1946 מוסד עליה
לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, עם עלייתם ארצה של ילדים ובני נוער פליטים מאירופה, שבחלקם הגדול נותרו יתומים, נוצר בישראל הצורך להקים כפרי ילדים ונוער. הכפרים נבנו כקהילה חינוכית שבה לנים החניכים בפנימייה, עובדים במשק חקלאי ושותפים לחיים חברתיים וערכיים.
לאור הצלחת כפרי הנוער הגדולים כדוגמת כפר הנוער הדתי שליד מושב כפר חסידים, כפר הנוער מאיר שפייה וכפר הנוער בן שמן, החליטו “נשי מזרחי באמריקה” להקים כפר נוער גדול עבור ילדים ובני נוער דתיים. כאן נפתח פרק חדש בתולדות אמי”ת: הקמת שני כפרי נוער חקלאיים – “מוסד עלייה” ו”כפר בתיה”, כמקום קליטה לילדים עולים וכבסיס להכשרתם להגשמה חלוצית.
הקמת “מוסד עלייה” על אדמות קיבוץ רודגס
קיבוץ רודגס, צילום חנה שמיר, ארכיון הקיבוץ הדתי
“מוסד עלייה” הוקם על אדמות קיבוץ רודגס. קבוצת רודגס נוסדה בשנת 1928 בעיר רודגס שבגרמניה על ידי צעירים מ”ברית חלוצים דתיים”. הם עלו ארצה שנה לאחר מכן והתיישבו על חלק מ”אדמות סלבנדי” שרכש בשנת 1913 הרב ד”ר יעקב אריה סלבנדי, עסקן יהודי-ציוני. מטרתו של הרב סלבנדי הייתה להקים על אדמות אלו מושבה ובית יתומים, אולם בשל מלחמת העולם הראשונה התכניות לא יצאו לפועל.
בתום מלחמת העולם הראשונה מינה הרב סלבנדי את פרופ’ חיים פיק, מראשי תנועת המזרחי בגרמניה, לאפוטרופוס על האדמות. פרופ’ פיק אישר לקבוצת רודגס להתיישב על חלק מהאדמות באופן זמני. נוסף אליהם התיישבו על האדמות חלוצים דתיים שהשתייכו לפועל המזרחי. הם קיבלו שטחים לעיבוד חקלאי והקימו את כפר אברהם, כיום שכונה בפתח תקווה.
כאשר חברי קבוצת רודגס יצאו להקים את הקיבוצים טירת צבי ויבנה התפנה המקום מיושביו. “נשי מזרחי באמריקה” ביקשו לפתוח במתחם כפר נוער לפליטי השואה, ואכן, הבניינים והשטח הועברו לידיהן. במקום הוקם “מוסד עלייה”, שקלט ילדים ונוער פליטי שואה. סמלו של המוסד היה אניית עולים וסיסמתו הייתה “להביא בנייך מרחוק”, פסוק מתוך פרשת “כי תבוא”. כאשר קראו פרשה זו נוסד “מוסד עלייה”, בתשרי תש”ה, ספטמבר 1944.
מוסד עליה ברוך כוכבא נוטע עץ תשה
תלאות של ילד בדרך לישראל
החניך הראשון שנקלט ב”מוסד עלייה” הוא נפתלי דויטשמן, יליד העיר בריצ’ן שבאזור בסרביה שבמזרח אירופה. דויטשמן הגיע ארצה ביולי 1944, בהיותו בן שמונה, יתום ובודד, לאחר שחווה רעב, אימה ותלאות בשואה. אל הארץ עלה עם קבוצת ילדים יתומים שנקראו “ילדי טרנסניסטריה”, ע”ש חבל ארץ שבין מולדובה לאוקראינה, שאליו גורשו מאות אלפי יהודים מבסרביה, בוקובינה ומולדובה. בטרנסניסטריה היו כחמשת אלפים ילדים יתומים, כאלפיים מהם עלו ארצה.
“הייתי על סף סכנת חיים”, מספר נפתלי דויטשמן. “לא יכולתי לעמוד על הרגליים, לא יכולתי ללכת, הייתי מנופח מרעב ומצבי היה ירוד מאוד. ראש הקבוצה ביקש מאחד הנערים לשאת אותי על גבו, אולם לאחר הליכה ארוכה הנער התעייף ונטש אותי. התחלתי לצעוק וראש השיירה רץ אליי. הוא כעס על הנער ונשא אותי על כתפיו עד לרכבת”.
תלאותיו של דויטשמן כילד נמשכו עוד מספר שבועות. הוא נלקח שוב לרכבת ומשם לאניית המעפילים “קזבק”, שבה הפליג עם קבוצת ילדי טרנסניסטריה לאיסטנבול. משם הם נסעו ברכבת דרך סוריה ולבנון אל מחנה המעפילים בעתלית.
“בעתלית שהינו מספר ימים, ולאחר מכן לקחו אותנו לבית הבראה, שם מיינו אותנו למוסדות שונים בארץ. חלק מהילדים הופנו לזרם הדתי וחלק הופנו לזרם החילוני. כאשר שאלו אותי: ‘אבא שלך היה דתי?’ ‘אבא שלך הניח תפילין?’ הייתי צעיר ולא ידעתי לומר דבר. פתאום איש אחד, שישב שם שאל אותי: ‘תגיד, נקניק, אתה אוכל?’ אמרתי: ‘לא, מה פתאום!’ הוא שאל: ‘למה?’ עניתי: ‘זה טריפה’. כך הוא קבע שאני ילד דתי ונשלחתי ל’מוסד עלייה’, וכך נהייתי אדם דתי”.
