ט.5 . מְשֻׁלָּם – זיכרונות מהמוסד בירושלים

הָעֶרֶב נָטָה לַעֲרֹב, 
נַפְשִׁי בִּקְּשָׁה אֶת הַלֹּא יָדוּעַ, 
דִּמְעָה בִּקְצֵה הָעַיִן, 
וּבְלִבִּי גַּעְגּוּעַ. 
אֶל הַבֻּסְתָּן שֶׁל מְשֻׁלָּם יָרַדְתִּי 
לְהַלֵּךְ בֵּין עֲצֵי הָאַגָּס וְהַשָּׁקֵד 
לִהְיוֹת בָּדָד – מִן הַבְּדִידוּת לָצֵאת. 

אוּלַי בֵּין עֲצֵי הַבֻּסְתָּן יִתְגַלֶּה לִי רָז 
עַל אָב וָאֵם הָרְחוֹקִים מִנִּי אָז. 
מָה הֵם יוֹדְעִים, מָה הֵם חוֹשְׁבִים 
עַל יַלְדָּם,בֶּן-הַזְּקוּנִים, 
אוֹתוֹ שָׁלְחוּ לִפְנֵי שָׁנִים 
לְהַצִּילוֹ מִגֵּיא הַהֲרֵיגָה 
מִידֵי הַמְרַצְּחִים? 
מִי יִדְאַג לְמַחְסוֹרוֹ? 
מִי יַשְׁקֵהוּ, מִי יַאֲכִילֵהוּ? 
וְאִם בַּלֵּילוֹת יִבְכֶּה, מִי יְנַחֲמֵהוּ? 

בַּבֻּסְתָּן צְרִיף קָטָן 
גָּר בּוֹ תֵּימָנִי חָכָם 
הַגַּנָּן מְשֻׁלָּם. 
שְׁמוֹ כְּשֵׁם סָבִי, אֲבִי אָבִי. 
אָדָם גָּדוֹל עִם לֵב רָחָב 
אֶת כָּל יַלְדֵי הַפְּלֵיטָה 
כְּסָב אָהַב. 
פָּנָיו נְהָרָה,פִּיו לֹא מַפְסִיק מִשִּׁירָה. 
אָדָם פָּשׁוּט, אָדָם יָקָר, אִישׁ יָשָׁר. 

הוּא הִרְגִּיעַ, הוּא קֵרֵב 
הוּא אָהַב בְּכָל הַלֵּב. 
וְאִם הַלֵּב בּוֹכֶה, וְהַדִּמְעָה נִגֶּרֶת, 
רֵד אֶל הַבֻּסְתָּן, לֵךְ לִמְשֻׁלָּם, 
עַל כְּתֵפָיו אוֹתְךָ יַרְכִּיב 
שִׁיר יָפֶה תִּשְׁמַע מִפִּיו 
הַבְּדִידוּת תִּמּוֹג מִיָּד. 
מְשֻׁלָּם אָדָם נָדִיר וּמְיֻחָד. 

זיכרונות מהמוסד בירושלים -1947