בתחילת דרכו של ארגון “נשי מזרחי באמריקה” הציבו המייסדות לעצמן את החזון לאפשר לבני הנוער בישראל לממש את הפוטנציאל הגלום בהם באמצעות חינוך וטיפוח ילדים מרקעים שונים. המטרה הייתה לחזק את החברה הישראלית על רבדיה השונים. המסר האידיאולוגי של נשי אמי”ת ושל הרשת היה והנו שתפקידה של הרשת לפתח מערכת חינוך לכל השכבות בעם. על בסיס אידיאולוגיה זו פתחה ופיתחה רשת אמי”ת בתי ספר בכל מקום שבו האוכלוסייה הדתית דרשה זאת. במהלך השנים הורגש צורך זה יותר ויותר בפריפריה.
זבולון אורלב שהיה יושב ראש מפלגת הבית היהודי, חבר כנסת ושר בממשלת ישראל, הוא כיום נשיא עמית בתנועת המזרחי העולמית. כאשר אורלב שימש כמנכ”ל משרד החינוך והתרבות בין השנים 1993-1978, הוא הכיר לראשונה את רשת אמי”ת. הוא מספר: “בניהולו של ד”ר עמי זאבי הכרתי את הרשת כרשת דתית-ציונית, שפעלה באותה תקופה בעיקר בפריפריה. הרשת זכתה להוקרה ולהערכה רבה במשרד החינוך. התרשמתי מאוד מכך שהרשת עושה עבודה מסורה ומקצועית, עבודה שאין לה תחליף. אם העבודה הזאת לא הייתה נעשית על ידי רשת אמי”ת, איני יודע אם מישהו אחר היה עושה אותה באותן השנים”.
בסוף שנות השבעים לא הייתה לרשויות המקומיות ולמחלקות החינוך בפריפריה עוצמה ויכולת מקצועית לקיים את מוסדות החינוך מכוח עצמן, ורק הערים הגדולות ידעו לעשות זאת. לכן השותפות של רשת אמי”ת עם המועצות המקומיות ועם הערים בפריפריה אִפשרה לקיים את החינוך הדתי-ציוני העל-יסודי באותם מקומות. במשרד החינוך למדו להוקיר את המערכת הזאת, ובאותה תקופה אמי”ת הייתה רשת דתית ייחודית ובלעדית. “אי אפשר לתאר את המפה של החינוך הציוני-דתי בעיירות הפיתוח ללא אמי”ת”, מסכם זבולון אורלב.
מוסדות רשת אמי”ת לקראת סוף שנות השמונים
קרית אתא חינוך טכנולוגי
בכתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב ביום כ”ט באב תשמ”ו, 3 בספטמבר 1986, אמר ד”ר עמי זאבי בנוגע לתכנון רשת אמי”ת להתרחבות: “לקראת שנת תשמ”ח נמצאת הרשת בדיון על קליטת שלושה מוסדות נוספים. את עיקר רצוננו להרחיב אנו זוקפים דווקא לצד האידיאולוגי – לתת יותר ויותר חינוך דתי-ציוני לבני הנוער שלנו. את התוצאות אנחנו רואים בשטח כבר בתום הלימודים – הבנים הלומדים בבתי הספר שלנו משרתים בצה”ל. והבנות, בעידודנו, משרתות ביחידות הנח”ל הדתי, מורות חיילות או בשירות לאומי, שנה עד שנתיים. עבורנו זו תחילת דרך להשתלבות בחיי העשייה בישראל, על יסוד החינוך שקיבלו במוסדותינו”.
באותה כתבה הובאה רשימת 22 בתי הספר שהיו שייכים לרשת אמי”ת בשנת תשמ”ו: בית הספר אמי”ת ירושלים; בית הילד אמ”ת ירושלים; משפחתון אמי”ת ירושלים; מעון אמי”ת ירושלים; פנימיית אמי”ת ירושלים; בית הספר אמי”ת בית שמש; בית הספר אמי”ת רמלה-לוד; בית הספר אמי”ת רחובות; בית הספר אמי”ת תל אביב; בית הספר אמי”ת גוש דן; כפר הנוער אמי”ת פתח תקווה ע”ש בלאט; כפר הנוער אמי”ת “כפר בתיה” רעננה; בית הספר אמי”ת “כפר בתיה”; מכללת אמי”ת “כפר בתיה”; מרכז קהילתי אמי”ת חיפה; מרכז קהילתי אמי”ת קרית אתא; בית הספר אמי”ת קרית אתא; בית הספר אמי”ת צפת; קרית חינוך אמי”ת עזתה-נתיבות; בית הספר לבנים נתיבות; בית הספר לבנות נתיבות; בית הספר אמי”ת באר שבע.
מעריב, “רשת אמי”ת – תורה עם דרך ארץ”, כ”ט באב תשמ”ו, 3.9.86.
מקצוע לחיים או תעודת בגרות עיונית?
