החל משנות השישים, עם עלייתן ארצה של חלק ממתנדבות “נשי מזרחי באמריקה”, החלה להתגבש פעילות התנדבותית של נשי הארגון בישראל, לימים “נשי אמי”ת”. הנשים מתכנסות ונפגשות במסגרת “חוגים” בערים שונות בארץ, מבקרות במוסדות הרשת, נפגשות עם מורים ועם תלמידים. הן עורכות סעודות שנתיות ומסייעות להפניית כספי התרומות, שנאספים בחו”ל, להגיע ליעדים הרצויים בארץ.
אחד המאפיינים הבולטים בפעילותן של מתנדבות אמי”ת הוא המשכיות של בנות המשפחה. בכל דור מצטרפות לפעילות ההתנדבות נשים צעירות הממשיכות את דרכי אמותיהן, בבחינת “רחלה אחר רחלה הולכת, כמעשי האם כך מעשי הבת”.
פעילות החוג הירושלמי
אחת מ”נשי ארגון מזרחי באמריקה” שעלתה לישראל ופעלה בשנות השישים כיושבת הראש של חוג הנשים המתנדבות בירושלים היא שושנה דולגין-באר. דולגין-באר נולדה ב-1927 בקנזס סיטי שבמיזורי, ארצות הברית. אמה, רבקה ברוור, הייתה מייסדת הקבוצה הראשונה של “נשי מזרחי באמריקה” בקנזס סיטי ב-1938.
“בתור ילדה קטנה אני זוכרת שאמי הייתה פעילה ב’הסתדרות נשי מזרחי באמריקה'”, מספרת שושנה דולגין-באר. “אני זוכרת שביתנו היה פתוח לאורחים ולמבקרים שהגיעו מישראל. ראינו את האישים שבאו, ראינו את הכנסת האורחים של הורינו וגדלנו על ערכים אלו. בהמשך עברנו לגור במקסיקו וגם שם אמי הייתה פעילה ב’הסתדרות נשי מזרחי באמריקה’. היינו שם בכ”ט בנובמבר 1947, ואני זוכרת את ההתלהבות ואת השמחה. אחר כך עברנו ללוס אנג’לס, שם נישאתי”.
“הגעתי לארץ ישראל בפעם הראשונה עם בעלי ב-1950, כשבאנו לחגוג כאן את ירח הדבש. נפגשנו בישראל עם דבורה רבינוביץ מסובצקי, שהייתה נשיאת ‘הסתדרות נשי מזרחי באמריקה’ בין השנים 1949-1947. לאחר עלייתה ארצה שימשה מסובצקי כיו”ר הוועד המנהל של נשי הארגון בישראל. היא הזמינה אותנו לחגוג שבת ב’כפר בתיה’. התרשמנו מאוד, וכשחזרנו ללוס אנג’לס הקמתי כעבור כמה שנים את חוג המתנדבות בעיר וקראנו לו ‘חוג בתיה’. הפעילוֹת בחוג בלוס אנג’לס היו נשים צעירות, בנות 30-20, שהיו מטופלות בילדים קטנים. הדבר היה שונה לעומת חוגים אחרים, שבהם פעלו נשים מבוגרות. התנדבנו עם כל הלב. היינו מלאות אמונה ורצון לעבוד למען ארץ ישראל ותורת ישראל”.
בשנת 1964 הגיעו שושנה ובעלה לישראל במסגרת שנת שבתון של בעלה, שניהל את בית הספר הדתי “הלל” בלוס אנג’לס. באותה שנה שושנה למדה עברית באולפן ותנ”ך אצל פרופ’ נחמה ליבוביץ והכירה את חוג הנשים בירושלים שהוקם ב-1962. כעבור שנה חזרו בני משפחת דולגין-באר לארצות הברית, ולבסוף עלו לישראל ביוני 1967.
כאן שושנה המשיכה את פעילותה במסגרת “נשי מזרחי באמריקה” והפכה ליושבת ראש החוג הירושלמי שנקרא ע”ש דבורה רבינוביץ מסובצקי. מטרת החוג הייתה לשמור על קשר עם “נשי מזרחי” שבאו להתיישב בארץ או שהגיעו לבקר בישראל.
“היינו נפגשות מדי חודש במוסדות שונים של “נשי מזרחי באמריקה”, כמו ב”בית צעירות מזרחי” בירושלים וב”בית הילד” בבקעה. היכרנו כל מוסד וכל בית ספר, כך שהיינו חייבות לדעת על הצוות, על הילדים ועל המדריכים. לקחנו חלק בארגון פעילות בחגים כמו חנוכה ופורים, ולפעמים לקחנו את הילדים למוזיאונים או לטיולים”.
