לעולם לא אשכח את היום ההוא. גשם זלעפות ניתך מהשמים השחורים. הגענו סוף סוף לכפר בתיה.
המדריך הוביל אותנו לאחד הבתים המוארים והכניס אותנו לחדר שבמרכזו דלקה חנוכיה.
עשרות ילדים עליזים ומאושרים הצטופפו בחדר. הם שרו, שיחקו ואכלו סופגניות.
לפתע הם פנו לעברנו, ואנו, שתי ילדות קטנות בנות תשע, חשנו אבודות.
אחותי פרצה בבכי ונצמדה אלי בכל כוחה.
הילדים בחדר המשיכו לשיר, ואחת הבנות נגשה אלינו ונתנה לנו סופגניה.
“למה את בוכה?” “בואו תצטרפו למעגל!” היא דיברה בעברית, שעבורנו הייתה עדיין שפה זרה, ואנו לא הבנו את דבריה. למזלנו, לאחר מספר דקות של מבוכה באה נערה, שדיברה אלינו בשפה ההונגרית (זו השפה שבה דיברנו),אותה הבנו, והיא הצליחה להרגיע אותנו.
אך לא לאורך זמן… למנהל המוסד הייתה תורה חינוכית מיוחדת, ולפיה התנהלו החיים בכפר על כל פרטיהם. המנהל, שקראנו לו אדון אנוך, התערב בכל עניין ועניין כדי לעצב את אישיותנו בהתאם לשיטתו החינוכית.
רוב חניכי המוסד היו פליטי שואה, יתומים, חסרי משפחה תומכת.
המטרה בכפר לא הייתה לספק לילדים מזון ובגדים בלבד, אלא בעיקר לתת חינוך שיכשיר אותם לחיים הבוגרים. אחת הבעיות הבוערות הייתה התקשורת הלשונית. הילדים, שבאו מארצות שונות, לא דברו עברית, והיה צורך דחוף להתגבר על קושי זה. אדון אנוך דרש מאתנו לדבר רק בעברית, ומי שנתפס מדבר בשפה זרה נענש על כך. בדרך קשה זו רכשנו את השפה במהירות רבה, והתקשורת בין הילדים השתפרה.
בהוראת אדון אנוך הפרידו ביני לבין אחותי התאומה. אותי שיכנו בבית ראשון ואת אחותי בבית רביעי.
הפרדה זו כאבה לנו מאד. היינו ילדות קטנות, בנות תשע, שלא מזמן נפרדנו מאמא, צריכות להיפרד גם זו מזו?!
רק כעבור שנים הבנו את מטרתו של המנהל. הוא דאג לפיתוח האישיות הייחודית של כל ילד, ולכן היה חשוב לו שכל ילד יתפתח לפי הקצב שלו.
גרתי בחדר קטן ובו ארבע מיטות. אני קיבלתי את המיטה החמישית, שהייתה תחת אחת המיטות.
למזלי הרב, בחדר שלי הייתה נערה שדיברה הונגרית, והיא הפכה למטפלת הפרטית שלי.
שאר הבנות באו מארצות שונות: רומניה, פולניה והולנד, והן כבר דיברו ביניהן בעברית.
בקושי רב הצלחתי להירדם. חשבתי על אחותי ועל אמי, שנשארה במחנה בגרמניה. התפללתי לאלוקים שנזכה לראות אותה בקרוב. למחרת בבוקר, עוד בטרם זריחת החמה, נשמעה ברחבי הכפר מוסיקה נפלאה וקסומה.
זו הייתה דרכו המיוחדת של המנהל להעיר את החניכים. השעה הייתה רק חמש וחצי, אך כעבור חמש דקות כולם היו לבושים ומוכנים לצאת להתעמלות בוקר.
מיד לאחר הפעילות הגופנית הקצרה הבנים הלכו לתפילת שחרית, והבנות החלו בניקיון החדרים.
