אֶת שְׁנַת יוֹמָם
כִּי תַּם שִׁלְטוֹן לֵילָם.
אֶתְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה
בְּקוֹל גְּעִיָּה עֲמֻקָּה:
בֹּקֶר טוֹב וְשָׂמֵחַ
בֹּקֶר טוֹב לָאוֹרֵחַ
הִגִּיעַ זְמַנֵּנוּ, מָלְאוּ עֲטִינֵינוּ
עֵת הַחֲלִיבָה הִגִּיעָה
אֶת מוֹצָרְט נָא הַשְׁמִיעַ!
לְכַרְמֶלָּה לְטִיפָה עַל הַמֵּצַח,
לְרִנָּה אֲחַבֵּק הַצַּוָּאר,
לְחֶדְוָה טְפִיחָה עַל הַגַּב,
לַדְּלִי הֶחָלָב נִגָּר
וְהַלֵּב שָׁר.
רַפְתָּן אֲנִי,
רֵיחַ הַשָּׂדֶה הוּא רֵיחִי,
זְרוֹעוֹתַי פְּלָדָה יְצוּקָה,
בְּרִית כָּרַתִּי עִם הַחַי וְעִם הָאֲדָמָה.
כִּי מַה מּוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה?
“לְבַד הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה”!
צבי אלפר, חניך ולימים מורה ב”כפר בתיה”, “זיכרונות נעורים מ’כפר בתיה’ 1955-1950”.
כפר הילדים ברעננה
גדלתי ברשת אמי”ת
צבי אלפר נולד בבוקובינה שברומניה ב-1937 למשפחה בת חמישה ילדים. הוא עלה ארצה בגיל שבע עם קבוצת ילדי טרנסניסטריה. בתקופת השואה גורשו לטרנסניסטריה מאות אלפי יהודים מבוקובינה, מבסרביה וממולדובה. רק מעטים מאוד שרדו את השהייה בגטאות טרנסניסטריה. “עקב לחץ המעצמות הסכימו הרומנים לאפשר לאלפיים יתומים לעזוב את גיא ההריגה ולחזור לרומניה”, מספר צבי אלפר. “הוריי, בגבורה רבה, שלחו ארבעה מילדיהם לארץ ישראל. ביום 24 באפריל 1944 הגעתי לשער העלייה ליד עתלית. היינו שם כמה ימים ואחר כך הופרדתי מאחותי הגדולה ומשני אחיי.
“הגעתי ל’בית צעירות מזרחי’ בתל אביב, ה’מבצר’ הידוע של ‘נשי מזרחי באמריקה’. חייתי שם במשך כשלוש שנים. באותן שנים היה שם מוסד לילדים קטנים בני חמש עד עשר. תלמידות בית הספר התיכון המקצועי של ‘בית צעירות מזרחי’ עזרו לנו וטיפלו בנו, ביניהן גב’ לאה באואר, שאיתה אני נמצא בקשר עד היום. משם עברתי ל’בית צעירות מזרחי’ בירושלים, ולאחר סיום לימודיי בבית הספר היסודי נשלחתי להמשיך את לימודיי בתיכון ב’כפר בתיה'”.
החיים ללא הורים במוסד חיזקו את אלפר, בסופו של דבר. “אמנם, היו ילדים שהיה להם קשה יותר. אנחנו מצאנו את הטוב בכל דבר ומכירים תודה לעם ישראל ול’נשי מזרחי’. עברנו ילדות בכלל לא פשוטה; היינו ללא הורים, אך היו מחנכים טובים שדאגו לנו”.
בחופשות ובחגים אלפר נסע להתארח אצל דודו בתל אביב. בהיותו בן 13 הוריו עלו ארצה והוא נסע מדי פעם להתארח אצלם במעברה.
