מוסד עליה
העליות לישראל בעשורים שלאחר הקמת המדינה הכתיבו לרשת אמי”ת את צו השעה להירתם שוב לעזרת העולים וילדיהם. רשת אמי”ת הייתה שם תמיד כדי לקלוט למוסדותיה בזרועות פתוחות את ילדי העולים.
עליות רבות התאפיינו בעלייתם של עולים רבים. כ-50,000 יהודים הגיעו מתימן במסגרת העלייה שכונתה “על כנפי נשרים” או “מרבד הקסמים; במסגרת מבצע “עזרא ונחמיה” עלו מעיראק כ-125,000 אלף יהודים; גם שערי רומניה נפתחו, ויותר מ-100,000 יהודים עלו לישראל; מפולין עלו 35,000 יהודים; ממרוקו עלו כ-60,000 יהודים; בשנות השבעים עלו ארצה כ-80,000 מיהודי ברית המועצות; בשנות השמונים עלו כ-15,000 מיהודי אתיופיה, חלקם במסגרת “מבצע משה” ומעל 14,000 מיהודי אתיופיה הגיעו במסגרת “מבצע שלמה”; כ-20,000 יהודים עלו ארצה מאיראן. בני הנוער בעלייה זו הוברחו ארצה כשהוריהם נותרו מאחור והם נקלטו במוסדות החינוך של אמי”ת; במהלך שנות התשעים עלו מאות אלפי יהודים מברית המועצות, ובשנת 2000 הוכרז כי עלה ארצה העולה המיליון מברית המועצות; בתחילת שנות האלפיים נערכה שוב רשת אמי”ת לקליטת עלייה, והפעם לקבל את העולים מצרפת ומארצות אנגלו-סקסיות, שהשתלבו בעיקר בבתי החינוך של אמי”ת ברעננה.
העליות הראשונות מאתיופיה בשנות החמישים
החל מ-1952 כיהן יצחק בן צבי כנשיא מדינת ישראל, ובמסגרת התעניינותו בהעלאת קהילות יהודיות נידחות ארצה נוצרו שיתופי פעולה בין ישראל לאתיופיה, בסיוע המנהיג היהודי-אתיופי יונה בוגלה. המטרה הייתה להביא ארצה קבוצת נערים ונערות שילמדו את השפה העברית ואת מנהגי המקום וישובו לאתיופיה כדי להכין את הקהילה היהודית לקראת עלייה ארצה.
בינואר 1955 הגיעו לראשונה לישראל 12 צעירים מאתיופיה. בחודש אוקטובר 1956 הגיעה קבוצה של 15 בני נוער נוספים. כולם נקלטו בכפר הנוער “כפר בתיה”.
אחד מהם הוא טרונך-יוסף מספין, שבנו יוסי מספין מביא את סיפורו ואת סיפור חבריו בעיתון “קו האופק”, מגזין האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה: “אבא שלי, טרונך-יוסף מספין, היה אחד מ-27 בני נוער, בנות ובנים, שעלו ארצה מאתיופיה באמצע שנות החמישים במטרה ללמוד את השפה העברית ולחוות את העולם המערבי, כך שכשיחזרו לאתיופיה יהיו למורים ולמנהיגי היהודים לקראת עלייתם ארצה. הם עלו בסיוע עליית הנוער של הסוכנות היהודית, בשתי קבוצות נפרדות”.
טרונך-יוסף מספין נולד בגונדור ולמד בבית הספר באמבובר. הוא אהב ללמוד וידע מעט עברית. “‘יום אחד עברה שמועה שמר יונה בוגלה (אדם מוערך מאוד בקרב יהודי אתיופיה והדמות המרכזית כמעט בסיפורי עלייתם של יהודי אתיופיה) אוסף תלמידים באסמרה כדי שיעלו לישראל. הייתי בן 9, תלמיד מצטיין, בין הצעירים שנבחרו, ויחד עם 11 תלמידים נוספים נסענו לאסמרה’. יוסף דוד, שהיה בין הנערים, מספר: ‘עם היבחרי רצתי בשמחה לספר לסבי יעקב בנזרו, דבטרה קהן (תואר של מנהיג רוחני בקהילה), והוא השיב: ‘הנה יצא האור על ירושלים, ראיתי אותה תמיד בדמיוני ואתם תראו אותה עכשיו’. הרגשתי שחלום התגשם…’ במשך שנתיים למדו חברי הקבוצה בבית ספר באסמרה את השפה העברית ואת ההיסטוריה התנ”כית של העם היהודי…
“‘נסענו באוטובוס לעיר הבירה, אדיס-אבבה’, מספר אבא, ‘ולאחר שנפגשנו עם קיסר אתיופיה היילה סלסי וקיבלנו את ברכתו טסנו לסודן ומסודן למצרים. ממצרים טסנו ליוון ולישראל. בארץ נישקנו את האדמה ושמחנו מאוד. בשדה התעופה קיבלו אותנו בשירה ובזמרה, וכשאמרו לנו שאנו הולכים ל’כפר בתיה’ שאלנו: ‘האם זה נמצא בירושלים?'”
