|
עיבוד: יהודית זימרת
“…בשעה שמונה בבוקר מתקרב ה”גבאי” בן השתים-עשרה, חיים דרוקמן מטשרנוביץ אל ה”עמוד”, דופק עליו והתפילה מתחילה. ילד בן 12 עטוף טלית ומתפלל בניגון של יום הכיפורים.
דומה הוא הקטין לבעל תפילה חסידי מהדור הקודם ברצינותו , ביראתו ובתמימותו…” “כמו כל הילדים במוסד”, מספר הרב דרוקמן, “לא ידעתי מה עלה בגורלם של הוריי, כך שמצבי כילד “יתום” היה כמו השאר.
כשהוריי הגיעו לארץ אחרי המלחמה, הם הגיעו למוסד.
בשל הרגישות לא סיפרו לי שההורים הגיעו, וזאת על-מנת למנוע טראומה אצל אלה שאין להם הורים…רק לאחר שכולם הלכו לישון, העירו אותי והפגישו אותי עם ההורים…”
כפר הנוער נוסד בשנת 1944 בשם “מוסד עלייה” לקליטת ילדים משארית הפליטה של שואת אירופה . קבוצת הילדים הראשונה הגיעה למוסד עלייה בערב חגי תשרי תש”ה – 1944 מטרנסדינסטריה. הילדים היו חולניים. כמעט כולם יתומים, מכוסי פצעים וחשדניים עד מאוד. לא האמינו באדם, לא סמכו על איש. ילדים אלו היו שרידים מאותם רבבות יהודים מצפון רומניה שהובלו ברכבות ע”י הגרמנים והרומנים בשנת 1941 אל ערבות אוקראינה הסובייטית . רובם נספו שם ברעב, ממחלות ומיתות שונות. רק כמה מאות ילדים ניצלו והחלו לנדוד על פני רומניה ברעב ובחוסר כל.
נפתלי דויטשמן, החניך הראשון שהגיע למוסד סיפר, כי גורש יחד עם משפחתו לאזור אוקראינה ושם רוכזו במחנות עבודה. הוריו מצאו שם את מותם, יחד עם רבים מהיהודים.
היתומים רוכזו ע”י הסוכנות לקבוצה בבית יתומים יהודי. משם הועברו לרומניה, משם על אונייה לתורכיה, ומתורכיה ברכבת דרך סוריה ולבנון לראש הנקרה, חיפה ועתלית. משם לאחר בדיקות רפואיות הועברו למוסד עלייה.
לאחר ההתארגנות הראשונית, המשיכו כל העת להגיע קבוצות קטנות נוספות של “ילדי שואה”
(כפי שנקראו הילדים שהגיעו מאירופה, פליטי וניצולי השואה).
כשהגיעו למוסד עלייה לא הגיבו הילדים למאמצי העובדים להתקרב אליהם ולהתחבב עליהם.
לדוגמה: “חיה כהן מבשלת את החלב והילדים מסביבה. לא מרפים. מוודאים מי יקבל את החלב…בהגיעם לחדר האוכל היו מצטיידים בשקיות כדי למלא בהם פרוסות לחם. הלחם היה נעלם ברגע אחד. היינו מוצאים אותו מתחת למזרונים, בתוך הארונות ובמחבואים שונים. הפחד היה מקנן בליבם שמא מחר ישוב הרעב…הם סבלו מכינמת, מגרדת בין האצבעות, ממחלות עור שונות, קשיי נשימה ועוד.”
“הייתה בעיה עם המקלחת. פחדנו מהמקלחת. ואז יהושע בכרך נכנס אתנו למקלחת לבוש בגד ים, פתח את המים והראה לנו כיצד מסתבנים, חיבק אותנו ויחד נכנסנו למים הזורמים”.
“אני זוכרת את הימים הנוראים הראשונים. הילדים היו מבולבלים, זכרו את הנהגים והתפילות מבית הוריהם. ניסינו לקרב אותם אך הם בכו…ביום הכיפורים הראשון ראינו עדת יתומים מתפללת ובשעת תפילת “יזכור” איש אינו יוצא, כולם אומרים “יזכור” ובוכים…תמונה איומה ומרגשת עד מאוד”.
היטיב לבטא את הדברים יהושע בכרך, המחנך הראשון במוסד:”תפקידנו הראשון הוא שהילדים ישכחו את המוראות והייסורים שעברו על ראשם, אנו טורחים להחזיר את הילדים לתקופת הילדות העליזה והבהירה.
לפיכך הוקמה כאן תחנת חקר פסיכולוגית, מנוהלת ע”י רופאים פסיכולוגים, שבה בודקים כל ילד וילד, מתוודעים לקורות חייו ומכוונים את אמצעי החינוך לפי עברו…
קודם כל התחילו לרפא את גופותיהם של יתומי עולם אלו ויחד עם זאת, התחילו לרפא את נשמותיהם…”.
הייתה כוונה כללית אצל כל אנשי הצוות להקנות לילדים הרגשה אבהית ואמהית.
כך למשל מספרת מרלה הר-אבן, אחות המוסד, בהתייחס ליום כיפור הראשון במוסד:
“יהושע ברך כל ילד, כמו שאב מברך את ילדיו. כל ילד הדליק נרות נשמה לזכר ההורים…”
מאורע מיוחד ומרגש היה טקס בר-מצווה משותף ל-40 ילדי המוסד.
מעיון ברשימת המוזמנים ניתן לראות את החשיבות הרבה שהקנו לטקס בני מצווה זה.
בהדרגה נעשה ניסיון לגבש סדר יום קבוע, שכלל חצי יום לימודים וחצי יום עבודה בתחום החקלאות.
המסגרת הכיתתית נקבעה לפי מוצא הילדים, מאחר והילדים לא רצו להיפרד מאלו שהכירו.
בשנים הראשונות סדר היום היה גמיש. הילדים עצמם היו בגיל צעיר וחלשים.
לאורך השנים הראשונות נעשו מאמצים למלא את החסך הלימודי אצל הילדים שנגרם כתוצאה מנדודיהם.
“אין אני מכיר הרבה מוסדות חינוך לנוער-העולה. אולם,אין לי ספק שמוסד “עלייה” נמנה בין המשובחים ביותר”, מסכם באותם הימים את ביקורו במוסד המפקח א. רובינשטיין, מטעם הוועדה לעליית הנוער הדתי.
בשנת 1946 מתמנה מר יואל שיפטן למנהל המוסד. שיפטן החל לארגן סדר בתחום הלימודי והחינוכי:
סדר היום של הילדים החל בקימה בשעה 5:45. לאחר תפילה, ארוחת בוקר וסידור חדרים.
מחצית מהתלמידים החלו ללמוד, חציים השני עבד. בשעות הצהריים התחלפו ביניהם.
אחרי תפילת ערבית וארוחת ערב, כובו האורות בשעה 9:00.
סדר בעבודה: כל הילדים חויבו לעבוד – ” אנחנו מוסד של תורה ועבודה“, אמר.
הקפיד לערוך בקורת חדרים, תורנויות עבודה ולימודים.
דאג להקמת הרפת בשנת 1947 יחד עם גידולי מספוא ולול.
יואל שיפטן היה המנהל המשמעותי ביותר במוסד “עלייה”. בתקופתו היו אלו שנים של התבססות ארגונית, חינוכית ולימודית.
|