בחוג הירושלמי פעלו 20-15 נשים, כולן מסורות מאוד. אחרי 1967 התגברה העלייה מארצות הברית, והקבוצה גדלה. בכל שנה הן קיימו באביב “ארוחת צהריים שנתית” בחדר האוכל ב”בית צעירות מזרחי”, במוסד “עלייה” בפתח תקווה או ב”כפר בתיה”.
במשך שנים ערכה דולגין-באר את כתב העת של ארגון “נשי מזרחי באמריקה”. “אני חשה זכות גדולה להיות שותפה לעבודת רשת אמי”ת. אני מרגישה, שאני ממשיכה את האידיאלים של ההורים שלי ומייצגת את המשכו של החזון שהיה להם, החזון של בסי גוטספלד”.
המטרה הייתה לסייע להתרחב ולגדול
מילר מקסין נשיאת אמי”ת
החל מ-1975 ובמשך 11 שנים שימשה ד”ר מקסין מילר בתפקיד יו”ר הוועד הפועל בישראל של “נשי מזרחי באמריקה”. מילר, דוקטור בכימיה, עלתה עם משפחתה לישראל ב-1964 ולימים הפכה ליו”ר הוועד הפועל של אמי”ת בישראל.
“התפקיד שלנו היה לוודא, שהמדיניות שנקבעה על ידי הארגון מבוצעת בארץ, לעקוב אחרי הפעילות הכספית, לוודא שהכסף הולך לאן שהוא אמור ללכת ולהיות מודעות למה שמתרחש ברשת. בשנות השבעים היינו ארגון קטן. היו לנו בתי ספר בירושלים, בתל אביב ובבאר שבע, מרכז קהילתי בירושלים ובחיפה וכפרי ילדים ב”כפר בתיה” ובמוסד “עלייה”. המטרה הייתה להתרחב ולגדול. חשבנו, שהפעילות שלנו חשובה מאוד ושחשוב שילדים נוספים יקבלו את החינוך שהמוסדות שלנו מקנים. המטרה שלנו הייתה לחזק את החברה הישראלית באמצעות צעירים משכילים, שאוהבים את מדינת ישראל, שיודעים מהיכן הם באו ומדוע הם כאן ושמקבלים את הזולת כפי שהם”.
“כאשר בתי ספר ביקשו להצטרף לרשת אמי”ת נסענו לבקר אותם. ביקשנו לחקור את העקרונות ואת הערכים של בתי הספר כדי לראות אם הם מתאימים לרוח הרשת. אנחנו מנסים לעזור לכל ילד ולגרום לו להאמין שהוא יכול להגיע למצוינות. גיוס הכספים, בעיקר בארצות הברית, נועד לשם כך. הסיפוק שלנו גדול מאוד. אני מרגישה שאנחנו עושים משהו כדאי, שהופך את החיים לכדאיים”.
מתוך ראיון עם מקסין מילר, יו”ר הוועד המנהל של נשי הארגון בישראל בין השנים 1986-1975.
עבודת הקודש של מתנדבות אמי”ת
בשנת 1983 עלתה לארץ ישראל שושנה ריק, שהייתה פעילה ב”הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” בניו יורק. ריק נולדה ב-1928 בניו יורק, הייתה מורה בבית ספר יהודי פרטי בעיר, ולאחר עלייתה ארצה המשיכה לפעול בירושלים עם נשי אמי”ת.
בתור פעילה ברשת אמי”ת השתתפה ריק בכל ישיבות הדירקטוריון של נשי אמי”ת בירושלים ובכל חודש כתבה מאמר עבור המגזין. “העבודה העיקרית של נשי ארגון אמי”ת היא גיוס כספים, ותהליך זה אינו פשוט”, היא אומרת. “אנו פונות לאנשים שומרי מצוות, שרוצים לעזור לילדים ללכת בדרך זו, שמבינים את ערך העבודה שאנו עושות ומבינים עד כמה היא חשובה. המטרה היא לקבל ילדים רבים ככל האפשר למסגרות הלימוד של הרשת. לצורך התרמת הכספים אנו מארגנים ארוחות ערב עם מופע, כאשר חלק מההכנסות הן קודש לתרומה”.
