פועלן של “נשי מזרחי באמריקה” מתאפיין לאורך השנים בזיקה ישרה לצרכים המשתנים של ארץ ישראל לפני הקמת המדינה ולאחריה.
החל משנת 1915 קמו בארצות הברית אגודות מקומיות של “הסתדרות נשים מזרחי” שהפעילו נשים דתיות למען נשים בארצותיהן ולמען בניין ארץ ישראל. הפעילות נעשתה בעידודו של הרב מאיר ברלין, לימים בר אילן, בנו של הנצי”ב מוולוז’ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין). הרב בר אילן היה מראשי “המזרחי” וממנהיגיו, ועל שמו נקראה אוניברסיטת בר אילן. החל משנת 1915 הוא כיהן כנשיא “תנועת המזרחי” בארצות הברית, ובמסגרת צמיחת התנועה ופתיחת סניפים ברחבי העולם היהודי עודד גם את פעילותן של הנשים בתנועה.
בתיה גוטספלד, נשיאת-כבוד של “נשי מזרחי באמריקה”, כתבה בעיתון “הצופה” בי”ג בתשרי תש”ד, 12.10.43 את הדברים הבאים: “כבר משנת 1915 היו בארצות הברית מספר קבוצות של נשים, שפעלו למען ‘תנועת המזרחי’, אבל אלו היו קבוצות מפוזרות, שפעלו ועבדו כקבוצות עזר להסתדרות המזרחי, ועבודתן הייתה חלקית ומוגבלת בהיקפה. לאט-לאט התחילו להבין שעל ידי איחוד עבודתן של הקבוצות השונות והכנת תכנית אחידה יוכלו להפוך לכוח בעל חשיבות רבה בבניין ארץ ישראל הדתית”.
בדרך להתארגנות עצמאית
“נשי מזרחי” בארצות הברית החלו לפעול בשנת 1919 בקבוצות שנקראו “האחיות מזרחי”. הן ערכו מגביות כספים במהלך מסיבות תה, מכירות פומביות וירידים. עם שובה של גוטספלד לחיק משפחתה בניו יורק לאחר שנים של מגורים בסיאטל היא הפכה לפעילה בקבוצה המקומית של “האחיות מזרחי” בברוקלין.
הנשים הצליחו לאסוף תרומות בסכומי כסף גבוהים, והציפייה מצד מנהיגי המזרחי הייתה שהנשים יעבירו את התרומות לידי התנועה. ואכן, זה מה שהן עשו במשך חודשים ברגשות מעורבים.
בשלהי 1919 ביקר בניו יורק הרב יהודה לייב פישמן-מימון, ממקימי “תנועת המזרחי” (לימים נקרא על שמו המושב כפר מימון שבדרום הארץ). הרב היה אורח הכבוד בפגישת “האחיות מזרחי”, שבה השתתפו 130 חברות. לאחר שסיים לנאום, כשנודע לו שהנשים הצליחו לגייס תרומות בסכומי כסף גבוהים, ביקש הרב מהנשים להעביר לידיו את הסכום, כמקובל.
דממת מבוכה השתררה באולם. בתיה גוטספלד, בין מנהיגות “האחיות מזרחי”, קמה על רגליה ודיברה בשם כל הנשים. “אנו, הנשים, נשקול את בקשת הרב ונודיע לרב את החלטתנו”, אמרה בנימוס. הרב התפלא מדוע הנשים מבקשות לשמור את כספי התרומות לעצמן ומדוע אינן סומכות על התנועה הגדולה, שתמצא את השימוש הראוי לכסף. בכל המגביות שערך באירופה ובישראל לא נתקל בסרבנות של נשים להעביר את כספי התרומות שאספו לידי גברי המזרחי. אולם גוטספלד עמדה על הסירוב למסור לידי הרב את כספי התרומות והשיבה לו בנימוס ש”האחיות מזרחי” ישקלו את בקשתו.