במחצית הראשונה של שנות התשעים רוב בתי הספר של רשת אמי”ת היו תיכונים מקיפים בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה. 75 אחוזים מן התלמידים למדו במסגרת טכנולוגית, שהכשירה אותם לקראת עבודה במקצוע שלמדו.
בכל אחד מבתי הספר היו סדנאות לעבודה מעשית, והתלמידים בילו את מחצית היום בעבודה ובלמידת המקצוע בסדנה. בחלק הקטן של היום הם למדו למידה עיונית בסיסית. בסיום כיתה י”ב הם קיבלו תעודת גמר טכנולוגית. המקצועות היו: לבנים – מכונאות רכב, מסגרות, נגרות, חשמל ואלקטרוניקה. לבנות – אופנה, תפירה, כלכלת בית ופקידות.
התפיסה של הרשת באותן השנים, בדומה לרשתות חינוך אחרות, הייתה שהייעוד החשוב ביותר עבור האוכלוסייה הזאת היא השכלה בסיסית ויציאה לחיים עם מקצוע ביד. המחשבה הייתה שכך הם יוכלו להקים משפחה ולפרנס אותה בכבוד. לעומת מציאות זאת, ביישובים המבוססים כל בתי הספר התיכוניים היו עיוניים והובילו לקראת קבלת תעודת בגרות ובהמשך ללמידה אקדמית.
באמצע שנות התשעים חשו במערכת החינוך צורך לחולל שינוי בתפיסה זו.
דרך חדשה כמענה לפערים בחברה הישראלית
השינוי החל כאשר מִנהל החינוך הדתי במשרד החינוך הכריז על שינוי במגמות הלימוד בבתי הספר המקיפים הדתיים. הכוונה הייתה לצמצם את המגמות הטכנולוגיות הנמוכות ולהוביל את בתי הספר לנתיבים חדשים של בגרות בלימודים עיוניים.
כשהמהלך נכנס לתוקף התנגד לו מנכ”ל הרשת ד”ר עמי זאבי בטענה שהתלמידים ביישובים החלשים יצאו קרחים מכאן ומכאן; אם יסגרו את המגמות הטכנולוגיות הם יסיימו את לימודיהם ללא מקצוע וללא תעודת בגרות. אולם השינוי יצא לדרך.
המפקח הארצי על החינוך העל-יסודי הדתי בשנים 2009-1993, שמואל בורקש, שבמסגרת תפקידו היה בקשרי עבודה הדוקים עם רשת אמי”ת, מספר: “החלה עבודה אינטנסיבית לשינוי התהליכים בתוך בתי הספר המקיפים. הייתה דרישה נחרצת לסגור את כל סדנאות העבודה. אם ניקח את ‘כפר בתיה’, לדוגמה, באותן השנים המוסד היה מבוסס על סדנאות עבודה. היו חדרי עבודה שבהם למדו לפרק מנוע ולבנות מנוע, חדרי נגרות, חדרי מסגרות ועוד. כיום, כאשר מתהלכים במוסדות של רשת אמי”ת, כמעט לא מוצאים חדרי עבודה כאלו. סדנאות עבודה מעטות נותרו במרכזי הנוער ובכפרי הנוער, אבל בבתי ספר התיכוניים המקיפים, גם בעיירות פיתוח נחלשות, אין יותר סדנאות עבודה.
“תהליך של מהפכה לצמצום פערים בחינוך יכול להתרחש רק אם במקביל לתחום הלימודי קיימת עשייה גם בתחום החינוכי. ברשת אמי”ת מחנכים את התלמיד להיות אזרח טוב במדינה, לשרת בצבא או בשירות לאומי, להיות בעל מקצוע ובעל השכלה ולהיות שומר תורה ומצוות. לפיכך ברשת אמי”ת מוקדש זמן רב לתפילה וללימוד תורה, התלבושת וההתנהגות היומיומית הן על פי גדרי הדת”.
פירות המהפכה החינוכית
“רק לקראת סוף שנות התשעים החלו לראות את פירות המהפכה החינוכית. הפרמטר העיקרי היה תוצאות הזכאות לתעודת הבגרות, מספר שעולה מאז בהדרגה.
“בשנת 2001 שיעור הזכאות לתעודת בגרות עמד על כ-70 אחוזים בחינוך הדתי ועל 65 אחוזים בחינוך הכללי. לא רק שההישגים הלימודיים של החינוך הדתי עלו, הם עקפו את ההישגים בחינוך הממלכתי.
“בשנת 2011 שיעור הזכאות לבגרות ברשת אמי”ת עמד על 73 אחוזים. כיום תלמיד בעיירת פיתוח שמסיים 12 שנות לימוד יכול להמשיך ולהתקדם בצבא ובלימודים האקדמיים בכל תחום שיבחר”.
מתוך ראיון עם שמואל בורקש, המפקח הארצי על החינוך העל-יסודי בשנים 2009-1993.