קליטת עליית יהודי אתיופיה בשנות השמונים
הסתגלות לאורח חיים חדש בכפר בתיה
“כשהגיעו לכפר, פנימייה ברעננה, הם פוזרו בזוגות לחדרים שאכלסו ארבעה אנשים. ‘נכנסו לחדר’, מספר יוסף דוד, ‘וראינו שני פרנג’ים (בהירי עור) ישנים בחדר ונבהלנו מאוד. לא הצלחנו להירדם בגלל ההתרגשות הגדולה. למחרת בבוקר, כשקמו הפרנג’ים, הם ראו אותנו והיה תורם להיבהל’. כעבור זמן קצר הזמין אותם נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי ז”ל, להתארח במשכנו בירושלים. ‘הפגישה הייתה מרגשת מאוד’, מספר אבא.
“בתחילה למדו כקבוצה נפרדת ולאחר חודשים ספורים השתלבו עם שאר התלמידים. עיקר לימודיהם סבב סביב יהדות וציונות… חברי הקבוצה הסתגלו לתפילות בשפה העברית, לאוכל השונה ולאורך החיים החדש. ‘האוכל היה מוזר בשבילנו’, מספר יוסף דוד, ‘הביאו לנו ריבה ואמרנו: ‘מה זה האדום הזה, נראה כמו בשר לא מבושל’, וסירבנו לאכול אותו. אכלנו רק לחם. היה מאוד לא פשוט’.
“בכפר למדו חצי יום ועבדו בחציו השני, חלקם בחקלאות וחלקם במקצועות אחרים. אחד הזיכרונות הנעימים של אבי הוא פעילות הגדנ”ע: ‘עשינו מטווחים, תחרויות ספורט וניווטי לילה’, ויוסף דוד מוסיף: ‘כשסיימנו את הגדנ”ע, בא ראש הממשלה דוד בן גוריון ז”ל לראות אותנו במצעד, דרש לשלומנו והכריז שאנחנו היהודים האמתיים, שגם הם וגם משפחותיהם צריכים לחיות בארץ'”.
אבי מספין, “ראשונים”, “קו האופק”, מגזין האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, גיליון 27, חשוון תשס”ח, סתיו 2007.
חברי הקבוצה נאלצו לחזור לאתיופיה
“באוקטובר 1956 הגיעו לארץ 15 נערים ונערות נוספים מאתיופיה”, ממשיך אבי מספין לספר על אביו ועל חברי אביו בכתבה בעיתון “קו האופק”. “תהליך הסתגלותם בארץ היה קל יותר, מכיוון שהראשונים ליוו אותם והיו אוזן קשבת ומשענת לעת צרה. למרות זאת, חוו חוויה קשה במיוחד. בוקר אחד הם נלקחו למקווה טהרה בירושלים, התבקשו לגזוז את ציפורניהם והוטבלו אחד אחרי השני. הם עברו טקס גיור ללא שהיו מודעים לכך.
“חברי הקבוצות הסתגלו לחיים בארץ, שכחו את השפה האמהרית ואת התרבות האתיופית. כשנאמר להם שהגיעה העת לחזור למולדתם ולהגשים את מטרתם, התקשו לקבל זאת. הצעירים לא הרגישו מוכנים לשמש מורים באתיופיה וטענו שההשכלה והידע שצברו אינם מספיקים על מנת שישמשו כמורי וכמנהיגי הקהילה. הם היו בשנות העשרה והעשרים המוקדמות לחייהם, וחלקם הביעו עניין לרכוש השכלה גבוהה.