נוסף לתרומות השנתיות, שאוספות נשי אמי”ת, יש מקור נוסף לכספים: יש קרנות מיוחדות שמצווים אחריהם אנשים שהולכים לעולמם, ויש קרנות שמייסדים אנשים לזכר קרוביהם שהלכו לעולמם. בכספים אלה משתמשים למתן מלגות לתלמידים נצרכים.
בתשרי תשמ”ו, 24 בספטמבר 1985, דווח בעיתון “מעריב” במאמר “בטסי למען הילד” כי הארגון של רשת אמי”ת מנה באותה שנה בארצות הברית 90,000 חברות, כולן מתנדבות. במקביל מנה הארגון בישראל 2,000 חברות מתנדבות, רובן ילידות ארצות הברית.
גיוס הכספים לרשת מהווה תרומה לכל עם ישראל
יושבת ראש אמי”ת ישראל מאז 2013 היא יפי שמידמן, שנולדה בסנט לואיס מיזורי, ארצות הברית, ועלתה לישראל עם בעלה ושלושת ילדיהם. לשמידמן יש תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בניהול מלכ”רים. רוח ההתנדבות בארגון “נשי מזרחי באמריקה” עוברת במשפחתם מדור לדור. סבתה, הרבנית ליבי צייל ז”ל, עלתה לארץ בשנת 1969 מארצות הברית, הייתה פעילה מאוד בירושלים והשתתפה בישיבות ובחוגים של אמי”ת. אמה, דיאן שפירא, פעילה עד היום ב”בורד” של אמי”ת בניו יורק.
“מאז שאני זוכרת את עצמי אמי הייתה פעילה בארגון ‘נשי מזרחי באמריקה'”, אומרת שמידמן. “הפעילות שלי בארגון החלה כשנישאתי ועברתי להתגורר בשכונת קווינס בניו יורק. היו שם נשים צעירות שפעלו בארגון והצטרפתי אליהן. גם כשעלינו ארצה המשכתי לפעול בארגון”.
בתחילת דרכה בארגון בישראל הייתה שמידמן חברה ב”בורד”, ארגנה “דינרים” (ערבי התרמה) וניסתה לקדם את הצטרפותן של נשים צעירות לדור ההמשך של נשי אמי”ת. כיום משתתפים כ-1,200 פעילים באמי”ת ישראל בחוגים השונים ברחבי הארץ – בירושלים, ברחובות, ברעננה, בבית שמש ובקרוב במודיעין. החוג הגדול והוותיק בארץ הוא החוג הירושלמי, שנקרא “חוג איילת”, והוא מונה כ-700 נשים פעילות.
“רוב הפעילוֹת כיום בישראל הן נשים אנגלוסקסיות”, אומרת שמידמן, “אבל בשונה משנים קודמות, בשנים האחרונות פעילים בארגון גם גברים; זה כבר לא ארגון לנשים בלבד. נוסף לכך, בשנים האחרונות פועלת קבוצת עולים דוברי צרפתית, שפועלים בעיקר בירושלים. חוג דוברי הצרפתית מתוכנן להתרחב בקרוב לנתניה, לאשדוד ולתל אביב”.
מטרת הפעילים היא גיוס כספים עבור רשת אמי”ת על ידי ארגון ארוחות, הצגות, מופעים וכל פעילות שיכולה למשוך תורמים. “המסר שלנו הוא שאמי”ת היא לא רשת סקטוריאלית, שמעניקה חינוך למגזר אחד, אלא רשת שמחנכת את כל המגזרים בארץ, ולפיכך התרומה היא לכל עם ישראל. את ישיבות ה’בורד’ וגם את הפעילויות השונות אנחנו מקיימים בדרך כלל בבתי הספר של הרשת, כדי שהתורמים יראו את התלמידים ויראו למי הם תורמים”.
התכנית לשנים הבאות של ארגון אמי”ת בישראל היא לצרף נשים וגברים צעירים שיסייעו בגיוס הכספים ובארגון אירועי התרמה. התכנית נקראת “New Leadership” (מנהיגות חדשה), והכוונה היא לפתוח “חוגים” ביישובים חדשים ובשכונות חדשות.
יפי שמידמן
יושבות ראש הוועד המנהל של נשי אמי”ת בישראל
דבורה רבינוביץ מסובצקי – 1972-1961.
בל גיטלמן – 1975-1972.
מקסין ר. מילר – 1986-1975.
שושנה ריק – 1997-1986.
שושנה (רובין) קהאן – 2000-1997.
דיאנה שיוביץ – 2005-2000.
אלן הלמן – 2009-2005.
רחל רוג’רס – 2013-2009.
יפי (ליזה שרון) שמידמן – מאז 2013.