הנשים, אכן, שקלו מאוחר יותר את הנושא והחליטו, שמאותו יום והלאה הן מפסיקות להעביר את כספי התרומות ל”תנועת המזרחי”, ומעתה הן יחליטו בעצמן כיצד להשתמש בכספי התרומות למען בניין ארץ ישראל.
הקמת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”
חלפו כמה שנים מאז המפגש של “האחיות מזרחי” עם הרב לייב פישמן-מימון. ב-10 בנובמבר 1924 התכנסו בתיה גוטספלד ופעילות נוספות בניו יורק, כולן נשים דתיות ציוניות, בסלון ביתה של אחת החברות. שם הן הכריזו על הקמת ארגון נפרד של “האחיות מזרחי” בברוקלין. על אף שגוטספלד הייתה המובילה והמנהיגה של חבורת הנשים היא העדיפה לוותר על תואר הנשיאה והעניקה את הכבוד לאמה החורגת אדלה גולדשטיין.
הנשים חשו, שהגיעה העת לעשייה נרחבת והחליטו לייסד את “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”, שתפעל תחת כנפי תנועת המזרחי אך תהיה עצמאית בקבלת החלטות.
מטרות הארגון
בוועידת המזרחי האחת-עשרה שהתקיימה ב-1925 בקליבלנד שבאוהיו, ארצות הברית, השתתפה לראשונה משלחת נשים וביניהן בתיה גוטספלד. הן הצהירו על כוונתן להקים את “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” (Women’s Organization of America Mizrachi – (MWOA.
ההסתדרות נוסדה באופן רשמי ביום ט”ז באייר תרפ”ה, 10 במאי 1925. במאמר שפורסם בעיתון “הצופה” 18 שנים מאוחר יותר כותבת גוטספלד על מטרות הארגון: “אחרי עיון והתעניינות בתנאים הארצישראליים הוחלט לרכז את כל האמצעים וכל העבודה הכספית למטרה אחת והיא – נתינת אפשרות של חינוך מקצועי לנערה הדתית בארץ ישראל. היה זה ניסיון חלוצי, ואפשר לומר גם הראשון במינו, וכמובן, לועגים לא היו חסרים. אולם אחרי שנים הוכח לכול, שבקבלת תפקיד זה קיבלו על עצמן ‘נשי מזרחי’ תפקיד חשוב בחיי היישוב”.
בראש הנהלת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” נבחרה לעמוד כנשיאה הראשונה אדלה גולדשטיין, אמה החורגת של גוטספלד. לצד אמה הייתה גוטספלד הכוח המניע והרוח החיה של הארגון מימיו הראשונים. שתיהן פעלו יחדיו, נסעו לערים ברחבי ארצות הברית, נפגשו עם פעילות וגיבשו את האגודות הפרטיות, שהפעילו הנשים באותן ערים לכדי הסתדרות ארצית אחת בעלת מטרות משותפות לחינוך דתי-ציוני לנערות בארץ ישראל.
הנשים המשיכו לראות את עצמן כחלק בלתי נפרד של “תנועת המזרחי”, ורק תשע שנים לאחר מכן פרשו באופן סופי מתנועת האם.
“נשי מזרחי בישראל”
שתי התנועות של הציבור הדתי-ציוני – “המזרחי” ו”הפועל המזרחי”, שהוקמו באפריל 1922, המחישו את המתיחות שבין מסורת לבין חדשנות. למתיחות זו נכנסה סוגיית מקומן של נשים דתיות-ציוניות בפעילות למען ארץ ישראל. אמנם בחברה היהודית המסורתית מקובל ש”כבודה של בת מלך פנימה”, בחיק משפחתה וביתה, אך הנשים הדתיות ביקשו לפעול על פי צו השעה וצו הלב.