“עליית הנוער של הסוכנות היהודית הייתה נחושה בדעתה להשיבם לאתיופיה, מכיוון שהייתה הסכמה בין מדינת ישראל לקיסר אתיופיה, היילה סלסי, שישובו עם סיום לימודיהם… ‘כעבור שלוש שנים חברי הקבוצה הראשונה חזרו לאתיופיה’, מספר אבא, ‘חלקם פתחו בתי ספר וחלקם השתלבו בשירות ממשלת אתיופיה. חברי הקבוצה השנייה חזרו מאוחר יותר. חלקם נשארו בארץ עד היום”.
יוסף דוד וטרונך-יוסף עלו כעבור שנים בחזרה לישראל עם משפחותיהם, והפעם על מנת להישאר. טרונך-יוסף מסכם: “ואינני מתייאש. חוויתי חיים טובים, ולא רק קשיים. מה שמשמח אותי הוא שאני נמצא בארץ ישראל, הארץ הקדושה, ואין לי שום תלונה”.
קשה לעזוב מקום שאוהבים – היציאה מאתיופיה
ו“הגיע הלילה שבו כולם היו צריכים לצאת מאתיופיה, מהמקום שאנו אוהבים”, מספרת דינה ביצ’ה, שהייתה בנעוריה תלמידת כפר הנוער אמי”ת בפתח תקווה, בחוברת “סיפור המדינה”. “ולעזוב את הבתים ואת הנופים היפים שהיו שם באתיופיה, את הבהמות, החיות וכל מה שהיה יקר לנו… יש כאלו שלא לקחו אִתם את הזקנים ואת הזקנות, מכיוון שהיה להם קשה ללכת ברגל. עלינו בשנת 1985. יחד אתנו לקחנו את הדודים והדודות, את הילדים שלהם וכל מי שקרוב אלינו. וגם לקחנו אתנו לדרך הרבה אוכל, מים, בגדים, כסף, כלים ועוד. וכך יצאנו לדרך והמשכנו ללכת כל הימים והלילות. כשהיינו עייפים ולא יכולנו להמשיך ללכת נחנו כמה שהיה אפשר, וכאשר נחנו ישבנו לאכול ולשתות עד שהיינו שבעים, כדי שאחר כך נוכל להמשיך ללכת ברגל גם ביום וגם בלילה. המשכנו ללכת וללכת.
“בדרך לסודן ההורים שלי נפטרו, כאשר אחותי הייתה בת שנתיים, אחי הגדול בן 18, אחי הבינוני בן 7 או 8 ואני בת 5. לאחר שהוריי נפטרו, נפטרו גם חלק מהאחים שלי. גם אחותי הגדולה והבכורה מכל האחים, שהיה לה בעל וילד בערך בן שנה, נפטרה עם בנה. אחי הגדול בן ה-18 היה קצת חולה, והדודים שלי טיפלו בו עד שהבריא, ובינתיים אשתו של הדוד נשאה את אחותי בת השנתיים על הגב שלה.
“בדרך כל המשפחה שלי והדודים שלי בכינו הרבה, כיוון שההורים, האחים והאחות הבכורה והתינוק שלה נפטרו, ולא רצינו להמשיך ללכת, כי כל הזמן בכינו, אבל לא הייתה לנו ברירה, בגלל שאחרת היו מעכבים את כולם. וגם משום שאם לא היינו ממשיכים ללכת והיינו נשארים באותו מקום השודדים הגויים היו מגיעים.
“כשהמשכנו ללכת השתדלנו מאוד שהשודדים והגויים לא יתפסו אותנו, כדי שלא יהרגו אותנו או שלא ישדדו מאתנו את מה שיש לנו. אבל הגויים תפסו חלק מהאתיופים ועשו להם צלבים בכל מיני מקומות: בצוואר, ביד, במצח. והיו עושים זאת גם לילדים הקטנים ולתינוקות. זה היה ממש נורא… וכשראיתי את מה שהגויים עשו בתוך לבי ריחמתי על האנשים עד שירדו לי דמעות. הגויים או השודדים לקחו גם לחלק מהאתיופים האחרים כסף ועוד הרבה דברים והרגו כמה מהאתיופים… המשכנו ללכת עד שהגענו למצרים ברגל, ושם הזמינו לנו מטוס אל-על ועלינו כולם למטוס.