תפילה במוסד עליה
ציפייה לבואו של קרוב משפחה
נפתלי דויטשמן מספר על קשיי הסתגלות, על פחדים להיכנס למקלחת מפאת סיפורים מפחידים, על התנפלות על האוכל, על תחושת בדידות. היו לו ציפיות שאולי באחד הימים יופיע קרוב משפחה, כפי שקרה מדי פעם לילדים האחרים, וייקח אותו לחיות בבית עם משפחה. אך הדבר לא קרה. את הילדים חילקו לחמש קבוצות: “ניצנים”, “זאבים”, “גור אריה”, “שאר יישוב” ו”חבצלות”.
דויטשמן למד ב”מוסד עלייה” במשך שלוש שנים עם הפסקות, כשבאמצע גר תקופה מסוימת אצל משפחה בכפר הרא”ה. בסיום לימודי בית הספר היסודי המשיך ללמוד במקווה ישראל, התגייס לצבא, נשא אישה והקים משפחה, למד הוראה וחזר ל”מוסד עלייה”, והפעם בתור מורה עד לשנת 1975.
המנהל שהיה אב ואם לחניכים
הרב יהושע בכרך
המנהל החינוכי הראשון של “מוסד עלייה” היה הרב יהושע בכרך. מנהל המשק היה ברוך כוכבא. מסירותו של המנהל, הרב יהושע בכרך, לילדים לא ידעה גבול. אחת המשימות הקשות והחשובות שנטל על עצמו הייתה לקרב, בעיקר את הבנים, לחיי תורה ומצוות. הוא עשה זאת ברוך ובחום על מנת להאהיב עליהם את ערכי היהדות. לדוגמה, בימי הסליחות נהג לארגן מקהלת בנים שעברה מבית לבית לפנות בוקר והעירה את החניכים ואת המדריכים לאמירת סליחות תוך ניגון שיר באידיש.
הרב בכרך, לימים חתן פרס ישראל לספרות תורנית, שימש לילדי “מוסד עלייה” אב ואם גם יחד. בדו”ח שפורסם על “מוסד עלייה” באותם הימים מטעם הוועדה לעליית הנוער הדתי נכתב בין היתר על הרב בכרך: “הוא אב ל-126 ילדים, מרכז את הלימודים ואת ההדרכה כאחד, מדריך של קבוצה, מחנך של כיתה, מורה לעשר שעות בשבוע, מטפל בכל דבר קטן וגדול במוסד…”
סיפוק ותודה למאמץ הגדול
“הצריף הנמוך, הלבן והמצוחצח, המשמש בית ספר ובית כנסת כאחד במוסד”, כך תיאר עיתונאי “הצופה” את רשמיו מביקורו ב”מוסד עלייה”, “היה אותה שבת צר מלהכיל את הילדים והאורחים שבאו להשתתף בשמחה של מצווה של ארבעים הילדים שהגיעו למצוות, רובם יתומים-פליטים מגיא ההריגה… מיד עם כניסתך למחנה אתה עומד על העבודה הגדולה שנעשתה כאן. הניקיון המופתי והסדר משרים עליך הרגשה של ידיים רבות-אחריות, פיקוח ומסירות למפעל, ובקשרך שיחה עם החניכים מתברר לך יותר ויותר טיבה של העבודה במוסד…
“הנך מטייל אנה ואנה בשטח הגדול שמהווה את המחנה של מוסד עלייה, מציץ לתוך החדרים הצחים והנקיים, אל התמונות המקשטות את חדר האוכל, מסייר את המרפאה וחדרי החולים, הנך שומע הסברים מפי החובשת ומפי המדריכים ולבך רוחש סיפוק ותודה למאמץ הגדול שמשקיעים למחות דמעה מעל פנים מעוננים, ולהפוך ילדים מופקרים על ידי חיית-טרף לבנים נאמנים לעם”.
אברהם בר-אוריין, “הצופה”, ה’ באייר תש”ה, 18.4.45.
בית ספר דתי במחנה המעפילים בעתלית
מלחמת העולם השנייה הסתיימה ביום כ”ה באייר תש”ה, 8 במאי 1945, ובין גלי העלייה הגדולים של שארית הפליטה באירופה הגיעו ילדים רבים במסגרת עליית הנוער ונשלחו למחנה המעפילים בעתלית. נציג תנועת הפועל המזרחי במחנה עתלית היה יואל שיפטן, צעיר נמרץ בן עשרים וחמש, שהיה כבר נשוי ואב לשני ילדים.
“בסוף 1945 פתחתי במחנה בית ספר דתי בעתלית”, מספר יואל שיפטן. “בכל יום נוספו ילדים לבית הספר, עד שהיו מאות תלמידים. בכל חודשיים-שלושה הייתי מטלפון לגברת גוטספלד, שאז הייתה הנציגה בישראל של ארגון ‘נשי מזרחי באמריקה’, ואומר לה: ‘שוב אני עומד לשלוח לך אוטובוס עם ילדים'”.
כיצד מוינו הילדים העולים למוסדות החינוך?
“כל ילד מתחת לגיל 14 הופיע בפני ועדה שבה ישבו משה יערי ואנכי, על מנת להחליט לאיזו מסגרת לשלוח אותו על פי אורח החיים הדתי או החילוני שהיה בביתו. בדרך כלל, משה יערי, שהיה פקיד עליית הנוער, רשם את הדברים ואני שאלתי את השאלות.
