בשנים שלאחר קום המדינה, בשנות העלייה הגדולה ארצה, נענו “נשי מזרחי באמריקה” לאתגרי השעה: קליטת העולים החדשים וילדיהם, הכשרתם והכנתם לחיים החדשים במדינה המתפתחת במסגרת אורח חיים דתי.
בשנת 1958 נפתחה בחסות “נשי מזרחי באמריקה” כיתת לימוד אחת בבאר שבע על ידי גברת בונה אורבך. בכיתה למדו עשר תלמידות שלא נמצאה עבורן מסגרת לימודים מתאימה אחרת. רובן היו ממשפחות קשות יום. הן למדו במשך שנתיים את מקצוע התפירה, ונוסף לכך למדו מעט לימודים כלליים ולימודי יהדות. שנה לאחר מכן נפתחה במוסד בבאר שבע כיתה קטנה נוספת, שבה למדו התלמידות את מקצוע הפקידות.
הקמת המוסד בבירת הנגב
“בית צעירות מזרחי” בבאר שבע נחנך באופן רשמי ב-1962, ובתוך כמה שנים גדל והפך לתיכון מקצועי. אחת המורות הראשונות שלימדה בו היא נצחיה אלדר.
אלדר נולדה בירושלים כבת דור שביעי בארץ למשפחת בן-ציון, משפחה דתית ספרדית ירושלמית. היא גדלה עם שלוש אחיותיה לאור ערכים נאורים כמו יושר, צדק, מוסר, שלום בית, אהבה ושמחה. היא עבדה כמורה בבית הספר היסודי בר אילן בבאר שבע, העיר שנחשבה אז כיישוב ספר. בבאר שבע הכירה את אהרון אלדר, שנשלח לכהן כקומונר של בני עקיבא במסגרת הנח”ל המוצנח, והשניים נישאו.
בשנת 1961 נענתה נצחיה אלדר להצעתה של מנהלת בית הספר התיכון, בונה אורבך, לבוא וללמד בבית הספר. במוסד היו אז שתי מגמות מקצועיות – פקידות וסַפָרות. לאחר שתי שנות לימוד הבנות יצאו לשוק העבודה והשתלבו בעבודה במשרדים, בבנקים, במתפרות ועוד.
אלדר חינכה את אחת הכיתות ולימדה את מקצועות העברית, הלשון והספרות. בשנתיים הראשונות למדו בבית הספר כעשרים בנות, והוא שכן בדירת מגורים קטנה. שמונה מכונות כתיבה היו מונחות על הרצפה, ולקראת השיעור היה צריך להרימן ולהניחן על השולחנות. בתום השיעור הורידו אותן שוב לרצפה.
האווירה בבית הספר הייתה אינטימית וחמה. למחנכות היה קשר אישי עם כל תלמידה. הן טיפלו בכל בעיותיהן, ערכו ביקורי בית, ולא פעם הדריכו והנחו את הוריהן כיצד לטפל ולחנך את בנותיהם. אלדר לא תשכח את קריאת הטלפון שקיבלה בשעת ערב מאוחרת מאחת האמהות כשבפיה בקשה: “את חייבת לעזור לי. אני לא משתלטת על הבת שלי. היא רוצה לצאת לבילוי, ואני הסכמתי בתנאי אחד, שתחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה, אבל היא רוצה להגיע בחצות. בבקשה, תשכנעי אותה שתשמע בקולי…”
במהלך שנות השישים “בית צעירות מזרחי” בבאר שבע הלך וגדל. נוספו בו מגמות כמו כלכלת בית, סריגה והנהלת חשבונות, ומספר התלמידות הגיע קרוב ל-400. בתום ארבע שנות לימוד ניגשו התלמידות לבחינות גמר של משרד החינוך וקיבלו תעודת גמר, שהייתה מוכרת במוסדות ההמשך. לאחר פרישתה של בונה אורבך התמנה למנהל “בית צעירות מזרחי” בבאר שבע ד”ר ריבנר. אחריו ניהל את בית הספר אריה ארד, ובהמשך ניהלה אותו במשך חמש שנים נצחיה אלדר.