“במטוס הביאו לנו אוכל ושתייה. האוכל היה מוזר מאוד, מכיוון שאף אחד מהאתיופים לא הכיר את האוכל הזה. ירדנו מהמטוס, הרגשנו חופשיים. כשירדנו לא ידענו היכן אנו נמצאים. את הדודים, הדודות והמשפחה שלי לקחו לעכו. לאחר מכן עברנו למלון בחיפה. לאחר מכן עברנו לטבריה, למרכז קליטה של אתיופים.
“הגיעה השעה לעזוב את טבריה ולעבור לדירה בעיר אחרת, ומכיוון שכבר כל הדודים שלנו עברו והתגעגענו אליהם מאוד, עברנו אחריהם לראשון לציון. בבית הזה אנו חיים כבר הרבה שנים וטוב לנו שם, כיוון שמצאנו חיים חדשים, עבודה, טיפולים, לימודים ועוד כמה דברים, אך את אתיופיה בחיים לא נשכח. ולא נשכח לנצח נצחים את היקרים שלנו שאבדו בדרך”.
דינה ביצ’ה, מתוך החוברת “סיפור המדינה – כפר הנוער אמי”ת פ”ת – מתש”ח לתשס”ח”, בהוצאת אמי”ת פתח תקווה.
קשה לעזוב מקום שאוהבים – היציאה מאתיופיה
“הגיע הלילה שבו כולם היו צריכים לצאת מאתיופיה, מהמקום שאנו אוהבים”, מספרת דינה ביצ’ה, שהייתה בנעוריה תלמידת כפר הנוער אמי”ת בפתח תקווה, בחוברת “סיפור המדינה”. “ולעזוב את הבתים ואת הנופים היפים שהיו שם באתיופיה, את הבהמות, החיות וכל מה שהיה יקר לנו… יש כאלו שלא לקחו אִתם את הזקנים ואת הזקנות, מכיוון שהיה להם קשה ללכת ברגל. עלינו בשנת 1985. יחד אתנו לקחנו את הדודים והדודות, את הילדים שלהם וכל מי שקרוב אלינו. וגם לקחנו אתנו לדרך הרבה אוכל, מים, בגדים, כסף, כלים ועוד. וכך יצאנו לדרך והמשכנו ללכת כל הימים והלילות. כשהיינו עייפים ולא יכולנו להמשיך ללכת נחנו כמה שהיה אפשר, וכאשר נחנו ישבנו לאכול ולשתות עד שהיינו שבעים, כדי שאחר כך נוכל להמשיך ללכת ברגל גם ביום וגם בלילה. המשכנו ללכת וללכת.
“בדרך לסודן ההורים שלי נפטרו, כאשר אחותי הייתה בת שנתיים, אחי הגדול בן 18, אחי הבינוני בן 7 או 8 ואני בת 5. לאחר שהוריי נפטרו, נפטרו גם חלק מהאחים שלי. גם אחותי הגדולה והבכורה מכל האחים, שהיה לה בעל וילד בערך בן שנה, נפטרה עם בנה. אחי הגדול בן ה-18 היה קצת חולה, והדודים שלי טיפלו בו עד שהבריא, ובינתיים אשתו של הדוד נשאה את אחותי בת השנתיים על הגב שלה.
“בדרך כל המשפחה שלי והדודים שלי בכינו הרבה, כיוון שההורים, האחים והאחות הבכורה והתינוק שלה נפטרו, ולא רצינו להמשיך ללכת, כי כל הזמן בכינו, אבל לא הייתה לנו ברירה, בגלל שאחרת היו מעכבים את כולם. וגם משום שאם לא היינו ממשיכים ללכת והיינו נשארים באותו מקום השודדים הגויים היו מגיעים.
“כשהמשכנו ללכת השתדלנו מאוד שהשודדים והגויים לא יתפסו אותנו, כדי שלא יהרגו אותנו או שלא ישדדו מאתנו את מה שיש לנו. אבל הגויים תפסו חלק מהאתיופים ועשו להם צלבים בכל מיני מקומות: בצוואר, ביד, במצח. והיו עושים זאת גם לילדים הקטנים ולתינוקות. זה היה ממש נורא… וכשראיתי את מה שהגויים עשו בתוך לבי ריחמתי על האנשים עד שירדו לי דמעות. הגויים או השודדים לקחו גם לחלק מהאתיופים האחרים כסף ועוד הרבה דברים והרגו כמה מהאתיופים… המשכנו ללכת עד שהגענו למצרים ברגל, ושם הזמינו לנו מטוס אל-על ועלינו כולם למטוס.