“פעם אחת הופיעה לפנינו ילדה. שאלנו אותה: ‘מה היה העיסוק של אבא?’ השיבה הילדה: ‘היה לו אטליז’. שאלנו: ‘מה מכרו שם?’ ענתה: ‘בשר כשר’. יערי שאל את הילדה מה עוד היא יכולה לספר על אביה ועל ביתה. ‘אה, כן’, נזכרה הילדה, ‘אבא היה גבוה וחזק מאוד. היה קרקס מקומי בכפר, ואבא היה מופיע שם בתור גיבור. זה היה התחביב שלו’. שמתי לב שיערי רשם לילדה שיבוץ לקיבוץ חילוני. כששאלתי אותו מדוע, ענה לי: ‘אני מפולניה. אם יהודי הופיע בקרקס מקומי של גויים, ובדרך כלל זה היה בשבת כדי לא לפגוע בהליכה לכנסייה ביום ראשון, אז הוא היה חילוני’. ביקשתי להפסיק את הוועדה על מנת לברר. הלכתי לצריפים ושאלתי אם יש שם קרובי משפחה של הילדה. אחת הנשים הרימה יד והזדהתה כדודתה של הילדה. ביקשתי שתבוא עמי לוועדה. יערי שאל אותה: ‘מה עשה אחיך, בעל האטליז?’ היא ענתה: ‘מכר בשר כשר’. ‘אבל אומרים שהוא היה גם גיבור, הופיע בקרקס’, הקשה יערי. היא ענתה: ‘כן, זה היה ויכוח גדול, אבל נכנעו לו, כי הוא אמר שהוא לא יופיע בשבת, רק ביום ראשון’. הילדה, כמובן, נשלחה לחינוך דתי”.
יואל שיפטן, נציג הפועל המזרחי במחנה המעפילים עתלית בשנת 1945 ולימים מנהל “מוסד עלייה”.
מינוי יואל שיפטן כמנהל מוסד עלייה
על בסיס היכרותה הטלפונית של בתיה גוטספלד עם יואל שיפטן, הזמינה גוטספלד את שיפטן באוקטובר 1946 להגיע ל”מוסד עלייה” בפתח תקווה כדי לסייע להם ברכישת מבנים שמכר הצבא האמריקני ממחנות שהיו לו בצרפת.
שיפטן בן העשרים ושש, שכבר היה מנוסה בניהול בית ספר לילדים עולים דתיים בעתלית, ידע בדיוק אלו מבנים כדאי להזמין לצרכים השונים: ללינה עבור החניכים, למחסן הבגדים, לבית מלאכה ולמועדון. גוטספלד התרשמה מכישרון הניהול של הבחור הצעיר וקיבלה אותו לצוות ניהול “מוסד עלייה” בפתח תקווה.
“היו שם מאה ושלושים ילדים יתומים”, מספר יואל שיפטן על ימיו הראשונים כמנהל ב”מוסד עלייה”. “החלטתי שראשית צריך לבנות בית ספר עם ארבע כיתות כדי שילמדו כמו שצריך. לכל חברה היה מדריך ומדריכה, ולכל ענף במשק החקלאי הקטן היה מנהל ענף”.
שיפטן החל לנהל את סדר היום של החניכים. בשעה 05:45 החניכים קמו, התפללו, אכלו ארוחת בוקר וסידרו את החדרים. לאחר מכן מחצית מהתלמידים למדו ומחצית מהם עבדו. בשעות הצהריים הקבוצות התחלפו בתפקידיהן, בערב נפגשו שוב לתפילת ערבית ולארוחת ערב ולבסוף כיבו את האורות בשעה 21:00. כל הילדים חויבו לעבוד, ושיפטן המריץ אותם להתמיד בעבודתם לצד לימוד התורה באומרו: “אנחנו מוסד של תורה ועבודה”.
שיפטן המשיך לנהל את “מוסד עלייה” ב-24 השנים הבאות והפך לאחת מדמויות המופת של המוסד.
החקלאות הייתה אידיאולוגיה ודרך חיים
בשנת 1952 התקבל שמואל שלר לעבודה כחצרן ב”מוסד עלייה” שבפתח תקווה. “בהמשך הפכתי גם למדריך. הייתי אחראי לחינוכם של קבוצת תלמידים. לבני הנוער היתומים היו בעיות רבות. מכיוון שהמנהל יואל שיפטן כיוון את החינוך במוסד לקראת חיים בקיבוץ, הענקנו לנוער הנהגה עצמאית. תפקידי היה לדאוג שההנהגה הזו תפעל”.
איש צוות נוסף שעבד ב”מוסד עלייה” הוא שרגא ראב, שהיה מרכז המשק החקלאי החל מפברואר 1953. ראב נולד בצ’כוסלובקיה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה מגויס למחנות עבודה של הצבא ההונגרי. בסיום המלחמה היה פעיל בבני עקיבא בבודפשט, היה אחראי על ההכשרות של התנועה וסייע בארגון היציאה מהונגריה והעלייה ארצה. ראב עלה ארצה ב-1949, בהיותו בן 23, ולאחר שהייה בקיבוץ חדיד התקבל לעבודה כמרכז המשק ב”מוסד עלייה”.
“כשהגעתי ל’מוסד עלייה’ עדיין לא היה שם משק חקלאי”, מספר שרגא ראב. “ראשית, היינו צריכים לאתר את האדמות ששייכות לכפר הנוער. באזור פתח תקווה איתרנו יותר מ-300 דונם אדמות שהגיעו עד צפונית לשדה התעופה לוד של ימינו. התלמידים עיבדו ערוגות של ירקות, שלאחר קטיפתם נשלחו למטבח הכפר. היה לנו משק עם רפת ובה 30 פרות לחליבה ו-40 ראשי בקר. היה לנו לול גדול ומקצועי. הבאנו מומחה לגידול עגבניות שֶרי וייצאנו עגבניות לחו”ל”.
עבודתו של ראב כמרכז המשק החקלאי במוסד נעה על פי עונות השנה והעונות החקלאיות. “לפני תחילת כל שנת לימודים הכנתי את תכניות הזריעה, את תכניות העבודה ואת חלוקת כוח האדם בעבודות המשק. למשל, בעונת גידול הבוטנים עבדנו בלילה. היינו צריכים להכין שטחי אדמה לפני תחילת השנה, משום שהשנה החקלאית לא פועלת על פי לוח הלימודים או החופשות של בית הספר”.