המעבר של מרכזי הנוער לרשת אמי”ת
אמית חינוך טכנולגי אשקלון
בשנות השישים הקימה הסוכנות היהודית ברחבי הארץ מרכזי נוער עבור נערים ונערות בגיל החינוך העל-יסודי, שבאו מרקע סוציואקונומי בעייתי ולא הצליחו להשתלב במסגרת הלימודים הנורמאטיבית. אוכלוסיית התלמידים כללה תלמידים עם מאפיינים שונים: משוטטים, שנפלטו מהמסגרות הקיימות, אנאלפביתים שאינם יודעים קרוא וכתוב ואינם שולטים בחשבון ברמה המינימאלית, תלמידים עם רקע עברייני וכאלו שסבלו מהזנחה כלכלית ותרבותית. המשותף לכולם היה הפער הלימודי הגדול, החל מפער של שתי שנות לימוד ועד לפער של ארבע שנות לימוד ויותר.
המסגרת שהוקמה בשנות השישים הותאמה לאוכלוסיות התלמידים. נקבעה אז תכנית לימודים מיוחדת שהעניקה השכלה בסיסית ואִפשרה התמחות במקצוע טכנולוגי מעשי כמו: חשמל, מכונאות, נגרות ותפירה. אושרו תקנים לכיתות קטנות ותקנים לטיפול בתלמידים, כמו: עובדת סוציאלית, מדריך חברתי ואם בית. הופעלה מערכת הזנה שבמסגרתה קיבלו התלמידים ארוחת עשר וארוחת צהריים חמה מדי יום ביומו.
בראשית שנת 1997 החליטה הסוכנות היהודית על ביטול החסות שלה על מרכזי הנוער בשל אילוצים תקציביים. המוסדות הועברו לאחריות המדינה. משרד החינוך פנה אל הנהלת רשת אמי”ת בבקשה לצרף לשורותיה את מרכזי הנוער הדתיים וכן מרכז אחד כללי. רשת אמי”ת נענתה לפנייה, ונחתם חוזה הפעלה בין משרד החינוך לרשת אמי”ת, שהגדיר את האוכלוסיות שילמדו במרכזים ואת תנאי ההפעלה. סוכם שהמסגרת תישמר ולא יחול שינוי בהקצאות ובתקנים.
עם המעבר של המרכזים לרשת אמי”ת ביצעה הרשת מיפוי של צרכים וציפיות. בתחום הפיזי נערך שיפוץ מקיף של המבנים בכל המרכזים, לאחר שסבלו מהזנחה מתמשכת. הציוד המיושן בסדנאות הוחלף בציוד חדיש והוקמו ספריות, מועדונים ומרכזי לימוד.
בתחום הלימודי נערך אבחון מקיף במטרה להגדיר את הרמה הקיימת ואת היכולות. התברר שאכן, רמת התלמידים נמוכה מאוד, אך אין בכך כדי להעיד על הפוטנציאל האמיתי החבוי בהם. התברר שרבים מהתלמידים אינם ממצים את היכולת שלהם בגלל הפער המתמשך.
רשת אמי”ת בנתה תכנית שיקום שבמרכזה הצבת רף הישגים גבוה יותר, עד לרמה של בחינות בגרות. על מנת שניתן יהיה לגשר על הבדלי הרמות הקוטביים הוקצו לכל מוסד כ-2,000 שעות שיעורי עזר בכל שנה לטיפול פרטני ולסגירת הפערים. כמו כן הוצמדה הנחיה ונערכו מבחני מעקב.
לאחר שנות פעילות ניתן לציין בסיפוק שכל המרכזים שינו את פניהם ואת שמותיהם. התלמידים לומדים שם מדי יום מהבוקר ועד אחר הצהריים, ניגשים, רובם ככולם, לבחינות הבגרות ורובם מצליחים לגשת ל-14 יחידות לבגרות ויותר. אפילו במקצועות בעייתיים כמו מתמטיקה ואנגלית הצליח חלק נכבד מהתלמידים לסגור את הפער. הלימודים נעשו משמעותיים יותר ואף המקצועות הטכנולוגיים זכו לשדרוג, שהתבטא בסגירת המגמות הנמוכות ובפתיחת מגמות ברמה גבוהה יותר. השינויים הביאו להעלאת הרמה, להגברת המוטיבציה, לצמצום הנשירה ולשינוי תדמיתם של המוסדות.
המרכזים הטכנולוגיים הם: אמי”ת דתי ירושלים, אמי”ת כללי ירושלים, אמי”ת אשקלון, אמי”ת באר שבע ואמי”ת רמלה.
בשנת תשע”ד קיבל המרכז הטכנולוגי הדתי אמי”ת אשקלון את פרס החינוך הארצי ואת פרס החינוך הדתי על הישגים למופת ועל מצוינות בחינוך.