“במטוס הביאו לנו אוכל ושתייה. האוכל היה מוזר מאוד, מכיוון שאף אחד מהאתיופים לא הכיר את האוכל הזה. ירדנו מהמטוס, הרגשנו חופשיים. כשירדנו לא ידענו היכן אנו נמצאים. את הדודים, הדודות והמשפחה שלי לקחו לעכו. לאחר מכן עברנו למלון בחיפה. לאחר מכן עברנו לטבריה, למרכז קליטה של אתיופים.
“הגיעה השעה לעזוב את טבריה ולעבור לדירה בעיר אחרת, ומכיוון שכבר כל הדודים שלנו עברו והתגעגענו אליהם מאוד, עברנו אחריהם לראשון לציון. בבית הזה אנו חיים כבר הרבה שנים וטוב לנו שם, כיוון שמצאנו חיים חדשים, עבודה, טיפולים, לימודים ועוד כמה דברים, אך את אתיופיה בחיים לא נשכח. ולא נשכח לנצח נצחים את היקרים שלנו שאבדו בדרך”.
דינה ביצ’ה, מתוך החוברת “סיפור המדינה – כפר הנוער אמי”ת פ”ת – מתש”ח לתשס”ח”, בהוצאת אמי”ת פתח תקווה.
העלייה מברית המועצות בעקבות מלחמת ששת הימים
בשנת 1967 עוררה מלחמת ששת הימים את הגאווה הלאומית היהודית בקרב יהודי ברית המועצות של אותם הימים. מאבקם של היהודים על זכותם לעלות לארץ ישראל גבר, אולם שלטונות ברית המועצות הכבידו את ידם, צמצמו את היתרי העלייה לישראל והתנכלו למבקשים לעלות לישראל על ידי פיטורים מהעבודה, חרם והשמצות.
לחץ בינלאומי הופעל על ברית המועצות תחת הסיסמה “שלח את עמי”, וממשלת ברית המועצות התרצתה, הנפיקה היתרי יציאה רבים יותר ואִפשרה לכ-80,000 יהודים לצאת משעריה בין השנים 1973-1971.
מלחמת יום הכיפורים טרפה שוב את הקלפים. בעקבותיה צומצמו היתרי העלייה, ורבים מהיהודים הפכו ל”מסורבי עלייה”. בין מסורבי העלייה היה נתן (אנטולי) שרנסקי, אשר ביקש בשנת 1973 לעלות לישראל אך בקשתו נדחתה. הוא המשיך לשלוח בקשות עלייה ארצה, עד שבשנת 1977 נעצר, הואשם בבגידה בברית המועצות, נידון ל-13 שנות מאסר ונכלא במחנה של עבודות כפייה. נתן וחבריו כונו “אסירי ציון” משום שישבו בכלא בברית המועצות בשל בקשתם לעלות לישראל. נתן ישב בכלא שמונה שנים, בחלק מהזמן שבת רעב בצינוק, עד לשחרורו ולעלייתו ארצה. לימים הפך לשר בכנסת ישראל.
רשת אמי”ת פתחה שעריה וקלטה את בני העולים החדשים מברית המועצות. “הוקדשו מאמצים לטיפוח התלמידים העולים בתוך בית הספר”, מספר ד”ר עמי זאבי. “בתיכון אמי”ת באר שבע היה ריכוז גדול של עולים מרוסיה בשנות השמונים. בשיתוף משרד החינוך ערכנו סמינריון למורים עולים מרוסיה בבאר שבע. היו גם הישגים של הצטיינות, וכמה מהתלמידים העולים מרוסיה ניצחו בתחרויות בינלאומיות בפיזיקה. התלמידים העולים מרוסיה התאהבו בלימודי התנ”ך ובלימודי הקודש. הם גילו עולם חדש. לימודי הגמרא שמצריכים שכל חריף אִתגרו אותם”.