“היו לנו מורים מצוינים. קיבלנו אהבה וטיפול ממטפלות טובות. המנהל אנוך היה דמות חינוכית ידועה. היו לנו מדריכות ומדריכים מעולים. אני זוכר את עצמי כנער מאושר. יש לי תעודת בגרות, תואר ראשון ושני, אני מרצה לפסיכולוגיה ולפדגוגיה. ב’כפר בתיה’ הייתה מקהלה, היה חינוך מוזיקלי, למדנו לנגן על כלי נגינה. היינו הולכים לישון מוקדם, הייתי קם בארבע בבוקר לחלוב את הפרות, והחיים היו מאורגנים ויפים”.
לאחר שירות צבאי בחיל השריון ובסיום לימודי פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת בר אילן לימד אלפר פסיכולוגיה בגבעת וושינגטון. כמו כן, היה מורה לפסיכולוגיה ב”מוסד עלייה” בפתח תקווה ובהמשך ב”בית צעירות מזרחי” בתל אביב. אלפר לימד את התלמידות פסיכולוגיה באותו חדר שבו ישן כילד בשנים 1946-1944. כעבור שנים רבות פתחו בתיכון ב”כפר בתיה” מגמה בפסיכולוגיה, ואז קראו לו ללמד שם, וזו הייתה סגירת מעגל מעניינת.
“גדלתי ברשת אמי”ת וגם עבדתי ברשת אמי”ת. הכרת התודה היא עצומה מפני שאמי”ת זה הבית. באותן שנים לא היה לי בית אחר. ובבית הזה הייתה לי מיטה, אוכל, טיפול ואהבה. זכיתי להתארח בביתה של גברת בתיה גוטספלד. היינו ילדים קטנים, בשנת 1946-1944, ואני זוכר שישבתי על ברכי בעלה מנדל, והוא פיצח לי אגוזים. בשבת היינו הולכים לבקר אצל אנשים שונים מקהילת בית הכנסת, שפתחו לפנינו את לבם ואת דלתות בתיהם”.
מתוקה וצבי אלפר, הזוג שהכיר בכפר בתיה ונישא, הקימו משפחה וגידלו ארבעה ילדים ועשרות נכדים ונינים.
אֲבָרְכְךָ, כְּפַר נְעוּרַי – ברכות לכפר בתיה
אֶל נוֹף יַלְדוּתִי עָרַגְתִּי
אֶל מֶרְחֲבֵי הַשָּׂדוֹת
רֵיחוֹת הַפְּרָחִים
צִיּוּץ צִפֳּרִים
בְּצַמְרוֹת פִיקוּסִים,
חֲבוּרַת הָרֵעִים עַל הַדֶּשֶׁא.
רֵיחַ הָרֶפֶת עוֹד עוֹמֵד בָּאֲוִיר
זִמְזוּם הַדְּבוֹרִים נִשְׁמַע כְּשִׁיר.
זִכְרוֹנוֹת נְעוּרִים
שֶׁל תֹּם, חֲבֵרוּת, אַהֲבָה.
שָׁם חָלְפוּ נְעוּרֵינוּ
הָפַכְנוּ לַאֲנָשִׁים
קִבַּלְנוּ תּוֹךְ כְּדֵי נְתִינָה
בִּטָּחוֹן, עַצְמָאוּת, הַשְׂכָּלָה.
הָיִינוּ חֲנִיכִים – מוֹרִים – מַדְרִיכִים
וְהַכֹּל תּוֹךְ שִׂמְחַת הַגְּדִילָה.
כְּעָלִים נִדָּפִים הִגַּעְנוּ
פְּלִיטִים רְדוּפֵי הַשּׁוֹאָה
בְּלִיל שָׂפוֹת, תְּלִישׁוּת וְיַתְמוּת
אֲחוּזֵי אֵימָה.
אַט אַט נִרְגְּעָה נַפְשֵׁנוּ,
יָצָאנוּ לִבְנוֹת אֶרֶץ מְכוֹרָה.
