אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי ? (אבות,א, יג’)
כתבה: יהודית זימרת
“אין כל אפשרות למתבגרת דתית ללמוד מקצוע כלשהו שיכשיר אותה לחיים עצמאיים ומועילים במולדת היהודית! ” ספרה בתיה גוטספלד לחברותיה בארגון נשות מזרחי בארה”ב לאחר שובה מביקור בן ששה חודשים בישראל בשנת 1927.
בתיה, או בכינוייה “בסי”, תארה בפניהן את חזונה בדבר בית הספר לבנות ‘בית צעירות’ שיש להקים.
בבסיס החזון עמדה ראייתה כי: מי שמחנך בן אחד- מחנך תלמיד אחד; ומי שמחנך בת אחת – מחנך משפחה שלמה לעתיד לבוא.
בית הספר חייב להיות פונקציונאלי, אך יחד עם זאת יפיפה כדי להטמיע בבנות ערכי אסתטיקה ואמנות בנוסף על הקניית כישורים מקצועיים מושלמים: החל בארגון השעורים, סידור הכלים, עיצוב המוצרים והאוכל המוגש, וכלה באינטגרציה המושלמת של כל חלקי המבנה. “בנות אלו תינשאנה בעתיד”, אמרה “ו העיקר שתקמנה משפחות ובתים יהודיים, ושתהיינה אמהות יהודיות טובות “.
כזו הייתה בסי.
בתיה לבית גולדשטיין נולדה בהושענא רבה בשנת 1888 למשפחה חסידית בעיר פרזמסיל שבפולין, שהייתה בזמנה חלק מאוסטריה. הציונות כתנועה מאורגנת החלה זה עתה את צעדיה, ובית הוריה של בסי הפך למקום כינוסם של אינטלקטואלים בדיוניהם על עתיד היהודים בארץ ישראל.
בסי הקטנה שמעה בצמא את שיחותיהם הנלהבות, שלימים יעצבו את חלומותיה הציוניים וישפיעו על כל מהלך חייה. אחת מתכונותיה, שבלטה כבר בימים ההם, הייתה יכולת ההתחברות וההקשבה לכל סוגי האנשים. היא הקשיבה לבעיותיהם של גדולים כקטנים, וכבר אז סייעה בעצותיה החכמות.
בשנת 1905 היגרה המשפחה לניו יורק בעקבות האב, שהכין את הקרקע לבוא המשפחה.
חודשי הקליטה הראשונים היו קשים במיוחד, אך רק עד להופעתו של מנדל – בחור יהודי אוסטרלי מקסים דובר אנגלית שוטפת, שהפך למורה הפרטי לאנגלית בביתה של בסי. הידידות בין מנדל גוטספלד ובסי פרחה והובילה לנישואיהם בשנת 1909. שנתיים לאחר נישואיהם עבר הזוג הצעיר לביתם החדש בסיאטל שבוושינגטון.
כאן החלה בסי בפעילותה הציבורית.
ביתה הפך למרכז החבורה. בסי, שהייתה חשוכת ילדים, לא נכנסה לרחמים עצמיים, אלא חיפשה דרכים לממש את אמונותיה, בעיקר לאורו של הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”, ששימש נר לרגליה בעשייתה למען הערכים הקולקטיביים של הציבור הדתי.
לבסי היה ברור, שכל שלם מורכב מחלקים קטנים, ויש להתעסק גם בעניינים הטריוויאליים.
לכן החלה בסי לעסוק בכל צורך מקומי שנקרה בדרכה.
ואכן, צורך גדול הוצב לפתחה של קהילת סיאטל.
עם עליית הקומוניזם הגיעו לנמל סיאטל אלפי מהגרים יהודים שברחו מרוסיה. בתי יהודי הקהילה נפתחו בפניהם לרווחה, ובמיוחד ביתם החם והנדיב של בני הזוג גוטספלד, שם החלו צעירים רבים את דרכם בארה”ב.
היה זה סביב השולחן העגול בביתה של בסי שבו נפגשו רבים וטובים במאמץ לסייע ולהקים את תנועת “המזרחי” הראשונה בסיאטל.
ביניהם היה גם הרב מאיר ברלין, בנו של הרב חיים מוולוז’ין, שהיה ראש המרכז העולמי של תנועת “המזרחי“, ושל על שמו נקראת אוניברסיטת בר-אילן.