המשימה: שיקום הדימוי העצמי
“כאשר אריה ארד ניהל את ‘בית צעירות מזרחי’ בבאר שבע הייתי סגניתו”, מספרת נצחיה אלדר. “מכיוון שבית הספר היה ידוע בעיר כמוסד שאליו מגיעות תלמידות שלא מתקבלות בתיכון עיוני, היה חשוב לנו להשקיע בהעלאת הדימוי העצמי של כל תלמידה בפרט ושל בית הספר בכלל. לשם כך נעשתה פעילות ענפה בתחום החינוך החברתי, שהוצגה בפני תלמידי בתי הספר בעיר ובפני אנשי ציבור וחינוך.
“כאשר אריה ארד ניהל את ‘בית צעירות מזרחי’ בבאר שבע הייתי סגניתו”, מספרת נצחיה אלדר. “מכיוון שבית הספר היה ידוע בעיר כמוסד שאליו מגיעות תלמידות שלא מתקבלות בתיכון עיוני, היה חשוב לנו להשקיע בהעלאת הדימוי העצמי של כל תלמידה בפרט ושל בית הספר בכלל. לשם כך נעשתה פעילות ענפה בתחום החינוך החברתי, שהוצגה בפני תלמידי בתי הספר בעיר ובפני אנשי ציבור וחינוך.
“מגמות התפירה והסריגה הכינו מוצרים איכותיים ויפים מעשי ידי הבנות, והם הוצגו בתצוגת אופנה מפוארת, כאשר בנות המגמה תפקדו כדוגמניות. בנות מגמת הסַפָרות עיצבו את שיער ראשן ובנות כלכלת הבית הכינו את הכיבוד שכלל מאכלים ערבים לחיך ואפו עוגות מיוחדות וטעימות. בבקרים תלמידי בתי הספר בעיר הוזמנו לחזות בתצוגה ובערבים הגיעו אנשים מהציבור הרחב בעיר.
“בבית הספר הייתה פעילות ענפה גם בתחום המוזיקה והתיאטרון. הוקמה מקהלה מקצועית, והחוג לדרמה הכין הצגות ברמה מקצועית גבוהה למדי. בסופו של דבר הצלחנו לגרום לכך ששם בית הספר הלך לפניו, ופיתחנו בקרב הבנות גאוות יחידה. לימים אמר ד”ר עמי זאבי באחד מנאומיו כי “בית צעירות מזרחי” בבאר שבע זו אחת ‘הפנינות’ של רשת אמי”ת”.
מתוך ראיון עם נצחיה אלדר, מורה ב”בית צעירות מזרחי” בבאר שבע בשנות השישים ולימים מנהלת המוסד.
חוליה מקשרת בין דתיים וחילוניים ובין עולים וישראלים
בשנת הלימודים תשמ”ג, 1983, התמנה למנהל “בית צעירות מזרחי” בבאר שבע יצחק פרידמן, שהיה אז בן 29. על אף גילו הצעיר זכו הוא וצוותו בשנת תשמ”ו, 1986, בפרס החינוך הדתי “על העמקת הזהות הדתית והחינוך הדתי של הבת”. באותה שנה הכתיר העיתון המקומי של באר שבע “כל-בי” את יצחק פרידמן כאיש השנה בתחום החינוך. “בחרנו דווקא במנהל חדש יחסית, שהתמנה לתפקידו רק לפני שלוש שנים”, נכתב בעיתון המקומי. “אז החליט ראש רשת אמי”ת להטיל את תפקיד ניהול בית הספר אמי”ת (בית צעירות מזרחי) על צעיר בן 29. חששות רבים באשר ליכולתו של המנהל ‘הטרי’ והלא-מנוסה הזה להשתלב במערכת החינוכית המיוחדת במינה של בית הספר, הקולט גם נערות בעייתיות וברמה נמוכה, ליוו את מינויו. והנה, תוך שלוש שנים, הצליח יצחק (איצו) פרידמן המנהל להפוך את אמי”ת מבית ספר שתלמידותיו התביישו, לא אחת, לספר על השתייכותן אליו, למוסד חינוכי המהווה מקור גאווה והזדהות לתלמידותיו ולבוגריו”.