אֲבָרְכְךָ, כְּפַר נְעוּרַי
אַבִּיט לְאָחוֹר בְּעֶרְגָּה
שָׁם עֻצַּבְתִּי, חֻשַּׁלְתִּי,
שָׁם מָצָאתִי אֶת אַהֲבַת נְעוּרַי.
צבי אלפר, חניך ולימים מורה ב”כפר בתיה”, “זיכרונות נעורים מ’כפר בתיה’ 1955-1950”.
שיעור בכפר הילדים ברעננה.
אם הבית ב”כפר בתיה”
אם הבית בפנימיית כפר בתיה באותם הימים, רות בנדל, מספרת על הגעת הילדים הראשונים מניצולי השואה: “הגיעו שני אוטובוסים עם 80 ילדים בגילאי שמונה עד אחת-עשרה, הילדים הראשונים שהגיעו אז מהמחנות באירופה. לא כולם היו דתיים. חיכינו להם כשהם ירדו מהאוטובוסים. הם ראו את ארבעת הבתים, את העצים ואת הגדר מסביב, ומיד הם רצו חזרה לכביש, משום שהם חשבו שמחזירים אותם למחנות. רצנו אחריהם, לקחנו אותם והסברנו להם מהו המקום, הראינו להם את החדרים ולאט לאט טיפלנו בהם. היו שם ילדים מהונגריה, מצ’כוסלובקיה, מגרמניה ומטורקיה. אנחנו דיברנו אִתם עם הידיים. זה היה דרמטי מאוד”.
בהתחלה הילדים שוכנו בשני בתים, ולאחר מכן הגיעו ילדים נוספים. בכל חדר חיו ארבעה ילדים. החדרים היו די גדולים. “יום אחד הגיעה אישה, שאמרו לה שהגיעו אלינו ילדים מהמחנות. היא הביאה תמונת פספורט קטנה וחיפשה את הילד שלה. הייתה קבוצת ילדים ששיחקו בגולות, ואני הצעתי לה לחפש אותו ביניהם. היא נכנסה למעגל עם התמונה ופתאום צעקה: ‘אברהם!’ אמנם הילדים קיבלו שמות אחרים, ומשום שחלקם היו קטנים מאוד הם לא זכרו את שמם הקודם, אך האם והילד מצאו זה את זה”.
מקרה נוסף אירע אצל הבנות. “יום אחד הופיע חייל שאמרו לו שאחותו אמורה להיות ב’כפר בתיה’. שאלתי אותו לשמו ולשמה, והוא ענה לי. אמרתי לו שהיא באמת פה, אבל עדיף שאעלה לחדר כדי להכין אותה, מפני שהיא אמרה שכל בני משפחתה נהרגו ואין לה אף לא אחד בעולם. עליתי לחדרה, ישבתי אִתה ושאלתי מה היא תגיד אם פתאום יופיע מישהו מבני משפחתה. היא אמרה שזה לא יכול להיות, כי היא יודעת שכולם נהרגו. אמרתי לה: ‘יש לי הפתעה בשבילך. למטה נמצא חייל, והוא אומר שהוא אחיך’. לקחתי אותה בידיים, ומיד כשהיא ראתה אותו היא נפלה לזרועותיו. זה היה מרגש מאוד”.
כאם בית, תפקידה של בנדל היה לדאוג להשכמת הבוקר של החניכים, לדאוג שיהיו להם בגדים, להראות להם כיצד לסדר את המיטות, ולמעשה, ללמד את הילדים כל מה שהורה מלמד את ילדו.
“אכן, קצת מעייף לקבל בכל פעם ילדים חדשים, אבל ידעתי שזה מעשה חשוב – להעניק בית חם לילדים שנלקחה מהם משפחתם ונלקח מהם ביתם בגלל המלחמה. הקשרים שיצרתי עם החניכים במהלך השנים הם קשרים שנמשכים עד היום”.