העבודה החקלאית במשק העניקה לחניכי המוסד כישורים לאחריות, לסדר ולעצמאות. ראב נישא בזמן עבודתו ב”מוסד עלייה” והקים שם את משפחתו. בהמשך עבד כמנהל המשק המאוחד של “מוסד עלייה” ושל “כפר בתיה”. ראב היה המנהל האדמיניסטרטיבי של “מוסד עלייה” ושל המשק המאוחד ועבד בתחום זה במשך 57 שנים, גם לאחר שיצא לגמלאות. עבודתו נעשתה תמיד מתוך אהבה גדולה לאדמה ומתוך רצון עז להדביק את התלמידים באהבה זו.
חינוך לאהבת האדמה
“באותן שנים החקלאות הייתה אידיאולוגיה ודרך חיים”, אומר שרגא ראב. “חינכנו את התלמידים לאהוב את האדמה, לאהוב את המשק, להאמין שחקלאות נותנת פרנסה ואורח חיים מיוחד”.
ניהול משק חקלאי יחד עם הקפדה על שמירת מצוות היווה אתגר גדול באותן השנים. “נושאים שונים, כמו חליבה בשבת, היו אתגר. יש לחליבה בשבת כללים מסוימים, והיינו צריכים ללמוד אותם ולהקפיד עליהם. באחד הימים נתקלנו בשאלה הלכתית כשנמייה נכנסה ללול התרנגולות. הדבר גרם לשאלה הלכתית מסובכת, משום שאם תרנגולות נפצעו מהנמייה הביצים שלהן טריפה. במקרים כאלו נהגנו לפנות לרב של פתח תקווה, הרב ברוך שמעון סלומון, שהיה ידיד המוסד”.
מתוך ראיון עם שרגא ראב, מנהל המשק החקלאי ב”מוסד עלייה” ולימים המנהל האדמיניסטרטיבי של המוסד.
גן עדן הטובל בעצים ובפרחים
בשנת 1956 הגיע ל”מוסד עלייה” שבפתח תקווה הנער אשר ורד בן ה-12, שנולד בעיר מקנס שבמרוקו ועלה ארצה שנתיים קודם לכן. אשר למד ב”מוסד עלייה”, וכאשר היה בן 16 נשלח על ידי מנהל המוסד ללמוד בבית הספר לגננות ולטכנאות נוף. בסיום לימודיו ולאחר שירותו הצבאי חזר ל”מוסד עלייה”. ב-1964 הפך למורה לחקלאות במוסד ובהמשך למנהל המשק של כפר הנוער. את זיכרונות ילדותו במוסד פרסם בספר “אור שחר חדש”. סיפוריו של אשר מנציחים את תקופת שנות החמישים ב”מוסד עלייה”.
“בשעה שנכנסנו בשערו של כפר הנוער ‘מוסד עלייה’, אורו עינינו מחן המקום”, כותב אשר ורד בספר זיכרונותיו. “בתים נאים, עטורים בדקלים מזדקפים, ואילנות עתירי פארות ובדים, שבאמיריהם ציפורי שחרור מצייצים זמירות בלי הרף, פינות חמד זרועות דשא וערוגות פרחים מטופחות בקפידה, גן ירקות ורפת של פרות ולול של תרנגולות, וגם פרד עיקש ועגלה נגררת…
“בכפר זה למדתי והתחנכתי שש שנים רצופות, וכל יום ויום היה מתת שמים יקרה. כאן מצאתי בית חם ואוהב, התחדשות ופריחה, וחיים בהירים ויפים, כאשר לא הרגשתי מעודי. ולא רק בעולמי חולל הכפר תכלית שינוי, אלא גם אצל שאר הנערים מכל העדות והתפוצות ומכל העליות והגלויות, שרבים מהם היו מקופחי גורל ושבעו מצוקות ונדודים. וכאן צעיף העתיד נפרש לפניהם והתנערו מתחת למפולת ולסדקים של חייהם, ושבו ובנו את עולמם…
“וכשאני משקיף בעצם היום הזה על עצמי ועל חבריי, ועל מאות מתלמידיי שהתחנכו בכפר הנוער, תחת חסותן של נשי אמי”ת, התפעמות אוחזת בי, שרבים מאותם נערים ונערות היו שרויים בלא עתיד ובאפס יד, והיו כאדם המגשש את דרכו על רצפה מרוחת שמן, ומחליק, ומפיל הכול מידיו, אלמלא רוחב לבן של נשי אמי”ת…”
חוויות ילדות ב”מוסד עלייה”
קיבוץ הגלויות שאפיין את אותם ימי עלייה המונית ארצה מתואר היטב בשפתו העשירה של אשר ורד: “משום שנערים ונערות מכל אומה ולשון מצויים בכפר, ומשום שתכלית החינוך בכפר לגבש את הנערות והנערים שבקבוצה לגוף אחד, נתנו אותי לדור בצפיפות של חמישה תלמידים בחדר אחד, בחברת נערים מגלויות שונות, המדברים בבליל לשונות. זכריה שבא מגלות תימן, וזכה לכינוי ‘ריח ניחוח’… מכוח הסחוג שאכל בשיעורים הגונים. עובדיה שעלה מעירק והיה רב כוח בריצה וקפיצה… רחמים שמוצאו מפרס… ואליהו, בן להורים פליטי שואה, מאחת מארצות אשכנז… וכולנו מתרועעים בצוותא נעימה, אליהו שבא מארצות אשכנז מאזין לנעימות מזרחיות, ואלה מגלוּת ספרד מתפללים בתפילה ובניגונים רווי עצבות שמקורם בארצות אשכנז, וכולנו כאחד אוכלים את תבשיליו של הטבח, שרקח את תבשיליו בטעם הונגרי…
“החדר שלנו בעל חלון אחד חסר וילונות, שבשני כתליו מזה ומזה ניצבות שתי מיטות ברזל צרות שקפיצים שבהן חורקים, ועל המיטות מזרן קשה, הממעך את העצמות, עטוף בסדין פשוט, שמיכה אפורה וכרית גדושת נוצות… משום שאף אחד לא רצה לישון על המיטה העליונה, וכל אחד מנסה נואשות להקנות את הזכות לחבר, ומשום שלא באנו לידי הסכמה, הפלנו גורלות, כך שכל אחד ישכב עליה בתורו.