העולה החדש שהוביל את מקיף אמי”ת באר שבע למצוינות
אחד העולים החדשים מברית המועצות שעשה הסבה ללימודי הוראה לאחר עלייתו ארצה הוא ד”ר גדי דייצ’מן, שנולד ב-1949 באזרבייג’ן ועלה ארצה ב-1990 כשהוא כבר דוקטור להנדסה ולמתמטיקה שימושית ומאחוריו פרסום של עשרות מאמרים מדעיים. ד”ר דייצ’מן היה נשוי ואב לשתי ילדות, אך רכושם היה דל, הוא לא ידע עברית ולא הכיר איש בבאר שבע.
אוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע הציעה לקבלו כמרצה בתנאי שילמד כמורה בחצי משרה באחד מבתי הספר בעיר. שנה לאחר עלייתו ארצה, כשכבר ידע מעט עברית ולאחר שסיים התמחות בהוראה, עבד כמדען באוניברסיטת בן גוריון בנגב וכמורה למתמטיקה בבית הספר המקיף הדתי אמ”ית באר שבע.
הרעיון שעלה באותה עת היה לפתוח בבית הספר כיתה למצטיינים, שבה יוכלו ללמוד ילדי המורים העולים מקצועות מדעיים ברמה גבוהה. “רצינו לתת לעצמנו ולילדים שלנו אווירה לימודית שתהיה דומה מאוד למה שהם יקבלו באוניברסיטה”, אומר ד”ר דייצ’מן בראיון לעיתון גלובס מיום כ”ד בסיוון תשע”ג, 1 ביוני 1913. “לי היה ברור כבר אחרי השנה הראשונה שלי בתיכון שהרעיון של הכיתה ההטרוגנית לא עובד. הבנתי שאם תלמידים בעלי יכולות שונות ותחומי עניין שונים לומדים כולם יחד, לכולם משעמם, ושהשיטה הזו לא הוגנת – לא כלפי המצטיינים ולא כלפי התלמידים הרגילים. אז יצרנו כיתות הומוגניות, שבהן התלמידים לא מתביישים להיות ‘חנונים’. אצלנו תלמיד עם משקפיים שצחקו עליו ביסודי הוא גיבור. ללמוד טוב – זה כבוד”.
בכיתות המדעיות שמוביל ומרכז ד”ר דייצ’מן לומדים כיום מאות תלמידים, המשתתפים בתחרויות ארציות ובינלאומיות וזוכים בפרסים רבים. נוסף לאלו מעורר ד”ר דייצ’מן את התלמידים להעמקת הזהות הציונית והיהודית. על כל פועלו זכה ל”אות העולה למצוינות” על “תרומתו לקידום המדעים וקידום תלמידיו למצוינות ולהישגיות בצד אהבת העם והארץ”. כיום ד”ר דייצ’מן הוא סגן מנהלת בית הספר אמי”ת באר שבע.
חזרה לחיק היהדות
אחת התלמידות שעלתה ארצה מחבר המדינות ולמדה באמי”ת באר שבע היא אלינה אבייב, שעלתה עם הוריה בשנת 1998 מאוזבקיסטן. “סיימתי את לימודיי בבית ספר יסודי חילוני בבאר שבע”, מספרת אבייב, “ועברתי לחטיבת ביניים במקיף הממלכתי הדתי אמי”ת באר שבע. למדתי בכיתה מדעית. איני מגיעה ממשפחה דתית, וכאשר למדתי בכיתה ט’ התגלה לי על ידי מחנך הכיתה שאיני מוגדרת על פי ההלכה כיהודייה, משום שאבי יהודי ואמי לא. הוצע לי ולמספר חברותיי, שגם הן לא היו יהודיות לפי ההלכה, לקחת חלק בפרויקט שמטרתו לאפשר לבני נוער מתחת לגיל 18 לעבור תהליך גיור מבלי לערב ולחייב את הוריהם בתהליך”.