הסבת שם כפר הילדים ברעננה ל”כפר בתיה”
בינואר 1948 זכתה בתיה גוטספלד לכבוד הראוי לה כאשר הוסב שמו של כפר הילדים באופן רשמי מ”כפר הילדים ברעננה” ל”כפר בתיה”. טקס הענקת השם החדש לכפר נערך במלון היוקרה וולדורף אסטוריה שבניו יורק בהשתתפות “נשי מזרחי” בסניפי ניו יורק וניו ג’רזי שבארצות הברית. בין נואמי הכבוד היה הרב מאיר בר אילן.
בית ספר ע”ש הרב מאיר בר אילן ב”כפר בתיה”
בחודש יולי 1949 הסתיימה מלחמת העצמאות, והשקט שב לארץ. בכך תם העשור החמישי של המאה העשרים, עשור רב פעלים שבו חווה העם היהודי מפלות לצד עליות, חורבן לצד בנייה ושואה לצד תקומה.
כעבור כחודש הונחה אבן הפינה לבית הספר החדש בתחומי “כפר בתיה”, שנשא את שמו של הרב מאיר בר אילן (ברלין) זצ”ל, שנפטר בניסן תש”ט. הרב בר אילן היה אחד ממנהיגי המזרחי הגדולים ותמך בפעילות “נשי המזרחי” מראשית דרכן.
ביום הנחת אבן הפינה לבית הספר ב”כפר בתיה” דיווחו עיתוני ישראל על נסיעת הרכבת העברית הראשונה בדרכה לירושלים ועל הגעת ארונו של בנימין זאב הרצל ארצה לקבורה מחודשת בישראל.
לצד דיווחים אלו דווח בהתרגשות על הנחת אבן הפינה לבית הספר בר אילן ב”כפר בתיה”. גם עיתון חילוני כמו מעריב, שהוקם שנה קודם לכן, ובדרך כלל לא סיקר מפעלים דתיים של המזרחי, תיאר בהתלהבות את כפר הילדים הדתי, על מראהו החיצוני ועל גישות החינוך החדשניות שבו.
וכך נכתב במעריב מיום י”ג באב תש”ט, 8 באוגוסט 1949: “בבחירות כלליות של הילדים נבחר ילד בן 16 ל’נשיא’ הכפר. לצדי עומדת ועדת ילדים המורכבת משני נציגים מכל בית בכפר, מילד וילדה. הילדים מנהלים בעצמם, בהדרכת מומחה, את סידור העבודה. הם אחראים לניקיון בבתים ולבישול במטבח ומטילים גם עונשין, אם מישהו פגע במשמעת…
“בפרוזדור נתקלתי בשני נערים, המנהלים ביניהם שיחת ערב בעברית. שניהם – רק שלושה חודשים בארץ. אחד מסלובקיה והשני משנחאי… כאן פוגשים ילדים וילדות מכל חלקי העולם ומכל הגילים. כיום נמצאים 250 ילדים בכפר. ממזרח אירופה, מהולנד, מרומניה, בולגריה, רוסיה ותימן. המבוגרים לומדים חצי יום ועובדים חצי יום. הקטנים לומדים יותר ועובדים פחות.
“בכפר הורגש עד כה מחסור חמור בבניין בית ספר. הלימודים מתקיימים במרתפי הבתים. אתמול נורתה אבן הפינה לבית ספר שיישא את שמו של הרב בר אילן ז”ל. הבניין יהיה בעל שתי קומות ויקיף בית ספר עממי ובית ספר תיכון מקצועי. בבניין יהיו אולם הרצאות גדול, אולמות הוראה ומלאכה, מעבדה לפיזיקה ולכימיה, ולידו מגרש משחקים. בבית הספר המקצועי ילמדו הבנים והבנות מסגרוּת, נגרות, טוויה, קרמיקה, סנדלרות, תפירה ומשק בית”.
אלינור רוזוולט לטובת עליית הנוער לישראל
אחת האוהדות הגדולות של מפעל עליית הנוער לישראל הייתה אלינור רוזוולט, אלמנת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. אלינור ביקרה בארץ פעמים רבות, ובביקורה בחודש פברואר 1952 סיירה ב”כפר בתיה” בלוויית השגריר האמריקני ופקידי משרד החוץ.