בארץ ישראל פעלו נשים דתיות החל מ-1918 במסגרת תנועת “המזרחי”. באלול תרע”ט, ספטמבר 1919, נוסד הסניף הירושלמי של “הסתדרות נשי מזרחי” בהנהלת הרבנית לאה זליגר. הסניף ייסד בירושלים בית מלאכה לנערות. במקביל פעל בעולם ארגון “הדסה – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה”, שהקימה הנרייטה סאלד בשנת 1912. ארגון “ויצו – ארגון נשים ציוני בינלאומי” הוקם בשנת 1920 על ידי קבוצת נשים דתיות באנגליה וביניהן ורה ויצמן.
כל אלו היוו קרקע פורייה לפעילותן של “נשי מזרחי באמריקה” למען בניינה ופיתוחה של ארץ ישראל ברוח המזרחי.
חיים מועילים ומשמעותיים לנערות
בשנת 1926 נסעה גוטספלד לארץ ישראל, לראשונה בחייה, כדי ללמוד על הצרכים בשטח וכדי לאתר את הפרויקט הראשון, שבו ישקיע הארגון החדש כסף ומאמצים. המסע לפלשתינה לא היה קל באותם הימים, במיוחד לאישה חולת סכרת כמו גוטספלד, אך היא עמדה בעוז בתלאות הדרך וסיירה ברחבי ארץ ישראל במשך שישה חודשים. היא התרשמה מכך, שהרבנים הציוניים בארץ דואגים בעיקר לחינוך הנערים הדתיים-ציוניים, אך אינם דואגים מספיק לחינוכן של הנערות. בסיום לימודיהן בבית הספר היסודי נשארו הנערות בבית, סייעו במשק הבית ובגידול הילדים או עבדו תמורת שכר נמוך. באופן כללי, הנערות המתינו לנישואיהן. עבור אישה פמיניסטית ופורצת דרך כמו גוטספלד, שבעצמה למדה לימודי גימנסיה בפולין, טבעי היה לחשוב, שלנערות הדתיות בארץ ישראל מגיע יותר.
גוטספלד נפגשה עם “נשי המזרחי בירושלים”, שביקשו להקים “בית מעון לחלוצות דתיות”. במוסד זה יוכשרו צעירות לעבודה חקלאית יחד עם חינוך דתי ברוח המזרחי. גוטספלד נענתה לאתגר והבטיחה ש”נשי מזרחי באמריקה” יסייעו להן באיסוף תרומות. במקביל היא חיפשה אתגר נוסף. היא שבה לניו יורק, כשבאמתחתה הצעה להקים בירושלים מוסד לנערות דתיות, שבו הן יעשירו את ידיעותיהן בתנ”ך, בהיסטוריה, בספרות ובדיני הבית היהודי לצד לימודי כלכלת-בית, כמו: בישול, אפייה, תפירה, גינון ועוד. תפיסתה הייתה כי כך הנערות הדתיות תקבלנה הכנה לחיים מועילים ומשמעותיים בארץ ישראל.
המוסד הראשון שהקימו “נשי מזרחי באמריקה”
התכניות להקמת בית ספר לבנות דתיות בירושלים הלכו והתגבשו. בירושלים כבר פעל בראשית שנות העשרים מוסד חינוכי-מקצועי דתי לנערות, שנוהל על ידי “הסתדרות אחיות מזרחי בירושלים”, אך הוא נסגר בשלהי 1927 מחוסר תקציב.
באוקטובר 1930 נסעה גוטספלד לארץ ישראל בפעם השנייה, הפעם יחד עם אירנה שפירא, חברת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”, ולימים הנשיאה השנייה של ההסתדרות. שתיהן סיירו בירושלים, מצאו ברחוב רש”י 60 בעיר בניין מתאים ורכשו אותו לצורך הקמת המוסד.
