המדריך זכריה דורי
גנן הנוי שבכפרנו, זכריה שמו, נתייתם מאביו ואמו בעודו ילד קטן בארץ תימן, משזכה ועלה לארץ ישראל, מצא מקום לכף רגלו בכפר הנוער “עליה” שבפתח תקווה והתמחה במקצוע הגננות.
משתמו לימודיו ותם שירותו הצבאי, מצא בכפר משרה שלגנן והיה שמח בחלקו ובגורלו.
זכריה, הצטיין בכמה וכמה מעלות טובות, מסביר פנים וחייכני, ישר ונאמן, אהוב ונחמד, חרוץ וזריז בכל עשיותיו, משהתחיל את עבודת יומו, היה מתהלך בין צמחי הגן, כאשר נרתיק של מזמרה חגור על מותניו, נוטל מעדר ומנכש עשבים, עוקר יבלית וסעידה מן השורש, נוטע אילנות ושיחים פורחים, מטפס על סולם גבוה וגוזם ענפים מסתעפים מאילנות גבוהים, מעביר את קווי ההשקיה ממדשאה למדשאה, מושךבצינור דקיק ומשקה בשצף את שדירת הפיקוסים וחורשת האורנים, מאבק את הצמחים באבקת רעל כסגולה מפני המזיקים, מתניע את המכסחת ומכסח את הדשאים, ובשעה שהתלמידים עובדי הגן פקדו את עבודתם, היה מקנה להם פרקים בהלכות עבודה, ומעשיר ידיעותיהם בתורת הצמחים.
ביותר, הקפיד לטפח את המדשאות ולקצור את הדשא בעתו, ומשבאה עת כיסוח, היה מתניע את המכסחת וקוצר את הדשא במעגלים מעגלים, חולףעל פני החלונות הפתוחים של בית הספר ברעש מחריש אוזניים, שהוציא משלוותם את אלהששקדו על תלמודם.
מחמת הרעש שצלף באוזניהם, נעמדו התלמידים באדניהחלונות ושיגרו לעומתו קריאות של היסוי, אלא, שכל עמלם היה לשווא וזעקותיהםלאוזניו לא באו, שכן נוהג היה בידו, שמעת שהצית את מנוע המכסחת, נתן פקקים של צמרגפן בתעלות אוזניו, ועבד ללא הפוגה עד טיפת הדלק האחרונה.
אלא, שנוהג זה שעשה זכריה לעצמו, לא נראה משום מה למנהל בית הספר, ובלא שהות התנער מכורסתו והלך אל זכריה למחות בפניו ולהודיעו שחסל עניין כיסוח הדשא בשעות הלימודים,ודרש בכל תוקף שמבוקשו יינתן לו, בלא אומר ודברים, ובלא דיחוי.
אלא שזכריה, עמד לפניו, כמו לא חדרו דבריולאוזניו, והביט במנהל בחמיצות פנים על שהוא מקטרג כנגדו בעניינים שאינו בקי בהם,והולך עמו בקרי, אחרי כל היגיעות שייגע בטיפוח הגן והנוי.
אף שפניו של זכריה התקמטו מרוב כעס, מתוך שהיה איש טוב כל הימים, לא חלק לו מנה אחת אפיים, אך גם לא הותירו בלא מענה לשון, שאז, דומם את מנוע המכסחת, והתחיל לנהום דבריפרשנות ופלפול על חשיבות כיסוח הדשא במועדו.
ומשום שהייתה לו בגרות של דעת, והיה בר-אוריין בתורת הפרחים והאילנות, היו דבריו של זכריה מתגברים בלא שיעור ובלא הפסק, עד שהמנהל נתקף למעין שעמום, שתוקף אדם ששומע בליל דברים שאינם מובנים לו, וכמעט כרע ונפל מנטל דיבוריו, עד כדי כך, שהיה מצטער על שהוכיחו על דבר הכיסוח, ועזב אותו לנפשו.
שאז, זכריה התניע את המכסחת בקול שאון ושעט על פני הדשא בתשוקה מחודשת, ופניו מאירות על כל פסיעה ופסיעה.
אלא, שיד כל בו, מנהל בית הספר מטריד אותו בקובלנותיו הנצחיות על רעש המכסחת, ורבה המחלוקת בינו לבין מנהל המשק על המים הרבים שהוא מבזבז על צמחי הגן, אך יותר מכל, היה כעוס וטעון, וחש כאילו פצעו את לבו, בשעה שראה את ערוגת הפרחים החדשה דרוכה ונושאת עקבות טריים על פני שכבתה העליונה, וצמחי הפרחים הרכים דרוסים ורמוסים ולא נשתייר מהם עלה ירוק, שאז, חש אפילו מקצת טינה כלפי אותם תלמידים שגררו רגליהם על פני חלקת הפרחים, והיה מכנה אותם, פראי אדם וחיל חבלנים, ואץ למנהל הכפר להתחנן בפניו בעיניים דומעות שיחקור ויגלה את עושה הרעה ויביאם על עונשם, וגם העלה בפניו את חובת המדריכים והמורים, להורות לתלמידיהם, הלכות בל תשחית.
אלא, שתשוקתו של זכריה לעולם הטבע, עוררה אותו לקום ולעשות מעשה, כדי להכשיר עצמו לתפקיד מורה לחקלאות ולטבע, לפיכך, בתום יום עבודתו, חבש את ספסל הלימודים, ישב ספון על ספריו וקנה דעת.
שאז, בתום לימודיו, בא המנהל לידי רעיון, למנות את זכריה כמורה מן המניין לענייני חקלאות וגידול פרחים, שמינויו של זכריה למורה, ישבו יתרון מחמת שתי סיבות, האחת, כדי שיחדיר את ידיעותיו בתלמידיו ויכשיר אותם למקצוע החקלאות מתוך עשייה שתשתלב בלימודים, וראש לכל הסיבות, שמינויו של זכריה למורה, עשוי לסלק את ידיו מן המכסחת, שאין דומה שמיעת נהימת מנוע בשדה פתוח, לשמיעה של מורה המדבר מתוך גרונו, בין ארבע קירות של חדר לימוד[…]