“האורחת התרשמה ממראות עיניה בחדרי בית הספר וחדרי המגורים והביעה הערכתה המיוחדת לשלטון העצמאי של חניכי המוסד. הילדים קיבלוה בשירה, ואחת מהם, בת עליית הודו, בירכה את האורחת והגישה לה אלבום תמונות…
“הגברות גוטספלד, רבינוביץ, הולנדר ושחור הקבילו את פניה בדברי ברכה. דבורה רבינוביץ, סגן נשיאת ‘נשי מזרחי’, הסבירה בשיחתה את ערכם של מפעלי עליית הנוער והביעה את קורת רוחה שגב’ רוזוולט קיבלה על עצמה להיות נשיאת הכבוד של עליית הנוער. הביקורים האלה יגלו לפניה את המעשה ההומני הרב במפעל זה. במוסדות הנוער הדתיים ממזגים דעת ומסורת עם לימוד מקצוע”.
ידידותה של אלינור רוזוולט עם מדינת ישראל היוותה דבר מבורך, וכעבור שנתיים זיכו אותה “נשי מזרחי באמריקה” ב”אות ההוקרה השנתי לידידות ארה”ב – ישראל” של “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”. האות בא להעריך את ההבנה ואת האהדה שגילתה אלינור כלפי הבעיות והשאיפות של העם היהודי ולהוקיר את השתתפותה הפעילה במפעלים למען הנוער היהודי. תעודת ההוקרה נמסרה לה בוועידה השנתית של “נשי מזרחי באמריקה” באוקטובר 1953.
“הצופה”, כ”ב בשבט תשי”ב, 18.2.52.
סיפורם של בית כנסת ושל ספר תורה מופלא
בית הכנסת ב”כפר בתיה” נבנה בשנים 1951-1950. הוא נותר שנים אחדות ללא ארון קודש וריהוט מתאים. נתן דסברג, מנהל הכפר במחצית השנייה של שנות החמישים, הצליח להביא ל”כפר בתיה” את ריהוט בית הכנסת של קהילת ליוורדן שבהולנד, בית כנסת שנסגר בתקופה השואה ובו כיהן אחיו, הרב שמעון דסברג ז”ל, כרבה של הולנד. בית הכנסת נחנך ביום י’ באב תשי”ד בנוכחות הרבנים הראשיים לישראל.
סיפורו של בית הכנסת ב”כפר בתיה” שזור בסיפורו של ספר תורה זעיר ששרד את מחנה ברגן-בלזן, שהיה שייך לרב שמעון דסברג. את ספר התורה הזה לקח עמו אילן רמון ז”ל לחלל. ספר התורה המיניאטורי ניתן לו בהשאלה על ידי חוקר החלל, פרופ’ יהויכין יוסף, מדען בכיר בפיסיקה פלנטארית ואטמוספרית, ניצול מחנה הריכוז ברגן-בלזן. “הרב דסברג גילה שאני מתקרב לגיל שלוש-עשרה והחליט שהוא חייב לארגן לי בר מצווה”, מספר פרופ’ יוסף. “בסודיות רבה הוא ערך לי טקס בר מצווה בצריף האסירים”. לאחר הטקס העניק הרב דסברג את ספר התורה הזעיר לנער. פרופ’ יוסף ניצל ועלה ארצה, ולימים פגש את אילן רמון ונתן לו את הספר לנסיעתו במעבורת החלל קולומביה, נסיעה שממנה לא שב.