אבייב החלה ללמוד לקראת גיור בלימודי ערב שהתקיימו פעמיים בשבוע בבית הספר עצמו. “הפרויקט לא צלח, והאפשרות הזו נלקחה ממני. הוריי היו בעד התהליך והיו מוכנים לתמוך ולעזור. כשהגעתי לכיתה י”ב, הציעה לי מחנכת ורכזת השכבה שלי באמי”ת באר שבע, רונית מלכה, את עזרתה ואת עזרת רב בית הספר, הרב שלמה בנימין שליט”א, בתהליך גיור אזרחי. מסיבות רבות, ביניהן הגיוס לצה”ל, נמנע ממני לעבור את התהליך באזרחות והחלטתי להמשיכו בצבא. תוך כדי השירות הצבאי נשמר הקשר עם המחנכת שלי, והוזמנתי לא פעם לארוחות ערב שבת ולחגים. כשהתחלתי את התהליך בצבא ציידה אותי המחנכת במכתב המלצה ממנה. המחנכת ציינה שאני מוזמנת אליה בשבתות. היא ציידה אותי בכוחות נפשיים ובתקווה. כמוני, גם חברותיי ממקיף אמי”ת זכו לעבור את תהליך הגיור ולרכוש ידיעות רבות על אודות המסורת היהודית וספגו ציונות אמתית.”
עליית ההצלה החשאית מאיראן בשנת 1979
“הקהילה היהודית שמוצאה מאיראן היא מהקהילות העתיקות ביותר, שמקורן בתקופת הגליית שומרון”, מספר בני סולימני. בני היה מחנך באמי”ת פתח תקווה ע”ש בלאט וסייע בהעלאת נוער יהודי מאיראן ב-1979. לימים היה מורה ומפקח ברשת אמי”ת. סיפורו מופיע בחוברת “סיפור המדינה” בהוצאת אמי”ת פתח תקווה.
“מצבם של יהודי איראן ידע עליות ומורדות, בהתאם ליחסו של המלך ששלט. השאח הפרסי רזה פהלווי, ששלט באיראן בין השנים 1979-1949, התייחס אל היהודים באיראן בכבוד רב. חזרתו של חומייני לאיראן הדליקה נורה אדומה בקרב ההנהגה במדינת ישראל. היה חשש כבד שעם שובו של חומייני לאיראן היהודים שם יהיו הראשונים להיפגע. באיראן התחילה מלחמת אזרחים עקובה מדם. מנהיגי מדינת ישראל חיפשו דרך להציל את היהודים באיראן ולהביאם לארץ ישראל. באותה עת הקהילה היהודית מנתה כ-50,000 איש…”
“נתבקשתי על ידי מנהל כפר הנוער אמי”ת פתח תקווה ע”ש בלאט (שנקרא באותם הימים ‘מוסד עלייה’) לצאת לשליחות כדי להשתתף במבצע להעלאת יהודים מאיראן לארץ ישראל. התכנית הייתה להעלות בתחילה את בני הנוער. במשך היום עברו אוטובוסים במרכזים יהודיים כמו בתי כנסת ובתי ספר ואספו את בני הנוער. בחסות החשכה ואי הסדר ששלט ברחובות בימים ההם נכנסו האוטובוסים לשדה התעופה, לקצה מסלול ההמראה, שם המתינו להם מטוסי אל-על. לאחר בדיקה ורישום קפדני עלו בני הנוער למטוסים שהביאו אותם לצרפת. הרכבת האווירית נמשכה בלילות כשבוע. בדרך זו הגיעו לצרפת כ-2,000 בני נוער.
“במשך שלושה חודשים ערכנו לבני הנוער מחנה נוער ציוני במרכזים שונים בצפון צרפת. במחנה לימדנו אותם עברית ויהדות, סיפרנו להם על ארץ ישראל ולימדנו אותם שירים והווי ישראלי, היסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל, סיפורים על מלחמות ישראל ומורשת קרב. בסיום המחנה עלו לארץ ישראל למעלה מ-1,000 בני נוער והתפזרו בכפרי הנוער בארץ. השאר התפזרו בקהילות יהודיות באירופה ובאמריקה. שישים מאותם בני נוער הגיעו לכפרנו – אמי”ת פתח תקווה.
“זכיתי לחנך אותם במשך שנתיים – ילדים אינטליגנטים וממושמעים. תוך שנתיים למדו בכפר עברית וניגשו לבחינות בגרות, התגייסו לצה”ל ולשרות לאומי, השלימו לימודים אקדמיים והשתלבו היטב בחברה הישראלית. אותה שליחות להצלת יהודים שהייתי שותף פעיל בה חרוטה במוחי ובלבי עד היום”.