מזיכרונותיו של אשר ורד חניך מוסד עליה ולימים, מנהל המשק ומורה לחקלאות בכפר
מתוך: אור שחר חדש
“בשעה שנכנסנו בשערו של כפר הנוער “מוסד עליה”, אורו עינינו מחן המקום, בתים נאים עטורים בדקלים מזדקפים ואילנות עתירי פארות ובדים, שבאמיריהם ציפורי שחרור מצייצים זמירות בלי הרף, פינות חמד זרועות דשא וערוגות פרחים מטופחות בקפידה, גן ירקות ורפת של פרות ולול של תרנגולות, וגם פרד עיקש ועגלה נגררת…”
… בכפר זה למדתי והתחנכתי שש שנים רצופות, וכל יום ויום היה מתת שמים יקרה, כאן מצאתי בית חם ואוהב, התחדשות ופריחה, וחיים בהירים ויפים, כאשר לא הרגשתי מעודי, ולא רק בעולמי חולל הכפר תכלית שינוי, אלא גם אצל שאר הנערים מכל העדות והתפוצות ומכל העליות והגלויות, שרבים מהם היו מקופחי גורל ושבעו מצוקות ונדודים, וכאן, צעיף העתיד נפרש לפניהם והתנערו מתחת למפולת ולסדקים של חייהם, ושבו ובנו את עולמם, והיו למאושרי בית[…] וכשאני משקיף בעצם היום הזה על עצמי, ועל חבריי, ועל מאות מתלמידיי שהתחנכו בכפר הנוער, תחת חסותן של נשות “אמי”ת”, התפעמות אוחזת בי,שרבים מאותם נערים ונערות, היו שרויים בלא עתיד ובאפס יד, והיו כאדם המגשש את דרכו על רצפה מרוחת שמן, ומחליק, ומפיל הכול מידיו, אלמלא, רוחב ליבן של נשות אמי”ת…”
“משום שנערים ונערות מכל אומה ולשון מצויים בכפר, ומשום שתכלית החינוך בכפר לגבש את הנערות והנערים שבקבוצה לגוף אחד, נתנו אותי לדור בצפיפות של חמישה תלמידים בחדר אחד,בחברת נערים מגלויות שונות, המדברים בבליל לשונות.
זכריה שבא מגלות תימן, וזכה לכינוי “ריח ניחוח”…מכוח הסחוג שאכל בשיעורים הגונים.
עובדיה שעלה מעירק והיה רב כוח בריצה וקפיצה…רחמים שמוצאו מפרס…ואליהו, בן להורים פליטי שואה,מאחת מארצות אשכנז… וכולנו מתרועעים בצוותא נעימה, אליהו שבא מארצות אשכנז מאזין לנעימות מזרחיות, ואלה מגלות ספרד מתפללים בתפילה ובניגונים רווי עצבות שמקורם בארצות אשכנז, וכולנו כאחד, אוכלים את תבשיליו של הטבח, שרקח את תבשיליו בטעם הונגרי…”
על תקופת הצנע בכפר
אחרי שהעבודה והלימודים בלעו את חצי היום , היינו עטופים בזרם רעב חדש שפעפע בכל רמ”ח אברינו, והיינו ממתינים לפתיחת חדר האוכל , מזומנים להטיב את לבנו בהזנה מבריאה ,שנותנת כוח להתקיים עד ארוחת הערב .
ובשעה שנפתחו דלתות חדר האוכל, שריח של עוף נודף ממנו, נטלנו נטילת ידיים של קודם האכילה והתיישבנו מסביב לשולחנות הערוכים, ומשום שלא יכולנו להתאזר בסבלנות עד שהתורנים יגישו את מנת היום, לא הוצאנו מתוכנו אלא מילה אחת, בקצב אחד, אוכל! , אוכל! , אוכל! , כדי לזרז את התורנים במלאכתם.
בעוד, המדריך שאין חלקו עם האוכלים, נעמד כשליט עליון כשהוא זוקף את חוטמו וקורא לשקט שלפני ברכת המוציא לחם מן הארץ, משבא רגע של דממה, וניתנה הרשות לברך ברכת המוציא לחם מן הארץ, נגסנו את פרוסת הלחם הראשונה והאחרונה , והתורנים חגורים בסינרי עבודה כחולים, מוציאים מגנזיו של המטבח עגלה עמוסת מזונות, ובכל שולחן שהם עוברים בו, נותנים קערת מרק בטעם עוף שפג חומו, מעטמן המעט של אטריות וקציצת בשר עשירה בפירורי לחם, ולקינוח שני ביסקוויטים עגולים ומחוררים.
מלבד זאת אין כלום! ואפילו אותו ריח של עוף שנדף ונטע שמחה בלבבות, לא היה של עוף ממש, אלא, ריח גרוגרות של עוף שניתנו בתוך המרק כדי להשביח את טעמו.
משום אותה שמחת חינם, לא הכרנו טובה למנהל המטבח על המנות הטובות, שמי שנכנס לחדר האוכל רעב, יצא רעב…
הרי בכלל המנהגים הנוהגים בכפרינו בימים ההם ובזמן ההוא שהיה צנע בארץ, שתלמיד שלא חשקה נפשו בפריט אוכל קטון או גדול, אין הוא מותירו על שולחן האוכל ואינו נותן חינם,אלא, פותח במשא ומתן עם חבריו, על פריטי אוכל.