סיפורם של בית כנסת ושל ספר תורה מופלא
דמותו של המנהל יצחק לב
בין השנים 1985-1977 ניהל יצחק לב את אמי”ת “כפר בתיה”. במכתב הפרידה כתב לו מנכ”ל הרשת ד”ר עמי זאבי: “למדתי להכירך כאדם וכמחנך מיוחד במינו. לא מנהל כפר במובן הצר והמקובל של התפקיד, אלא אבא לילדים במלוא מובן המילה. דאגתך לחניך ולרווחתו האישית עמדה במרכז מעייניך, ולמענה היית מוכן להילחם עד חורמה, כדי להשיג את מה שאתה הבנת כטוב ביותר בשביל חניך הכפר…”
במכתבו מוסיף ד”ר זאבי וכותב, כי כולם העריצו את גישתו של לב לילדים, גישה אבהית, אוהבת וחמה. הילדים השיבו לו מלוא החופן אהבה. בדמותו ובאישיותו המיוחדת בלט הצד האנושי. “לא אשכח את הפנקס הקטן שבו היית רושם הלוואות שהיית נותן מכספך הפרטי לילד נזקק או לעובד שלא הצליח לגמור את החודש, והפכת עולמות כדי לגייס כספים למטרה זו של גמילות חסדים. גם לעובדים, ובעיקר לאלה קשיי היום, שמשכורתם עלובה ופרנסתם דחוקה, הייתה נתונה דאגתך. דאגת להם, מחוץ להלוואות האישיות כנ”ל, למקדמה, למתן בסתר ובכל דרך אחרת, ניסית לשפר שכרם ולא חסכת מאמצים להעלות הנושא בפניי שוב ושוב, כי חשת צורך פנימי לסייע לחלש”.
העדות הטובה ביותר למסירותו של לב ל”כפר בתיה”, הייתה גידולו והתפתחותו של הכפר בשנות ניהולו, והפיכתו לכפר הנוער הדתי הגדול ביותר בישראל באותם הימים והשני בגודלו מבין כלל כפרי הנוער בארץ.
אתגרי החינוך בשנות כהונתו של מימון צרויה כמנכ”ל הכפר
מנכ”ל כפר הנוער אמי”ת “כפר בתיה” בין השנים 2005-1986 היה מימון צרויה, שנולד בשנת 1941 במרוקו. הוא עלה עם הוריו לארץ בשנת 1955, למד בישיבה החקלאית בכפר הרא”ה, שירת בסיירת גולני והוא בעל תואר שני בתלמוד מאוניברסיטת תל אביב.
כשהחל צרויה לנהל את “כפר בתיה” למדו בו כ-700 תלמידים במסגרת הפנימייה ובמסגרת בית הספר התיכון השש-שנתי. במהלך 19 שנות כהונתו כמנכ”ל צמח כפר הנוער, נוספו בו בתי ספר ומסגרות לימוד חדשות ומספר התלמידים עלה לכ-1,700.
בתחילת כהונתו היה צרויה שותף להקמת בית חינוך אמי”ת רננים ברעננה, כאשר בשנתיים הראשונות למדו בנות רעננה הדתיות בכיתות מיוחדות בכפר בתיה (ראו הרחבה בהמשך, בפרק על קליטת בתי ספר באזורים מבוססים). לאחר שבית החינוך אמי”ת רננים יצא מתחומי “כפר בתיה” ועבר למרכז רעננה הוחלט ב”כפר בתיה” לפתח יוזמות חינוכיות חדשות. כך הוקם ב-1996 בתחומי “כפר בתיה” “בית הספר המדעי-ישיבתי כפר בתיה”, שהוא חטיבת ביניים ותיכון דתי לבנים. במחזור הראשון למדו 26 תלמידים וכיום לומדים בו כ-400 תלמידים. בהמשך נפתחה בכפר הישיבה התיכונית “חברותא” לבנים ולאחריה בית הספר היסודי ממ”ד נעם אמי”ת, שבו לומדים בנים ובנות במסגרות נפרדות.