כל אחת ידעה את תפקידה באותו יום. גם לי נתנו מטאטא גדול ואחת הבנות הדריכה אותי כיצד והיכן לנקות.
לאחר התפילה ירדנו לארוחת הבוקר. השולחנות היו ערוכים בסדר מופתי ועליהם אוכל בשפע.
הייתי רעבה מאד והוקסמתי מכמות המזון הרבה שהייתה על השולחנות. שמתי לב שאף אחד לא נוגע באוכל. כולם ישבו בשקט וחיכו למדריך,והוא לבסוף הורה לאחד הילדים לברך בקול על הלחם. שמחתי לטעום מדייסת הסולת המתוקה,אך את הזיתים, ששמו לי בצלחת לא הייתי מסוגלת לטעום.
בשעה שמונה בבוקר הבתים כבר היו נקיים ומצוחצחים. לאחר בדיקה קפדנית של המדריכים הילדים חולקו לשתי קבוצות, שלמדו ועבדו לסירוגין.
קבוצה אחת למדה אצל אדון אנוך והמדריכים, וקבוצת ילדים אחרת עבדה באותן השעות.
הבנים עבדו בגן הירק ובגינות הנוי, שהחלו לטפח באותם הימים.
הבנות עבדו במטבח ובמחסן הבגדים. אני נשלחתי למחסן הבגדים. מה יודעת לעשות ילדה קטנה בת תשע?
מצאו לי עבודה – התאמת זוגות גרבים והכנסתם לתאים.
לכל ילד היה תא משלו, ובו הכניסו את הבגדים המסומנים במספרו האישי.
עד היום אני זוכרת את המספר 129 שסומן על מעט הבגדים שקיבלתי מהאחראית על המחסן.
אני מדלגת על שאר אירועי אותם הימים, היו אלה ימים קשים ומביכים.
כעבור מספר חודשים כבר דיברתי עברית כמו שאר הילדים, ואז הכניסו אותי לכיתה ד’ שם למדו הילדים הקטנים.
למדתי בכפר בתיה מכיתה ד’ ועד כיתה י”ב. המדריכים והמורים, כולם צעירים, חניכי שיטתו של אנוך, השקיעו מאמצים רבים להכשיר אותנו לקראת חיים עצמאיים. החניכים, רובם יתומים, ניצולי השואה, היו זקוקים להדרכה בכל התחומים.
אני זוכרת את המנהל מלמד אותנו כיצד מקלפים תפוז וכיצד אוכלים בנימוס בפה סגור.
אדון אנוך והמדריכים אכלו אתנו בחדר האוכל, והייתה הקפדה על התנהגות שקטה ומאופקת.
בהפסקות בין המנות שהוגשו על ידי התורנים נלמדו הלכות מענייני דיומא ובשבתות למדנו את זמירות השבת.
(עד היום אנו שרים אותם בביתנו).
רגעים כואבים היו בימי רביעי אחרי הצהרים. בשעות אלו הגיעו מבקרים לכפר.
הילדים התהלכו בשבילי המוסד בציפייה לביקור של אב או אם או קרוב אחר.
מעט מאד ילדים זכו לחווית הביקור.
גם אחותי ואני ציפינו לשווא חודשים ארוכים עד שזכינו לראות את אמא נכנסת בשערי המוסד.
באותם הימים היא שהתה בבית עולים מרוחק, וכמובן לא היה באפשרותה לקחת אותנו אליה.
גם את ימי החופשה בחגים ובחופש הגדול בילינו במוסד יחד עם ילדים נוספים שלא היה להם לאן לנסוע.
המנהל, למרות היותו קפדן בענייני משמעת, סדר וניקיון, גילה רגישות לצורכי הילדים.
הוא הרשה לנו להזמין את אמא לליל הסדר, שנערך במוסד לילדים שנשארו בחג.
אדון אנוך בסיוע המדריכים טיפחו ילדים שגילו כישרונות בתחומים שונים.