בסיוע צוות חינוכי מסור, נאמן ומטפח, הצליח פרידמן להעניק לתלמידות המוסד תחושת בית. כאן זכו הבנות לעזרה בכל התחומים ובעיקר בגיבוש זהותן העצמית והדתית. מכיוון שהמוסד קלט לספסליו גם לא מעט תלמידות חילוניות, הוא שימש באותם ימים דוגמה לטיפוח יחסים חיוביים בין דתיים וחילונים. נוסף לאלו זכתה גם החזות החיצונית של המוסד לטיפוח בעזרת פינות נוי וקישוט.
מערכת לימודים גדולה ומאוחדת
בשנת הלימודים תשמ”ט, 1989, נעשה איחוד בין בתי הספר התיכונים הדתיים בבאר שבע. בית הספר מקיף ה’ יחד עם האולפנה העירונית לבנות ועם בית ספר אמי”ת באר שבע בניהולו של יצחק פרידמן הפכו למערכת אחת מאוחדת. תוגברו הלימודים התורניים ונפתחו מסלולי לימוד תורניים-מדעיים וטכנולוגיים.
עם בוא גלי העלייה הגדולים מחבר המדינות (בעבר ברית המועצות) בשנות התשעים נערך אמי”ת באר שבע לקליטת העולים וילדיהם. “הופעל פרויקט קליטה במטרה להיות החוליה המקשרת ליהדות ברית המועצות”, אומר פרידמן. קליטת העלייה במוסד (ראו הרחבה בהמשך, בפרק על קליטת העלייה מחבר המדינות) הביאה לכך שבשנת תשס”ב, 2002, הוענק בשנית פרס החינוך הדתי לפרידמן ולצוות ההוראה של בית ספר אמי”ת באר שבע. הפרס ניתן על שילובם של כ-350 תלמידים עולים מחבר המדינות, על המערך הלימודי המיוחד במקצועות המדעים המדויקים, על מערכת למידה מיוחדת ומגוונת בתחום היהדות, על האווירה החינוכית ועל הפעילות החברתית, המשלבת תלמידים ותיקים עם עולים מאתיופיה ומחבר המדינות.
יצחק פרידמן משמש כיום בתפקיד סמנכ”ל משאבי-אנוש ברשת אמי”ת.
בית החינוך מקיף אמי”ת באר שבע – מקור גאווה לארץ כולה
בשנת הלימודים תשע”ג, 2013, זכה בפעם נוספת בית החינוך אמי”ת באר שבע בפרס החינוך הארצי של משרד החינוך, והמשמעות היא שהוא נחשב לאחד מחמשת בתי הספר הטובים בארץ.
כיום לומדים בבית הספר כ-1,250 תלמידים בכיתות ז’-י”ב, חלקם מצטיינים וחלקם זקוקים לעזרה ולקידום, ובכך מהווה בית הספר דוגמה לאינטגרציה בחינוך. זהו המוסד העל-יסודי הגדול ביותר של רשת אמי”ת הפועל בעיר, ולצדו: ישיבת אמי”ת, אולפנת אמי”ת ומרכז טכנולוגי אמי”ת.
מקיף אמי”ת באר שבע גאה באחוזים הגבוהים של הזכאות לבגרות העומדים סביב 80 אחוזים לאורך שנים רצופות. בית הספר מתאפיין בקשרים אישיים והדוקים בין הצוות לתלמידים ובאחריות אישית של כל מורה להצלחת התלמיד.
דרורה גופס, שניהלה את מקיף אמי”ת באר שבע, זוקפת את הצלחת בית החינוך, בין היתר, לעבודת צוות מסורה. בכתבה לאתר אמי”ת היא אומרת: “ההשקעה הטוטאלית בכל תלמיד על פי צרכיו נושאת פרי. אנו גאים בכל אחד מתלמידינו על הישגיו וכישרונותיו הייחודיים. בית החינוך נמצא בחיפוש מתמיד אחר מגמות והתמחויות חדשניות שיתנו לתלמידים נקודת זינוק טובה יותר בהמשך דרכם”.
בטקס קבלת פרס החינוך בשנת תשע”ג, 2013, בירך ד”ר אמנון אלדר, מנכ”ל רשת אמי”ת, את הצוות החינוכי של בית הספר: “רשת אמי”ת רואה בבית החינוך אמי”ת באר שבע ספינת דגל חינוכית, המובילה את תלמידיה להישגים ולמצוינות תוך חינוך לערכים ולמעורבות חברתית. הלוואי שירבו בישראל בתי ספר כאלו”.