“בנוסף לאלו התמודדנו בכפר עם אתגרי השעה של קליטת העלייה”, אומר צרויה. “קלטנו בני נוער, בנים ובנות, שעלו מאתיופיה במסגרת ‘מבצע משה’ ו’מבצע שלמה’. בנוסף אליהם קלטנו בני נוער, בנים ובנות, שהגיעו מחבר המדינות בתכנית ‘נעלה’, שבה בני נוער עלו לפני הוריהם והשתלבו בלימודי תיכון בארץ. באופן אישי נסעתי פעמיים לאוקראינה על מנת לגייס תלמידים לתכנית זו. לאחר מכן התכנית נכנסה לשגרה, ובכל שנה קיבלנו ב”כפר בתיה” מחזור חדש של נערים ונערות במסגרת ‘נעלה’. רבים מהם הצליחו והשתלבו, ואת חלקם גם ליווינו בתהליך הגיור. בתחילה העולים החדשים מאתיופיה ומחבר המדינות למדו בכיתות נפרדות של אולפן, משום שהם לא ידעו עברית וחלקם לא ידעו קרוא וכתוב. לא היה להם קל, אבל כאשר תלמידים התקדמו הם השתלבו בכיתות הרגילות והתלמידים הישראלים קיבלו אותם יפה. עולים רבים התאקלמו היטב בארץ והשתלבו בצבא ובאקדמיה”.
בשנת תשס”ח, 2008, זכה צרויה באות “יקיר החינוך הדתי” על תפקידו כמנכ”ל כפר הנוער אמי”ת “כפר בתיה”. ועדת הפרס כתבה: “בתפקידו נתגלה, בנוסף ליכולתו הניהולית, גם כאיש חינוך מהמעלה הראשונה, שהקפיד להקנות ערכים ברוח הציונות הדתית לכל מסגרות הכפר”.
בסיום עבודתו כמנכ”ל הכפר מילא צרויה את תפקיד נשיא בית הדין העליון של ארגון המורים הדתיים ושימש כסגן נשיא בית הדין העליון של הסתדרות המורים.
חיזוק וטיפוח התלמידים בישיבת חברותא ע”ש ביננפלד ב”כפר בתיה”
הישיבה התיכונית “חברותא” ע”ש ביננפלד ב”כפר בתיה” הוקמה בשנת הלימודים תשנ”ז, 1997, וכוללת בית ספר ופנימייה לתלמידים מרחבי הארץ. הישיבה הוגדרה כבית ספר ניסויי ממלכתי-דתי.
הישיבה הוקמה על ידי רשת אמי”ת בניהולו של הרב ד”ר שמעון אדלר ונועדה לשמש כעין “מעבדה” לפיתוח תכניות לימודים עבור תלמידים שאינם מצליחים להגיע להישגים במסגרת לימודית קונבנציונאלית. ישיבת “חברותא” בוחנת דרכים חדשות בהוראה ומציבה כנר לרגליה את דברי חז”ל: “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ” (תהילים א’, ב’).
הצורך בהקמת ישיבת “חברותא” נבע מתוך נתונים על אחוזים גבוהים של תלמידים בישראל המגיעים לגיל גיוס ללא תעודת בגרות. עובדות אלו מעוררות את התהייה על מקומה של תעודת הבגרות ועל מקומו של התלמיד המתקשה בלימודים. תלמידים אלו מתקשים להגיע בקלות לתעודת בגרות בגלל הכישלונות שחוו במהלך שנות לימודיהם, כישלונות שהובילו אותם לדימוי עצמי נמוך.
הרב ד”ר שמעון אדלר למד במחזור הראשון של בית הספר למנהיגות חינוכית בירושלים וביקש ליישם את “תיאוריית האינטליגנציות המרובות” של החוקר הווארד גרדנר. התיאוריה גורסת, כי המוח האנושי אינו מגיב על פי אינטליגנציה אחת ויחידה, אלא קיימות בו לפחות שבע אינטליגנציות: לוגית-מתמטית, לשונית, מרחבית, מוזיקלית, תנועתית, תוך-אישית ובין-אישית. על פי גישה זו הוחלט בישיבת “חברותא” לאתר אצל כל תלמיד תחום שבו הוא בעל יכולת גבוהה בהשוואה לממוצע האנושי, לחזק אותו ולהפוך אותו למצוין יחסית לחבריו ולסביבתו.
