כשנתיים לאחר הקמת כפר הנוער “מוסד עלייה” הורגש הצורך להקים כפר נוער נוסף לילדים ובני נוער דתיים שעלו ארצה כפליטים מאירופה. כנציגה הישראלית של “הסתדרות נשי מזרחי” באמריקה החלה בתיה גוטספלד לחפש שטח אדמה שיתאים לכפר הנוער הגדול. תחילה הוצעו לה מטעם הקרן הקיימת לישראל (קק”ל) עשרים דונמים של אדמה עבור הכפר, אך גוטספלד, שחזתה כפר שבו יתחנכו מאות נערים פליטים, התעקשה שקרקע זו אינה גדולה מספיק לצורך החזון.
תכנון כפר הילדים ברעננה
האדריכל שנבחר לתכנן את הקמת כפר הנוער ברעננה היה מאיר בן אורי, שנוסף להיותו אדריכל היה גם צייר, במאי, מוזיקאי ומלחין. עם עלייתו ארצה ב-1934 עִברת את שם משפחתו ל”בן אורי” כשמו של בצלאל בן אורי, האמן הראשי שבנה את המשכן.
ביקורה הראשון של בתיה גוטספלד על האדמה המיועדת לכפר הנוער החדש ברעננה מתואר בעדותו של ישראל פרידמן, שהיה אז נער בן 14. הנער ישראל הגיע מירושלים עם הרב מאיר בר אילן ועם נציג קק”ל לביתה של גוטספלד ברחוב יונה הנביא 27 בתל אביב. הם אספו אותה ברכב ונסעו לרעננה.
טקס הנחת אבן הפינה לכפר הילדים ברעננה נערך ביום כ”ה בחשוון תש”ו, האחד בנובמבר 1945. כשלושה חודשים קודם לכן נרעש העולם לאחר שארצות הברית הטילה על יפן שתי פצצות אטום – על העיר הירושימה ועל העיר נגסאקי – ובכך נכנעה יפן לבעלות הברית והוכרז סיום מלחמת העולם השנייה.
“כשלמדתי באוניברסיטה לא היה מי שיממן את לימודיי, ולכן עבדתי קשה כדי ללמוד. הרבה פעמים נסענו לבקר ב’כפר בתיה’ ובמשך השנים לקחנו את הילדים ואחר כך את הנכדים, כדי להראות להם היכן גדלנו. מבחינה אובייקטיבית אני יודעת שהיה קשה מאוד, אבל אין לי זיכרונות קשים, ואני רואה את החיובי ואת העובדה שהתחנכנו לעצמאות, לסדר ולאחריות. המוטו של אנוך היה: ‘תמיד לתת ולא לקבל'”.
רֵיחַ הַשָּׂדֶה – זיכרונות נעורים מכפר בתיה
בְּטֶרֶם יָאִיר יוֹם
עִם אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה
מִמִּטָּתִי חִישׁ אֶקְפֹּץ
הָרֶפֶת לִי מְחַכָּה,
מְקוֹם חִיּוּתִי, מְקוֹר הַבְּרָכָה.
כּוֹכָבִים אַחֲרוֹנִים עוֹד מְצִיצִים מִמָּרוֹם
מְמָאֲנִים לוֹמַר שָׁלוֹם
לָשׁוּב לִישֹׁן אֶת שְׁנַת יוֹמָם
כִּי תַּם שִׁלְטוֹן לֵילָם.
אֶתְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה
בְּקוֹל גְּעִיָּה עֲמֻקָּה:
בֹּקֶר טוֹב וְשָׂמֵחַ
בֹּקֶר טוֹב לָאוֹרֵחַ
הִגִּיעַ זְמַנֵּנוּ, מָלְאוּ עֲטִינֵינוּ
עֵת הַחֲלִיבָה הִגִּיעָה
אֶת מוֹצָרְט נָא הַשְׁמִיעַ!
לְכַרְמֶלָּה לְטִיפָה עַל הַמֵּצַח,
לְרִנָּה אֲחַבֵּק הַצַּוָּאר,
לְחֶדְוָה טְפִיחָה עַל הַגַּב,
לַדְּלִי הֶחָלָב נִגָּר
וְהַלֵּב שָׁר.