“משחלף היום ובאה שעת שינה, באנו לפנימייה ונבלענו בחדרים, והמדריך חולף מחדר לחדר… זורק קריאת ליל מנוחה ומכבה את האור בנקיפת אצבע, ומשום שידע את נפש תלמידיו, שאין הם כבובה שמשכיבים אותה והיא עוצמת עיניה, מצא לעצמו מקום בקרן זווית אפלולית, סמוך לחלונות החשוכים… אלא שתלמידיו לא יכלו לשלוט ברוחם, ופתחו בקול מצהלות מוגברים של צחוק נעורים עד כדי צריחה… משנוכח המדריך שתלמידיו ערים, נתמלא זעם ושב למרוצו מחדר לחדר… אלא שבשעת חצות התנערו כמה נערים ממשכבם, העטו על גופם סדין לבן שנוקבו בו שני חורים לעיניים, ולבשו פני רוח רפאים, ובאו למגורי הבנות, להחריד אותן מתנומתן… והטילו על הבנות אימה ופחד, עד שהיו מצטווחות בצווחות טרופות וקולניות…”
אשר ורד, “אור שחר חדש”, תלמיד “מוסד עלייה” ולימים מורה לחקלאות ומנהל המשק של המוסד.
המדריך שלום כתריאל
בזיכרונותיו משבח אשר ורד את “נשי מזרחי” האמריקניות שבאו לביקורים בכפר, כמו כן הוא משבח את מנהל הכפר, יואל שיפטן, ואת צוות המדריכים המסור. “כפרנו התברך בצירוף של בעלי מקצוע מתחומים שונים: מנהל כפר ומנהל פנימייה, סדרן עבודה ומרכז משק, מדריכים חקלאיים לגידול ירקות ומספוא, רפתן ולולן, גנן נוי וחצרן, אנשי מטבח וענפי שירותים, עובד בית מלאכה וחשמלאי, מדריכים ומחנכים וכיוצא בהם. אחד מאלה היה המדריך שלום כתריאל שאף הוא נמנה על ילדי תימן שעלו לארץ ישראל על ‘כנפי נשרים’ והתחנך בכפר הנוער ‘עלייה’.
“משבגר והרחיב דעת בסמינר למורים והוכתר בכתר מדריך, זומן [המדריך שלום] על ידי מנהל הכפר להימנות על עובדיו ולשמש כמדריך קבוצת נוער. משנתמנה למדריך היה נלהב לתפקידו ושקד על עבודתו מתוך אהבה וברוב ענווה, אלא שמתוך היותו בוגר הכפר היה ארוג בסבך תחבולותינו ולא הניח לנו לשטות בו. שלום המדריך, איש גבוה וצנום היה, פניו שזופות וכתפיו מזדקרות… את שפתו תיבל בעברית עסיסית במבטא תימני, ולשונו משולבת תדיר בניבים פיוטיים ובאמרות כנף…”
הערכים שספגנו תרמו לעיצוב דמותי
“אני חב חוב גדול ל”נשי מזרחי” – כיום רשת אמי”ת”, מספר מר יונה הנדל, ראש אגף בקבוצת לובינסקי – נציגתה של פיג’ו וסיטרואן בארץ. “עליתי מרומניה לארץ בגיל 14 עם הוריי, ניצולי שואה, והתחלתי את לימודיי ב’מוסד עלייה’ בפתח תקווה, היום כפר הנוער אמי”ת ע”ש בלאט. תקופת לימודיי בפנימייה זכורה לי כתקופה החשובה ביותר בחיי. הערכים שספגתי עם חבריי בתקופה זו תרמו לעיצוב דמותי בהמשך דרכי בצבא, בלימודים ובחיי כבוגר”.
בשנים האחרונות נוצר קשר בין מכללת אמי”ת פתח תקווה לבין קבוצת לובינסקי – נציגתה של פג’ו וסיטרואן. הקשר נוצר הודות למר יונה הנדל, בוגר אמי”ת ומוסד עלייה, המשמש כיום כראש אגף מִנהל ומשאבי אנוש בחברה. קשר זה הוביל למספר מפגשים ולשיתוף פעולה. הדבר בא לידי ביטוי במספר דרכים: מתן הרצאות רלוונטיות לטכנאים ולהנדסאים, הרצאות הניתנות לסטודנטים על ידי מנהל המוסך וראש אגף מִנהל ומשאבי אנוש, כחלק מהכנתם של הסטודנטים למקצועם העתידי. נערכים להם סיורים מקצועיים. כמו כן נערך סיור להנהלה במוסך המרכזי, זהו סיור מרתק אשר ממחיש כמה שונה כיום העבודה במוסך הממוחשב לעומת המוסך בעבר. קבוצת לובינסקי מסייעת לבוגרים במציאת מקומות עבודה הן במוסכיה והן במקומות אחרים.
מתוך ראיון עם יונה הנדל, חניך ב”מוסד עלייה” בין השנים 1966-1962.
