על מנת לקלוט את “ילדי טהראן” הקימו “נשי מזרחי באמריקה” את משק הילדים במוצא. המשק היה בנוי משלושה מבנים, שהמרכזי ביניהם היה שייך למשפחת טיטלר. המשפחה התגוררה בבית זה עד לשנת 1936. כשהחלו פרעות תרצ”ו-תרצ”ט, ותושבי הכפר הערבי קולוניה הסמוך חסמו באבנים את הדרך לירושלים ומנעו תנועה סדירה לעיר, החליט הצבא הבריטי לשמור על הדרך מתוך בית משפחת טיטלר, והם התבקשו לעבור לגור במבנה העליון שמעל ביתם.
כאשר הבריטים התבצרו בבית המרכזי של משפחת טיטלר במטרה לצפות על הדרך לירושלים נחצבה עבור המשוריינים שלהם דרך רחבה, והבית חובר לקו טלפון. בתום הפרעות בשנת 1939 נותר הבית ריק, ומשפחת טיטלר שקלה להשכיר את המבנה המרווח לתיירים. מי ששכרו את המבנה בסופו של דבר היו “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”, שחיפשו מקומות קליטה עבור “ילדי טהראן”, שהתגוררו באופן זמני ב”בית צעירות מזרחי” בירושלים.
כבר בשנת 1925, בביקורה הראשון של בתיה גוטספלד בארץ, התעניינו “נשי המזרחי” בירושלים ברכישת שטח אדמה במוצא לצורך הקמת חווה חקלאית לנערות. אותה חווה לא הוקמה מעולם במוצא, וכעת הקימו “נשי המזרחי” באווירה הכפרית של הרי יהודה את “משק הילדים”.
שלושים מ”ילדי טהראן” הגיעו למוצא ביום ד’ בטבת תש”ד, 31 בדצמבר 1943, כעשרה חודשים לאחר שעלו ארצה. בהמשך הגיעה למוסד גם קבוצה גדולה של ילדים מרומניה ומארצות נוספות באירופה.
הילדים סבלו מחלומות
דוד אליאך, מנהל משק הילדים במוצא, מספר בזיכרונותיו שבאחד הלילות הילדים רבו והשליכו אלו על אלו כריות ושמיכות. המדריך שבא להפריד בין הילדים גילה מתחת למזרנים מצבור של מזון. התברר, שבכל החדרים היו מצבורי מזון כאלו. הילדים סבלו מחלומות, ולילה אחד קמו וביקשו שיסירו מהקיר את כל התמונות התלויות בחדר הילדים, משום שהן מפחידות אותם, ואכן, התמונות הוסרו.
“מצאתי כי בראש וראשונה יש למצוא דרכים לקרב את הילדים וליצור קשרים חזקים וידידותיים עמם. היה צורך לחנך מחדש את ה’נפש’ שלהם, לעקור את הפחדים, הייסורים, הנדודים ביַעֲרוֹת, ולתת להם לב חדש. רק אחר כך אפשר לטפל בחינוך האינטלקטואלי. השיטה לא הייתה נהירה לצוות, ולכן בכל ערב התכנסו המדריכים ודנו בבעיות החינוך ובתוכניות ליום המחרת. “ילדי טהראן” היו מלאי פחדים. הם לא בטחו באיש מאתנו. הם פחדו שארץ ישראל היא מקום מעבר ולאחר זמן יועברו למקום אחר…
“הרבה שאלות נתעוררו אז – האם יש מקום למוסדות חינוך כאלה או שרצוי יותר להעביר את הילדים לבתים רגילים וטבעיים, כך שהילדים יאומצו על ידי משפחות הגונות, כי מוסד ילדים הוא מבנה לא טבעי למשפחה. המציאות הוכיחה שמוסדות חינוך אלה שקמו בארץ היו לברכה והצילו הרבה בני נוער מהידרדרות לתהום הפשע. היו גם כישלונות, אך המאזן היה חיובי”.
דוד אליאך, “עבר שלא עבר – זיכרונות של ירושלמי מתקופת הרת עולם”.
מסע חוצה ארצות
הסוכנות היהודית הקימה בעיר הבירה טהראן מחנה לילדי הקבוצה, ובו שהו כאלף ילדים בני שנתיים עד שמונה-עשרה לצד פליטים מבוגרים רבים, שמצבם הבריאותי היה רעוע. השהות במחנה נמשכה כשבעה חודשים, ובזמן זה ניתנו לילדים שיעורים בעברית ונעשו הכנות לעלייתם ארצה.
