שמי דויטשמן נפתלי נולדתי בסרביה בדצמבר 1935.
עם כניסת הגרמנים לעירנו ואני בן שש גורשנו כל היהודים מן העיר במסע רגלי של מאות קילומטרים לכיוון אוקראינה, במשפחתי היו סבא וסבתא, הורי, דודים ודודות ואני בן יחיד.בדרך נרצחו ע”י הגרמנים הזקנים והילדים ואני ניצלתי בזכות אבא אשר לא רצה להשאיר אותי עם סבא וסבתא, בדרך נרצחו ומתו מאות מן האנשים הצועדים עד שהגענו אל הגטו שבעיר קופיגורוד שבאוקראינה (טרנסנייסטריה)במהלך השהות בגטו נספתה משפחתי ואני נשארתי בלי קרוב או מודע.
במהלך המלחמה החלה לפעול בקופייגורוד ובמקומות נוספים קבוצת יהודים שבודדים מהם הגיעו מארץ ישראל המנדטורית הם אספו ילדים לבית מוגן ולהציל את חייהם המקום היה צפוף מאד, הילדים ישנו על דרגשים בקומות. כך יכלו לצופף בחדר אחד עשרות ילדים.
בשלב מסוים נוצרה אפשרות להוציא משלוח של ילדים לרומניה שהייתה באותו זמן תחת הכיבוש הגרמני אולם בשלטון הרומני והיהודים נותרו בבתיהם.
הוחלט כי במשלוח הראשון ישלחו ילדים יתומים וצעירים כי להם נשקפת הסכנה הגדולה ביותר, אני הייתי במשלוח זה משנת 1943.
וכך בלילה אחד, יצאו עשרות רבות של ילדים במסע חשאי של שעות הליכה אל תחנת הרכבת ומשם נסענו לרומניה.
ברומניה חולקנו בין המשפחות היהודיות אשר הלינו אותנו, האכילו וטיפלו בנו כדי להיטיב את בריאותנו.
בכל אותו זמן עשו שליחי העלייה כל שיכלו כדי למצוא אוניה אשר תוציא את הילדים מרומניה בדרך לארץ ישראל.
כאשר נמצאה האוניה, הובלנו לעיר הנמל קונסטנצה שלחוף הים השחור, עלינו על האוניה “קזבק” מעל לשש מאות נוסעים לאיסטנבול ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון לחיפה.
בארץ, מוינו הילדים למוסדות שונים, לקיבוצים ולמשפחות. קבוצתנו מנתה תשעה ילדים, עלינו על אוטובוס בדרך תל אביב חיפה וכאשר הגענו לתחנת הדלק שבמעלה הכביש למוסד ירדנו עם מזוודה והמלווה לביתנו החדש.
התחלנו ללכת במורד הכביש והאיש המלווה, הורה באצבעו ואמן “ילדים כאן למטה מחלקים סוכריות” ואני פתחתי בריצה והגעתי ראשון.
בשער חיכו לנו מנהלי המוסד ועובדיו, הרימו אותי ואמרו: “אתה החניך הראשון” וכך נרשמתי בספר החניכים השנה הייתה 1944 ולקבוצת העלייה שלנו קראו “ילדי טרנסנייסטריה”.
המנהל החינוכי היה יהושע בכרך, ומנהל המשק-ברוך כוכבא.
צוות העובדים קיבלו אותנו בלבביות רבה ותוך חודש ימים נוספו חניכים חדשים ומספרם עבר את המאה ולכן הוחלט לחלק את החניכים לפי קבוצות גיל כאשר הקטנים ביותר היו בני 6-7 והגדולים בני 16-17.
חולקנו לחמש קבוצות. הקטנים ביותר נקראו “ניצנים”, היותר גדולים “זאבים” (“זה אלי ואנווהו”), הקבוצה השלישית נקראה “גור אריה”-כל אלו היו קבוצות מעורבות בנים ובנות, שתי הקבוצות הבוגרות היו נפרדות. הבנים “שאר יישוב” והבנות “חבצלת”.
במהלך השנים הראשונות פעל המקום כבית ולכן הוא נקרא מוסד ילדים – גם בית וגם מקום לימוד.
ברומניה חולקנו בין המשפחות היהודיות אשר הלינו אותנו, האכילו וטיפלו בנו כדי להיטיב את בריאותנו.
בכל אותו זמן עשו שליחי העלייה כל שיכלו כדי למצוא אוניה אשר תוציא את הילדים מרומניה בדרך לארץ ישראל.
כאשר נמצאה האוניה, הובלנו לעיר הנמל קונסטנצה שלחוף הים השחור, עלינו על האוניה “קזבק” מעל לשש מאות נוסעים לאיסטנבול ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון לחיפה.
בארץ, מוינו הילדים למוסדות שונים, לקיבוצים ולמשפחות. קבוצתנו מנתה תשעה ילדים, עלינו על אוטובוס בדרך תל אביב חיפה וכאשר הגענו לתחנת הדלק שבמעלה הכביש למוסד ירדנו עם מזוודה והמלווה לביתנו החדש.
התחלנו ללכת במורד הכביש והאיש המלווה, הורה באצבעו ואמן “ילדים כאן למטה מחלקים סוכריות” ואני פתחתי בריצה והגעתי ראשון.
בשער חיכו לנו מנהלי המוסד ועובדיו, הרימו אותי ואמרו: “אתה החניך הראשון” וכך נרשמתי בספר החניכים השנה הייתה 1944 ולקבוצת העלייה שלנו קראו “ילדי טרנסנייסטריה”.
המנהל החינוכי היה יהושע בכרך, ומנהל המשק-ברוך כוכבא.
צוות העובדים קיבלו אותנו בלבביות רבה ותוך חודש ימים נוספו חניכים חדשים ומספרם עבר את המאה ולכן הוחלט לחלק את החניכים לפי קבוצות גיל כאשר הקטנים ביותר היו בני 6-7 והגדולים בני 16-17.
חולקנו לחמש קבוצות. הקטנים ביותר נקראו “ניצנים”, היותר גדולים “זאבים” (“זה אלי ואנווהו”), הקבוצה השלישית נקראה “גור אריה”-כל אלו היו קבוצות מעורבות בנים ובנות, שתי הקבוצות הבוגרות היו נפרדות. הבנים “שאר יישוב” והבנות “חבצלת”.
במהלך השנים הראשונות פעל המקום כבית ולכן הוא נקרא מוסד ילדים – גם בית וגם מקום לימוד.
I am text block. Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. Ut elit tellus, luctus nec ullamcorper mattis, pulvinar dapibus leo.