עם יונה הנדל
אתגרי קליטת העלייה של “מוסד עלייה”
ביולי 1975 התמנה רוני מאור למנהל “מוסד עלייה”. “ניהול מוסד עלייה בפתח תקווה היה עבורי הגשמת חלום. שנים רבות לפני כן, עוד בטרם נישאנו, אמרתי לרעייתי רבקה שאני מקווה שיזדמן לי יום אחד לנהל פנימייה. ואכן, 13 שנים לאחר שנישאנו משאלה זו התגשמה. כחניך פנימייה בעבר הייתי רגיש מאוד לצרכים של ילדי פנימייה. חשתי שזו ההזדמנות לבדוק את תחושתִי – שתסכולים ואכזבות יוצרים אצל החניכים תגובות חריגות ושהטיפול בהם עשוי להביא לדינמיקה חיובית. בכפר למדו קרוב ל-300 תלמידים ומתוכם התחנכו בפנימייה קרוב ל-200. אוכלוסיית התלמידים השתנתה מתקופה לתקופה וענתה על היעדים שקבעה המדינה”.
בראשית דרכו קלט המוסד ילדים מפליטי השואה, שהגיעו ארצה תוך כדי מלחמת העולם השנייה ולאחריה. בהמשך נקלטו עולים חדשים שהגיעו מארצות ערב וצפון אפריקה. בעטיה של המהפכה באיראן הופנו לכפר ילדים שהוברחו משם. בשנים האחרונות מאכלס הכפר תלמידים רבים מעולי אתיופיה.
“מטבע הדברים, כל עלייה התאפיינה בקשיים ייחודיים משלה; פליטי השואה היו ברובם יתומים וחזו על בשרם את אימי השואה; העלייה מארצות ערב התאפיינה בפער תרבותי וכלכלי; הילדים שעלו מאיראן הוברחו לארץ דרך אירופה כשהוריהם נותרו מאחור. רובם הגיעו ממשפחות שומרות מסורת שנהגו לפקוד את בית הכנסת בשבתות ובחגים, אך במקביל הלכו גלויי ראש ולא הקפידו על קלה כבחמורה”.
מאור מספר כי הקליטה של עולי איראן בארץ הייתה כרוכה בקשיים רבים. ניתוק הקשרים בין ישראל לאיראן מנע את עלייתם של ההורים ארצה, מה שתסכל מאוד את הילדים. אמנם, אחת לשבוע התאפשר להם להתקשר להוריהם דרך אירופה, אך שיחה כזאת דרשה תיאום מראש כדי שההורים, אכן, יימצאו ליד הטלפון בעת קבלת השיחה. השיחה עצמה הייתה מלווה על פי רוב בבכי קורע לב, וכשזו הסתיימה כעבור שלוש דקות הילדים חשו דיכאון ותסכול. לעיתים היו השלכות קשות יותר, כשבעקבות השיחה הטלפונית הילדים נכנסו לדיכאון והגיבו בהתחפרות במיטתם שבפנימייה.
“קשיים אחרים היו אצל העולים מאתיופיה, שבמרכזם בלט הפער התרבותי. נוסף לכך, גם הם, בדומה לחבריהם מאיראן, עלו ללא הורים והמתינו בכיליון עיניים במשך חודשים ארוכים לרגע שבו תתאפשר עליית הוריהם ארצה”.
כוחה של הקבוצה לרפא את החניך ממצוקותיו
בפנימייה של כפר הנוער “מוסד עלייה” התחנכו בשנות השבעים והשמונים כ-200 חניכים שפוצלו לקבוצות גיל, כשבכל קבוצה היו עד 35 חניכים. על הקבוצה היו מופקדים מדריך ואם בית. הקבוצה הייתה המסגרת החינוכית שבה חיו החניכים לאחר הלימודים והיא הייתה מעין תחליף לבית. לכל קבוצת גיל היה בית מגורים, חדר אוכל ומועדון.
“טיפול פרטני כמעט לא ניתן. ההנחה החינוכית הייתה שבעיותיו האישיות של הילד ימצאו את פתרונן במסגרת הפעילות הקולקטיבית של הקבוצה. הסתייעות בעובד סוציאלי או בפסיכולוג שיטפלו בבעיות האישיות של התלמידים הייתה מינימאלית. האמונה שבכוחה של הקבוצה לרפא את החניך ממצוקותיו נבעה מגישה שמקורה בשנים הראשונות של עליית הנוער, בתקופה של טרום מדינה, כשקבוצות העולים הופנו עם בואן ארצה לקיבוצים ושולבו ללא שהיות בעשייה הביטחונית והמִשקית. ההירתמות המידית לפעילות משמעותית תִיעלה את כל תשומת הלב של החניכים למשימות שעמדו על הפרק, וכתוצאה מכך החניך היה עסוק פחות בעצמו”.
רוני מאור, מנהל “מוסד עלייה” בין השנים 1991-1975, מפקח וסמנכ”ל פדגוגי של רשת אמי”ת עד לשנת 2003.
כל אדם זקוק לנמל מבטחים
“אחת מחניכותיי היטיבה להסביר את הבעיה באומרה: ‘כל אדם זקוק לנמל מבטחים שבו יוכל לעגון בכל עת שירצה, כדי לאגור כוח ולהיערך למסע נוסף. חניכים הבאים ממשפחות הרוסות דומים לסירה של פליטים השטה על פני המים מבלי שיש לה נמל שבו תוכל לעגון. בה בשעה שהראשונים אוגרים כוח ושמחים לצאת למסע נוסף, האחרונים מיואשים ומתוסכלים. חניך שאין לו בית המסוגל לקבל אותו אין בכוחו לצאת למסע החיים’.
“דבריה של הנערה נחרטו עמוק בליבי והנחו אותי בעבודתי החינוכית. שאלתי את עצמי לא אחת: האם הפנימייה מהווה חוף מבטחים לחניכיה? חשתי שקבוצה בת 35 חניכים אין ביכולתה לפתור את בעיותיו של הפרט. מצד שני, שינוי במספר החניכים מחייב הקצאת משאבים, שלא עמדו לרשות המערכת. לקראת סיום תפקידי כמנהל ‘מוסד עלייה’ העליתי את מחשבותיי על הכתב והצעתי לשנות את המבנה של הפנימייה ולעבור למסגרת של משפחתונים, שבהם יתחנכו עד 15 חניכים. האחראי על הקבוצה יהיה זוג נשוי, שתפקידו יהיה לבנות מסגרת משפחתית חמימה ותומכת, שתהווה חוף מבטחים לילדים”.