בינואר 1943 הועלו הפליטים על אנייה שהפליגה לנמל קרצ’י שבהודו (כיום פקיסטן). מהודו הפליגו העולים באנייה אחרת לנמל עדן שבתימן, וכעבור חודש הגיעו לנמל סואץ שבמצרים. שם הם הועלו על שתי רכבות והגיעו ארצה ביום י”ג באדר א’ תש”ג, 18 בפברואר 1943.
מסעה של הקבוצה עורר התרגשות גדולה ביישוב היהודי. לאורך מסלולי הרכבות ובשתי התחנות, ברחובות ובעתלית, המתינו לילדים אלפים מתושבי הארץ שערכו להם קבלת פנים חמה ונרגשת.
לחם טרי אחרי שלושה ימי סגר
דניאל ונטורה היה בן שמונה כאשר עלה ארצה בשנת 1945 מאיטליה והגיע למשק הילדים במוצא. הוא נזכר שבאחד הימים ערכו הבריטים חיפוש במשק, משום שחשדו שמוחבא בו “סליק” של נשק. הבריטים הוציאו את הילדים מהחדרים וחיפשו בהם בעזרת מכשירים לגילוי מתכות. הילדים הקטנים, שחששו שעומדים לשלוח אותם לארץ אחרת, בכו והתקשו להירגע.
“כאשר נסענו בחופש הגדול לקייטנה ב”בית צעירות מזרחי בתל אביב”, מספר דניאל ונטורה, “הרגשנו ביתר שאת את קיומו של העוצר. היה עוצר במשך שלושה ימים ולא היה לנו לחם. אחת המדריכות נטלה סיכון, יצאה לרחוב, עצרה משוריין בריטי – אשר לפי הנהלים היה רשאי לפגוע בה משום שהפרה את העוצר – וביקשה כי ייתן לה רשות להביא לחם מהמאפיה. הבריטים הסכימו והיה לנו לחם טרי אחרי שלושה ימים של סגר”.
בסוכות תש”ה נערכה חגיגת בר מצווה גדולה לילדי המשק, שאליה הוזמנו רבנים ואישי ציבור. יחד עם חגיגת בר המצווה נערכה גם חגיגת הכנסת ספר תורה.
משק הילדים במוצא נסגר בשנת 1947. חלק מחניכי המוסד, ביניהם דניאל ונטורה, עברו ל”כפר בתיה”. לימים גם המחנך דוד אליאך עבר ל”כפר בתיה” והפך למנהל בית הספר התיכון בכפר. חלק אחר של ילדי המשק עברו לירושלים, למבנה ששירת את ההגנה בקריית משה. בהמשך ילדי המשק שוכנו בשכונת טלביה, בבניין ששכרו “נשי מזרחי באמריקה”. עם השנים הפך המוסד למשפחתון, עבר לשכונת גילה והפך ל”בית הילד בגילה”.
ילדי משק הילדים במוצא, 1945, מאוסף דב עילם, נמסר לדניאל ונטורה
פתרונות נוספים לפליטי השואה היתומים
בסיום מלחמת העולם השנייה ביקשו ניצולי השואה לעלות ארצה, אך הבריטים ששלטו בארץ ישראל סגרו את שערי העלייה ואישרו מספר מצומצם של אשרות עלייה. כך נמשכה העלייה הבלתי-חוקית במסגרת “העפלה”, ששיאה היה בין השנים 1948-1945. בשנים אלו עלו ארצה כ-84,000 עולים. כ-52,000 מהעולים גורשו על ידי הבריטים מחופי ארץ ישראל אל האי קפריסין, שם הוחזקו במחנות מעצר במשך חודשים עד שאושרה עלייתם לישראל.
בשנים אלו נוצר צורך למצוא מקומות נוספים לילדים פליטי השואה היתומים. “נשי מזרחי באמריקה” שכרו בניינים גדולים כדי להקים בהם בתי ילדים לעולים היתומים הדתיים. הן הקימו ב-1945 את בית הילדים “תל רענן” בפנסיון שנשכר בתל ליטבינסקי, כיום באזור גבעת שמואל, ובו התחנכו ארבעים ילדים. כמו כן הוקם מוסד נוסף בית הילדים “תחייה”, בבניין בן שנים-עשר חדרים שנשכר בפתח תקווה, ובו התחנכו שישים ילדים. שני המוסדות האלו נסגרו לקראת סוף שנות הארבעים.
מזיכרונות אמית