כיום מונה הישיבה כ-150 תלמידים בכיתות ט’-י”ב והיא מתמקדת בשלושה תחומי לימוד המייצגים כל אחד אינטליגנציה אחרת שאיננה עיונית או לשונית: מוזיקה, סיירות וטיפול בבעלי חיים. מטרתה המוצהרת של הישיבה היא רכישת ידע באופן כללי והשגת תעודת בגרות. הישיבה שואפת לפתח עבור התלמידים החלשים תכניות לימוד שבהן יחוזקו, ירכשו הצלחות וישפרו את הדימוי העצמי שלהם. הלימוד נערך כך שהתלמיד נמצא במרכז. נוסף לכך, התלמידים שותפים באחריות לנעשה בבית הספר ובקבלת ההחלטות.
חינוך למצוינות ולהישגיות יחד עם מטען רוחני-ערכי בניהולו של ד”ר צבי ירבלום
מנכ”ל קריית החינוך אמי”ת “כפר בתיה” מאז 2005 הוא ד”ר צבי ירבלום, בוגר ישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה, בעל תואר שני בתלמוד מאוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי מאוניברסיטת ניופורט קליפורניה. לפני הגיעו ל”כפר בתיה” ניהל ד”ר ירבלום במשך 15 שנים את אמי”ת תל אביב. ד”ר ירבלום זכה בפרס החינוך הדתי לשנת תשס”א, 2001, בפרס שרי החינוך והתחבורה ובתואר מנהל מצטיין מטעם עיריית תל אביב לשנת תשס”ד, 2004.
עם כניסתו לתפקיד ניהול קריית החינוך “כפר בתיה” שינה ד”ר ירבלום את המבנה הארגוני של הקריה והקים הנהלה משותפת הכוללת את מנהלי הנתיבים השונים. “כמחנך וכמנהל”, אומר ד”ר ירבלום, “אני מאמין במסגרת של בית חינוך הנותנת מענה לאתגרים הלימודיים בכל תחומי ההשכלה והדעת. אני רואה חשיבות רבה בפיתוח לומד חקרן וסקרן, השולט בתחומי המדעים המדויקים לצד השכלה כללית בתחומי ההומניסטיקה ותרבות העולם. אני רואה בחינוך לערכים יעד מוביל מרכזי. עיצוב אישיותו של בוגר קריית החינוך באמי”ת ‘כפר בתיה’ תופס מקום מרכזי בעבודתנו החינוכית: החינוך לתורה, למצוות ולמידות טובות, לאהבת העם והארץ, להכרת המורשת היהודית והציונית, לתרומה לחברה ולקהילה, לשירות העם והמדינה. החינוך למצוינות ולהישגיות יחד עם המטען הרוחני-ערכי מציבים את בוגרי הקריה כמובילים בשירות העם והמדינה, בצבא ובאזרחות, באקדמיה ובתפקידים מובילים”.
נוסף לישיבת “חברותא” פועלים בתוך “כפר בתיה” ארבעה מוסדות לימוד נוספים: בית הספר המדעי-ישיבתי אמי”ת, בית הספר “חברה ומשפט”, בית הספר ממ”ד “נועם אמי”ת” וישיבת ההסדר “אורות שאול” בראשות הרב יובל שרלו והרב תמיר גרנות, שפעלה בעבר בפתח תקווה.
קריית החינוך אמי”ת “כפר בתיה” מהווה כיום מסגרת חינוכית מובילה לתושבי רעננה והשרון. כל תלמיד זוכה לקבל מענה לפי רצונותיו, כישוריו ויכולותיו. מסגרת הלימודים מעודדת ותומכת ושואפת להוות בית לתלמיד ומקום שטוב להיות בו.
מזיכרונות אמית