במרוצת השנים חזר הזוג לניו יורק ובסי נרתמה מיד לעשייה ציבורית. באותם ימים הוקמה “קרן היסוד”, שנועדה לרכישת קרקעות בארץ ישראל. אך ליהדות הדתית היה צורך ביותר מכך.
מישהו חייב היה לדאוג לא רק להישרדות הפיזית, אלא גם להישרדות הרוחנית.
בתנועת “המזרחי” ראתה בסי תשובה לעניין זה – בהקמת בתי כנסת ו ‘תלמוד תורה’ בארץ ישראל ובתמיכה בהם.
תפקידן של הנשים בתנועת “המזרחי” של אותם הימים היה איסוף כספים והעברתם לארץ.
בניו יורק פעלו אז לשם כך שתי קבוצות של נשים מבוגרות.
בסי הייתה נחושה בדעתה להקים ארגון נשים, שיהיה עצמאי בהחלטותיו ובמטרותיו. ספקנות רבה התעוררה סביבה: האם תהיינה הנשים מסוגלות לראות את האופק הרחב שבתנועה לאומית? בסי הייתה משוכנעת שכן והבינה שעליה ליטול את משימת ההנהגה, כי הרי “אם אין אני לי מי לי?”.
בסי פנתה אפוא לנשים באמצע שנות חייהן, בעלות דעות מודרניות יותר מאשר נשי “מזרחי” הטיפוסיות באותם ימים, בבקשה להצטרף לארגון החדש.
ב-1924 נוסד הארגון “אחיות מזרחי”.
בסי הציעה שיפנו לרב ברלין, ולרב יהודה הכהן פישמן (לימים מימון, שהיה ממקימי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות ) , ששהו באותה עת באמריקה, ויודיעו לו ש”אחיות מזרחי” מוכנות לארגן את נשי מזרחי לפעילות שוטפת אך בשני תנאים: ראשית, שתהיה להן אוטונומיה מוחלטת על התרומות ושנית, שתהיה להן שליטה מוחלטת על הפרויקטים שייזמו.
ואכן, בהתעקשותה של בסי הפך ארגון “נשי מזרחי” לארגון עצמאי לחלוטין.
המחשבה שהטרידה את בסי כל חייה הייתה: ‘אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?’כלומר: מה המשמעות והמטרה בהיותי אישה יהודית שורשית דתית? ותשובתה לכך הייתה: עלי לחשוב על שכמותי, ועלי לחשוב איך לטפח, לחנך ולהכין את המתבגרות הדתיות לחיים מועילים ומשמעותיים בארץ ישראל.
“בית צעירות מזרחי” המוסד החינוכי המקצועי הדתי הראשון לצעירות, שעליו חלמה בסי, נחנך בירושלים בשנת 1933, שנה לאחר עליית הזוג גוטספלד לישראל.
התלמידות הראשונות הגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. בסי הקפידה לבחור כל מורה ומורה בסגל ההוראה. בין היתר בחרה את העולה החדשה נחמה ליבוביץ כמורה לתנ”ך וליהדות במוסד.
חמש שנים מאוחר יותר נפתח “בית צעירות מזרחי” בתל-אביב בית ספר יפיפה ומוסד חינוכי מכובד.
כל חייה ראתה עצמה בסי כמי שצריכה לאתר את צרכי השעה ולענות עליהם.
לקראת סיום מלחמת העולם השנייה , כשהגיעו ארצה שרידי השואה, היה ברור לה שהיא נרתמת לקליטת היתומים.
בסי לא חיכתה לסיוע ממשלתי או לסיוע אחר. אלא בעשר אצבעותיה דאגה להם לבית, לאוכל, ללבוש ולחינוך. כך נוסדו המוסדות “תחייה”, “תל-רענן” ו”משק הילדים מוצא” אליו הגיעו ילדי טהרן.
“הגענו ב-1944 כ-2000 ילדים לאחר השואה מטרנסניסטריה. פיזרו אותנו בין המוסדות השונים”, מספר מר צבי אלפר, מרצה בכיר במכללת תלפיות, “שני אחי הגיעו למשק הילדים במוצא, ואני נקלטתי עם קבוצת ילדים ב”בית צעירות מזרחי” בתל אביב. אף-על-פי שהיה זה מוסד לנערות, בסי ראתה את הצורך הגדול לדאוג לילדים הקטנים, ולכן הקצתה במקום אגף מיוחד בעבורנו. מאוחר יותר כשגדלנו מעט, עברנו ל”בית צעירות מזרחי” בירושלים. אני זוכר כילד, את החום והדאגה שהורעפו עלי במוסד זה, ואף בביקורי בביתה של בסי”, מוסיף מר צבי אלפר.