רוני מאור, מנהל “מוסד עלייה” בין השנים 1991-1975, מפקח וסמנכ”ל פדגוגי של רשת אמי”ת עד לשנת 2003.
הקבוצה החברתית איבדה את כוחה
כמנהל מוסד חינוכי בשנות השבעים והשמונים, רוני מאור מתאר את האתגרים שעמדו לפני בני הנוער באותן שנים, שהיו שונים מהאתגרים שניצבו בפני בני נוער בעשורים הקודמים.
“מוסדות החינוך וחברות הנוער היו בין הנפגעים העיקריים מהשינוי שחל באותם עשורים”, אומר רוני מאור. “המשימות החברתיות והביטחוניות של טרום המדינה, שליכדו אז את בני הנעורים והפכו אותם לחלק בלתי נפרד מהמאבק לעצמאות מדינית, נלקחו מהנוער והועברו למסגרות ממלכתיות. המסגרות החינוכיות הפסיקו להיות הלפיד שהולך לפני המחנה והפנו את משאביהן לטיפול בעולים ובנוער במצוקה.
“עומס הבעיות חִייב את התערבותם של גורמים מקצועיים, ובהדרגה נוספו למוסדות תקנים של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. הקבוצה החברתית, שעד להקמת המדינה סחפה את בני הנעורים למשימות לאומיות, איבדה מכוחה, ולא היה ביכולתה לתת מזור לאלו שסבלו מבעיות אישיות. המדריך ואם הבית, שהיו חוד החנית של הקבוצה החינוכית, נדרשו כעת להתמודד עם בעיותיו של הפרט, תחום שלא הוכשרו לקראתו. לא פעם הביעו החניכים את תסכולם מכך שמדריכים אינם מבינים אותם”.
כפר הנוער אמי”ת פתח תקווה ע”ש בלאט
כפר הנוער אמי”ת פתח תקווה ע”ש בלאט
כפר הנוער אמי”ת פתח תקווה ע”ש בלאט (לשעבר “מוסד עלייה”) בניהולו של עמירם כהן הוא כיום קמפוס יפהפה, הטובל בירק ובפינות חמד – מקום שנעים לחיות בו. הכפר משמש קהילה חינוכית לבני נוער בכיתות ז’-י”ד, המתחנכים להיות בוגרים ציוניים-דתיים, בעלי ערכים והשכלה, המעורים בחברה הישראלית בכל תחומי החיים.
הכפר רואה את עצמו הולך “בדרך ישנה נושנה ואף על פי כן בדרך חדשה לגמרי” (ר’ נחמן מברסלב). כל זאת עושה הכפר תוך התייחסות לשורשיו ב”מוסד עלייה”, שורשים הנטועים באהבת אדם ובאהבת הארץ ברוח “תורה ועבודה”, ואשר רלוונטיים לא פחות לנוער המתחנך בו כיום.
הראייה החינוכית בכפר היא ראייה הוליסטית, “גם וגם”, הנותנת מענה לצרכי המתבגרים במעגל האישי, החברתי והלימודי, תוך טיפוח כלל הכישורים והיכולות שלהם. כפר הנוער אמי”ת מציע לנערים ולנערות מקום בטוח לחיות בו, מקום שהוא בית.
בכפר פועלים בית ספר שש שנתי, פנימייה, מתנ”ס, מדרשה ומכינה-מכללה. מוסדות אלה מחנכים באווירה חמה של אכפתיות ומצוינות. בכפר מטפחים שייכות למקום ולחברה , מעורבות, שותפות וחיים לפי ערכי מסורת ישראל והציונות. כל זאת תוך בחירה אישית וכיבוד המורשת התרבותית. כל חניך לומד להיות משמעותי לעצמו ולאחרים, תוך קבלת כללים וגבולות, וזאת מתוך שותפות ביצירתם. משמעותה של העמקת שורשים זו היא ביכולתם של החניכים לגדל כנפיים. כי רק מי שיודע מי הוא באמת ולאן הוא שייך, יכול לעוף גבוה.
כפר הנוער אמי”ת הוא לא רק מקום לחיות בו או בית ספר להתפתח בו, אלא בית של ממש, שנותן חום ואהבה של משפחה; בית עם אנשים שמאמינים בחניכים, שדוחפים אותם קדימה ושעוזרים להם לעוף גבוה גם בחוץ.
בכפר ישנם תלמידי פנימייה שגרים בכפר ותלמידי פנימיית-יום אקסטרנים, כולם שייכים למשפחתון – קבוצה משפחתית של נערים או נערות ששייכים לאותה שכבת גיל.
חניכי הפנימייה חיים במשפחתון המתפקד כבית של ממש: קבוצה של 20-18 חניכים שגרים בבית משותף, יחד עם זוג מדריכים נשואים ובת שירות לאומי. הם מעניקים לבני המשפחתון חיים מלאים, החל מארוחות חמות, הקשבה ואהבה ועד עזרה בהכנת שיעורים, העשרה אישית ובילוי משותף בשעות הפנאי.
חניכי פנימיית היום חברים במשפחתון יום וחוזרים בכל ערב לביתם מחוץ לכפר. במשפחתון מחכה להם בכל בוקר ארוחה טובה לפני צאתם ללימודים. בסוף יום הלימודים מקבל את פניהם מדריך הקבוצה לעזרה בהכנת השיעורים, הם זוכים לפעילויות חברתיות ולמגוון חוגים וקורסים.