רַפְתָּן אֲנִי,
רֵיחַ הַשָּׂדֶה הוּא רֵיחִי,
זְרוֹעוֹתַי פְּלָדָה יְצוּקָה,
בְּרִית כָּרַתִּי עִם הַחַי וְעִם הָאֲדָמָה.
כִּי מַה מּוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה?
“לְבַד הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה”!
צבי אלפר, חניך ולימים מורה ב”כפר בתיה”, “זיכרונות נעורים מ’כפר בתיה’ 1955-1950”.
אֲבָרְכְךָ, כְּפַר נְעוּרַי – ברכות לכפר בתיה
אֶל נוֹף יַלְדוּתִי עָרַגְתִּי
אֶל מֶרְחֲבֵי הַשָּׂדוֹת
רֵיחוֹת הַפְּרָחִים
צִיּוּץ צִפֳּרִים
בְּצַמְרוֹת פִיקוּסִים,
חֲבוּרַת הָרֵעִים עַל הַדֶּשֶׁא.
רֵיחַ הָרֶפֶת עוֹד עוֹמֵד בָּאֲוִיר
זִמְזוּם הַדְּבוֹרִים נִשְׁמַע כְּשִׁיר.
זִכְרוֹנוֹת נְעוּרִים
שֶׁל תֹּם, חֲבֵרוּת, אַהֲבָה.
שָׁם חָלְפוּ נְעוּרֵינוּ
הָפַכְנוּ לַאֲנָשִׁים
קִבַּלְנוּ תּוֹךְ כְּדֵי נְתִינָה
בִּטָּחוֹן, עַצְמָאוּת, הַשְׂכָּלָה.
הָיִינוּ חֲנִיכִים – מוֹרִים – מַדְרִיכִים
וְהַכֹּל תּוֹךְ שִׂמְחַת הַגְּדִילָה.
כְּעָלִים נִדָּפִים הִגַּעְנוּ
פְּלִיטִים רְדוּפֵי הַשּׁוֹאָה
בְּלִיל שָׂפוֹת, תְּלִישׁוּת וְיַתְמוּת
אֲחוּזֵי אֵימָה.
אַט אַט נִרְגְּעָה נַפְשֵׁנוּ,
יָצָאנוּ לִבְנוֹת אֶרֶץ מְכוֹרָה.
אֲבָרְכְךָ, כְּפַר נְעוּרַי
אַבִּיט לְאָחוֹר בְּעֶרְגָּה
שָׁם עֻצַּבְתִּי, חֻשַּׁלְתִּי,
שָׁם מָצָאתִי אֶת אַהֲבַת נְעוּרַי.
צבי אלפר, חניך ולימים מורה ב”כפר בתיה”, “זיכרונות נעורים מ’כפר בתיה’ 1955-1950”.
סיפורו של בית הכנסת ב”כפר בתיה” שזור בסיפורו של ספר תורה זעיר ששרד את מחנה ברגן-בלזן, שהיה שייך לרב שמעון דסברג. את ספר התורה הזה לקח עמו אילן רמון ז”ל לחלל. ספר התורה המיניאטורי ניתן לו בהשאלה על ידי חוקר החלל, פרופ’ יהויכין יוסף, מדען בכיר בפיסיקה פלנטארית ואטמוספרית, ניצול מחנה הריכוז ברגן-בלזן. “הרב דסברג גילה שאני מתקרב לגיל שלוש-עשרה והחליט שהוא חייב לארגן לי בר מצווה”, מספר פרופ’ יוסף. “בסודיות רבה הוא ערך לי טקס בר מצווה בצריף האסירים”. לאחר הטקס העניק הרב דסברג את ספר התורה הזעיר לנער. פרופ’ יוסף ניצל ועלה ארצה, ולימים פגש את אילן רמון ונתן לו את הספר לנסיעתו במעבורת החלל קולומביה, נסיעה שממנה לא שב.
מזיכרונות אמית