“בסי הייתה נחושה שיש צורך להקים פנימיות, אבל לא כבי”ס מיוחד או חינוך מיוחד. אלא הפנימייה אמורה להוות ממש בית”, מספר מר יואל שיפטן, שהכיר מקרוב את בסי והיה מנהלו של מוסד “עלייה” בפתח-תקווה שהוקם ב-1944. “ואמנם אנחנו היינו באמת בית שני בעבור הילדים”.
בסוף החופש הגדול של שנת תש”ז, פורק “משק הילדים במוצא” עקב שכנותו לכפרים ערביים פורעים. כך הגיעו ל”כפר בתיה” 54 חניכי המשק, אליהם נוספה קבוצת הילדים הראשונה, ניצולי שואה מ הונגריה .
“הכפר קלט חניכים יתומים מארצות שונות ומתרבויות שונות בשעות קשות לעם ישראל. הכפר ליכד וגיבש אותם , וחינכם לחיות חיים יהודיים. הוא הפך אותם לאזרחים הגונים ונאמנים לעם ישראל.” מספר בזיכרונותיו דוד אליאך, המנהל הראשון של ביה”ס בכפר. “כפר בתיה היה ה’מודל’ לחינוך נוער עולה. הוא היה הדגם איך ליצור אווירה ביתית, משמעתית, חינוכית והכנה למציאות החיים. היו בכפר בתים נוחים, גנים, אולמות לימוד, ספרייה ובית ספר”, הוא מספר. “חלומה וחזונה של גב’ בתיה גוטספלד, שעל שמה נקרא הכפר, היה להפוך את הצעירים והצעירות לעמודי התווך של החברה, ולאפשר לכל חניך וחניכה להגיע לשיא יכולתם”.
בהמשך הגיעו קבוצות עולים מ רומניה , כמו גם ילדי תימן , צפון אפריקה , אירן , הודו ו אתיופיה ,לכולם שימש “כפר בתיה” בית חם.
“ניתן להשוות את בסי להנרייטה סולד, שעמדה בראש ‘עליית הנוער‘. כמו גב’ סולד גם היא יכולה הייתה לומר: ‘ילד לא היה לי, אבל היו לי הרבה ילדים’. מבחינת המפעל הציוני החינוכי של עליית הנוער ניתן להשוותה לאברהם הרצפלד, ששימש כראש ההתיישבות בארץ לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה , ועסק בהקמת נקודות התיישבותיות ברחבי הארץ”, מסכם מר יואל שיפטן.
בבית העלמין הישן בנחלת יצחק בתל אביב, בין מאות מצבות נמצאת מצבת אבן צנועה ופשוטה, עליה אותיות בלות ושחוקות, מצבה כמעט אלמונית:
פ.נ
גוטספלד
בתיה (בסי)
בת יהודה לייב גולדשטיין
נפטרה כ”ז תמוז תשכ”ב
בשנת ע”ד לחייה
ת.נ.צ.ב.ה.
אבל המצבה האמיתית לאישה הדגולה הזאת, מצבה חיה ונושמת, היא בדמותם של למעלה מעשרים אלף תלמידי רשת אמי”ת, תלמידים בכל הגילאים ומכל שדרות העם, הממשיכים ללמוד ולהתחנך לתורה, לציונות ולמצוינות ברוח חזונה של בתיה גוטספלד ז”ל חזון שנזרע בסלון ביתה של בסי בארצות-הברית, לפני 85 שנה, והפך לחלק אינטגראלי בנוף החינוך הישראלי בכלל, ושל החינוך הציוני דתי בפרט.
מקורות:
BESSIE – Leona M.Goldfe . 1
2 . ילדי כפר בתיה – מילדי שואה לבוני המדינה, בעריכת צבי ומתוקה אלפר, פתח-תקוה.
הוצאת המחברים בסיוע יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, תשס”א 2001.
3. מהפכניות בעל כורחן –נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת הישוב, לילך רוזנברג-פרידמן , הוצאת יד בן צבי, תשס”ה 2005.
4. ראיון עם מר יואל שיפטן .