יש מי שלמד נגינה בכינור, אחרים השתתפו בחוג לחלילית והמוכשרים בתנועה השתתפו בחוג לריקודי עם.
לעיתים קרובות נערכו תחרויות ספורט: בכדורגל, במחניים ובאתלטיקה קלה.
חונכנו בכפר, שאין מתנות חינם. ידענו שעלינו לא רק לקבל אלא גם לתת.
רכשנו השכלה בבית הספר ועבדנו בעבודות שונות לפי צורכי המשק.
במשך השנים עבדתי במגוון של עבודות:במחסן הבגדים למדתי לגהץ ובמטבח למדתי להכין סלטים.
כשהכפר התפתח, נוספו ענפים חדשים. כך עברתי מהעבודה במטעים לעבודה במכוורת.
את העבודה ברפת אני זוכרת במיוחד. הייתי כבר בכיתה ח’ כששובצתי לעבודה זו.
באותן השנים לא היו מכונות חליבה, והחליבה הייתה ידנית. היינו חולבים את הפרות שלוש פעמים ביום בימי חול וגם בשבתות ובחגים. נקשרנו לפרות והכרנו כל אחת בשמה, ולא פעם “זכינו” לבעיטה הגונה מפרה שלא הייתה מרוצה מאתנו.
ועכשיו אני מגיעה לעיקר – ברפת פגשתי את צבי, בעלי לעתיד.
צעדנו ביחד לתורנות ברפת. צבי היה נער בן ארבע עשרה שהגיע מירושלים מהמוסד “בית צעירות מזרחי”.
גם הוא ניצול שואה שכילד קטן עלה לארץ והתחנך במוסדות של “נשי מזרחי” בתחילה בתל-אביב ואחר כך ב”בבית צעירות מזרחי” בירושלים.
כשסיים את כיתה ח’ הוא שלח ללמוד בבית הספר התיכון שנפתח אצלנו בכפר.
העבודה המשותפת ברפת הובילה לחברות יפה בינינו.
אני נזכרת באותם ימים יפים ותמימים, כשהיינו מטיילים בלילי שבתות בשבילי הכפר.
תמיד פגשנו זוגות נוספים, וכמובן מאי שם צץ תמיד המנהל, אדון אנוך, שהשגיח בשבע עיניים על חניכיו המתבגרים.
אמנם המנהל והמדריכים שלטו בכפר ביד רמה, אך לילדים ניתנה ההרגשה שהם מנהלים את החיים בצורה עצמאית.
מדי שנה נערכו בחירות לוועד מרכזי של חברת הילדים, וכשהייתי בכיתה י’ נבחרתי ליושבת ראש הוועד, תפקיד שמילאתי עד סיום כיתה י”ב. הייתה זו עבודה קשה ואחראית. הייתי צריכה לארגן את כל התורנויות בחדרי האוכל, לקחת חלק בשיבוץ הילדים בעבודה, לדאוג לפעילות חברתית ותרבותית במוצאי שבתות ועוד ועוד.
כל זאת נוסף ללימודים לקראת בחינות הבגרות והעבודה ברפת.
כנציגת חברת הילדים נפגשתי עם אורחים חשובים שביקרו בכפר, ביניהם הגברת אלינור רוזוולט, אשת נשיא ארה”ב לשעבר. נציגות נשי מזרחי מאמריקה, שביקרו בכפר, שמחו מאד להיווכח שנערה עומדת בראש חברת הילדים.
לסיום, כתבתי רק מעט מהזיכרונות הרבים שלי מהכפר.
עזבתי את הכפר מצוידת בערכים ומוכנה למלחמת החיים.
המשכתי את לימודיי באוניברסיטה, וכשצבי השתחרר מהצבא, נישאנו ומאז אנו ביחד.
את ילדינו ואת נכדינו אנו לוקחים מדי פעם לכפר כדי להראות להם את המקום שבו צמחה אהבתנו.
אנו לא שוכחים להודות תמיד על כל הטוב שקיבלנו בכפר בתיה.