בשעה שכזו, היה התלמיד זוקף עצמו ממקום שבתו והולםעל השולחן בכף ידו, מצביע על מנתו ומכריז כדרך תגרי השוק, מחליף מנה במנה!, כגון: מחליף קציצה במנה של פתיתים, או ממיר מנה של פתיתים במנה של מרק , כלומר, ממיר פריט אוכל בפריט אחר, זה תחת זה, או זו תמורת זו, וכיוצא בזה עסקי חליפין.
מי שרצה לפדות את אותה מנה , היה נעמד על רגליו ומכריז, רוצה אני! נוטל לאותה מנה ונותן לחברו מנה אחרת בערך שווה, ושב לאכילתו.
ומי שבטנו רעה וצורבת באותו היום, והוא חש בבטנו ונושא מכאוב ולאכול לא יכול, לא היה מכריז מחליף או ממיר מנה, אלא, היה שונה כרוכל, ואומר, מלווה מנה! כגון : מלווה מנה של אורז, או מנה של דג, או קציצה,דהיינו, הלוואה לפי כל דין ולפי המוסכם.
משנמצא האחד , שהעדיף את הנאת השעה על טובת העתיד,היה מתנה עמו שיהיה פורע בפעם אחרת או ביום פלוני, מנה מאותו המין.
ולא מלווין אלא בעדים, שלא ישיב מנה פחותה מזו שנטל או יחליף מנה טובה ברעה, אלא יחזיר כפי ערכה ולא פחות.
ואחר שבאו לידי הסכמה, היה המלווה מושיט ללווה את מנתו במאור פנים, ולוחצים יד ביד לאות הסכמה, והלווה אוכל שתיים מנות, ומשביערעבונו.
ומשבא מועד הפירעון, והמלווה בא אל הלווה לדרוש את החוב, מיד הלווה מוציא מנתו מצלחתו ומשיב למלווה, בין אם הוא שבע ובין אם הוא רעב, שמנתו בחזקת המלווה עומדת, עד שנפדית.
והעובר על זה ומקשה עורפו ואינו מחזיר במועד,הריהו עובר על “בל תאחר”, שעבירה היא מן התורה, ומכל מקום אין מתדיינים עימו, אלא, אונסים אותו להשיב, שלא ישמח כמנצח.
מיד העדים באים ומעמידים פנים של פודה ומציל, ומפקיעים את מנתו מצלחתו דרך כפייה ומשיבים למלווה, והרי זו נפדית.
ועוד מכריזין עליו כמועל, ומוחים בפניו בכל עוז,שיחוש בזוי בפני עצמו ובפני חבריו, כדי שלא יהיה למכשול , שרבים רוצים בהמשך זה,ומבקשים לעסוק בעסקי חליפין והלוואות המחזקים חדרי בטן, והנוהגים בזמן הזה.
ובכל אותם ימים היינו מכוונים בתפילותינו, כיבעתיד לא נדע מחסור ולא נחסר מזון , לקיים את גופנו קיום חזק.
אלא, שבאותם ימים שלצנע, איש לא ראה עוף בצלחתו עד יום מותו, ואין מדובר במותו של העוף חלילה, אלא,במותו של אותו איש ממש, ואותו שזכה לראות עוף בצלחתו, זכה לראות משיח בימיו.
וגם אנו תלמידי הכפר ,לא זכינו למנה של עוף, לא בימים של חול ולא בימים של שבת , לא ביום חג ולא ביום מועד, עד כי יצאה נפשנו למנה של עוף, לאעוף השמים הדואה בנחת, אלא עוף ממש, המונח בצלחת.
נטענו בלבנו תקווה,שבהתקדש עלינו יום הכיפורים, נזכה לאכול מבשרו של עוף, אומנם לא עוף זך וטהור,אלא, עוף שקיבל על עצמו באהבה עוונות בני ישראל, לטהרם מעוונותיהם.
כי ביום הזה, יהודים באשר הם, עשירים ודלים, נגידים וחלכאים, שועי ארץ ועניים מרודים, כולם כאחד, נוהגים ליטול תרנגול לכפרות,לסובבו ולהפריחו עד כלות נשמתו, ולומר בכוונה גדולה וזכה, זו כפרתי!, זו תמורתי!, זו חליפתי!, זה העוףילך לשחיטה, ואני אלך לחיים טובים ולשלום.
על אף זאת, כלתה נפשנו ותאב לבנו לתרנגול של כפרות, שגם אם מרעין בישין הוא וקיבל עליו עוונות, חרמות ונידויים, תרנגול הוא!, שטעם בשרו, מזור ומרפא לתאוותינו ישלח.
אלא, שהדבר לא צלח בידינו ותרנגול לכפרות בעוונותינו לא קיבלנו, שפדו עוונותינו במעות, סובבו אותן מעל ראשינו ואמרו, אלו המעות ילכו לצדקה, ואנו נלך לחיים טובים ולשלום[…]