בבית הספר, במודל השש שנתי לכיתות ז’-י”ב, מתקיימים לימודים לקראת תעודת בגרות ו/או תעודת טכנאי-הנדסאי במכללה. בבית הספר יש מגוון מגמות : לבנים: אוטוטק – מגמה חדשנית וייחודית בארץ המשלבת מערכות אלקטרוניות וממוחשבות ברכב ובמערכות רכב (כולל מעבדות חדשניות). לבנות: ניהול עסקי ועיצוב שיער. לבנים ולבנות: תעשייה וניהול, ספְרות בשילוב כתיבה יוצרת וחקלאות.
אחת מאבני היסוד שעליה מושתתת העשייה בכפר היא מלאכת החינוך לאהבת הארץ. מטרה זו מושגת, בין היתר, על ידי חינוך לעבודת כפיים ולעבודה עברית. החניכים מטפלים בגן הנוי ובפינת החי. מטע זיתים, שניטע באדמת הכפר, מעובד גם הוא על ידי החניכים, ובעתיד ייבנה בית בד שייתן להם עיסוק משמעותי. יש תכנית להקים גם חוות תבלינים שבה יעבדו התלמידים.
הכפר פתוח לחניכים בכל ימות השנה, כולל שבתות, חגים וחופשות. התפיסה היא שהשהות בכפר יכולה לפעמים להציל בני נוער ולהוות אלטרנטיבה מוצלחת לסכנות האורבות להם מהסתובבות ברחוב.
החניכים זוכים לתשומת לב אישית כמו במשפחה
בכפר הנוער רואים, פעם אחרי פעם, איך מגיעים חניכי הכפר להישגים יוצאי דופן. כדי שזה יקרה דואגים בכפר לספק לכל תלמיד את תנאי הלימוד שמתאימים לו בדיוק ויוצרים סביבת לימודים שמאפשרת לתלמיד למצות את עצמו בדרך שמתאימה לו. הלימודים מתקיימים בקבוצות לימוד קטנות במסגרת כיתות מעו”ף, בליווי תמיכה אישית ובתמיכה של מרכז למידה צמוד. נוסף לכך, מגיעים מורי הכיתות לתת שיעורים מיוחדים ב”בית ספר ערב”, במטרה לסייע מכל הלב ללומדים לקראת בחינות הבגרות”.
המנהל עמירם כהן מוסיף: “להגביה עוף בלימודים – זה לדעת שבסוף כיתה י”ב תהיה לכל חניך ביד תעודה משמעותית, שתאפשר לו לצאת לחיים ברגל ימין עם סיום לימודי התיכון יש לחניכי כפר הנוער את הכלים, את הידע ואת התעודה להמשיך בחיים עצמאיים עם הפנים קדימה. חניכים וחניכות השואפים לעוף עוד יותר גבוה ולהעמיק את בניין אישיותם יכולים להצטרף למסגרת המדרשה או למסגרת המכינה ולחוות שנה מלאה בתכנים לחיזוק הזהות האישית-יהודית ולרכישת כלים לחיים. כמו כן, באפשרותם להעמיק את הידע המקצועי שלהם, ולצורך כך מציע הכפר מסלולי לימוד מיוחדים ב’מכללה-מכינה למנהיגות טכנולוגית’ להמשך התפתחות אישית”.
מסלולי הלימוד במכללת כפר הנוער הם: כיתות י”ג-י”ד לקבלת תואר הנדסאי: מגמת הנדסת מכונות בהתמחויות אוטוטק, מכונאות רכב ומגמת הנדסה. כן קיים מסלול לתעשייה וניהול בהתמחות מערכות תפעול. קיים גם מסלול נוסף לכיתה י”ג: מגמת ניהול עסקי בהתמחות מנהל רפואי.
ומה קורה בסוף יום הלימודים? “בכפר הנוער אמי”ת אנחנו מעודדים כל נער ונערה לגלות את המנגינה הייחודית שלו”, ממשיך כהן. “לשם כך פועלים במתנ”ס הכפר כעשרים חוגים וקורסים במגוון תחומים, המאפשרים לכל אחד ואחת לטפח את כישרונותיו המיוחדים. ישנם חוגים פרטניים כמו: תופים, פיתוח קול, גיטרה, אורגן אמהרי, קולנוע וטלוויזיה. יש גם חוגים קבוצתיים כמו: כדורגל, כדורסל, דרמה, קפוארה, להקה, חדר כושר, תכשיטנות, ציור, מחול, פורומים ועוד”.
בכפר פועל גם צוות טיפולי תומך ומלווה הכולל עובדת סוציאלית, מטפלים באומנויות, בתנועה ובבעלי חיים. נוסף לכך, מקבל כל חניך עזרה לימודית בהכנת שעורי בית ובהכנה למבחנים על ידי צוות המשפחתון ועל ידי חונכים אישיים. חניכי כפר הנוער מוקפים תמיד בתשומת לב אישית מצד חברי הצוות המקצועי; כל אנשי הצוות – מורים, מדריכים, חונכים אישיים, מטפלים, מנהלי הכפר – נמצאים בקשר הדוק זה עם זה, ולכן יודעים בדיוק מה דרוש לכל חניך בכל שלב. כולם נמצאים שם כדי לתת ליווי צמוד לכל אחד ואחת, כי זה מה שעושים בני משפחה.
מספר בוגר הכפר: “הגעתי לכפר עם הרבה חששות. לא האמנתי בעצמי שאני יכול להצליח. ולאט לאט, עם המון אהבה, תמיכה ודחיפה מצד כל הצוות בכפר הצלחתי להשתלב בחברה ובלימודים. למדתי לראות את הדברים מהצד היפה. למדתי לדעת לקבל וגם לתת. למדתי לכבד את האנשים מסביבי. נתנו לי כלים רבים לחיים. למדתי משמעת עצמית מהי, איך לא לוותר לעצמי ולהתגבר על מכשולים. תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לכפר ולאנשים שבו. תודה רבה”.
מזיכרונות אמית