היו חברות בהסתדרות שהציעו לפתוח שני בתי ספר במקביל, בתל אביב ובירושלים, אך גוטספלד התעקשה להתחיל עם בית ספר אחד, וכך כתבה במכתב לגיסתה, בלה גולדשטיין, ב-1930: “חשוב מאוד לעקוב אחרי מסלול אחד ולא להיגרר לדברים רבים לפני שיש לנו בסיס איתן”.
גוטספלד החליטה לעלות ארצה כדי להשגיח על מימוש הרעיון מקרוב. בשנת 1932 היא ובעלה מנדל עלו ארצה והתיישבו בדירה ברחוב יונה הנביא 29 בתל אביב. גוטספלד מונתה לנציגת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” בארץ ישראל. את רוב זמנה הקדישה בירושלים לפיקוח על הקמת המפעל הראשון של ההסתדרות – המוסד “בית צעירות מזרחי” לנערות בירושלים.
התרחבות הארגון
בינתיים “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” הלכה והתפתחה. על כך מספרת גוטספלד כעשור מאוחר יותר במאמר בעיתון “הצופה”: “במשך שמונה השנים המפרידות בין 1933-1925 הארגון התפתח, גדל והתרחב בשטחים רבים. הקבוצות שהורגלו לעבודה עצמאית בממדים קטנים הורגלו לרעיון של עבודה ארצית ומשמעת ארגונית. סניפים חדשים קמו בקהילות יהודיות, ומספר החברות של הסניפים הקיימים גדל. במשך כל הזמן נערכו בהתמדה פעולות שונות המכוונות לאיסוף כספים בשביל מפעלים בארץ ישראל. בשנת 1931 הוחלט על הקמתו של ‘בית צעירות מזרחי’ בתל-אביב, בית ספר למלאכה ולמשק בית. שנתיים לאחר מכן הרעיון הפך למציאות”.
בהמשך המאמר מתארת גוטספלד את השינויים שחלו בהרכב המתנדבות בסניפי “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”. בעוד שבשנות העשרים המתנדבות היו נשים בגיל העמידה, והיו שייכות לדור המהגרים מאירופה. לעומת זאת, בשנות השלושים השורות התמלאו במתנדבות צעירות בשנות העשרים לחייהן, רובן ילידות ארצות הברית. עד סוף שנות השלושים היו ברחבי אמריקה 73 סניפים של “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” ובהם 15,000 חברות מתנדבות.
בתיה גוטספלד, “הצופה”, י”ג בתשרי תש”ד, 12.10.43.
פרישת הארגון מתנועת המזרחי
“נשי מזרחי באמריקה” העדיפו תמיד לפעול באופן עצמאי, להחליט בעצמן במה להשקיע את כספי התרומות שגייסו ולא להיות כפופות להחלטות “תנועת המזרחי”. לעתים פעילותן לוותה בהסכמת התנועה ובעידודה ולעתים הפעילות נעשתה למורת רוחה של התנועה. לצד שיתופי הפעולה היו גם לעיתים חילוקי דעות, עד שבשנת 1934 הכריזו הנשים בכנס של המזרחי שהתקיים בדטרויט, שהן פורשות מתנועת המזרחי והופכות לתנועה עצמאית.
בקונגרס הציוני העשרים, שהתקיים בציריך שבשווייץ באוגוסט 1937, השתתפו לראשונה שלוש נציגות של “נשי מזרחי” כצירות עצמאיות: הנשיאה באותם ימים, אירנה שפירא, בתיה גוטספלד וחברת ההנהלה מרים גינסברג. כמו רוב נציגי הקונגרס, גם הן הצביעו נגד תכנית החלוקה של ועדת פיל, הוועדה הבריטית, שחקרה את פרעות תרצ”ו והציעה לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות.
“הצופה” – בימה לציונות הדתית
ביום כ”ו באב תרצ”ז, 3 באוגוסט 1937, יצא לאור הגיליון הראשון של העיתון “הצופה”, והיה לביטאונה של “תנועת המזרחי”. את העיתון ייסד הרב מאיר בר אילן, שאף היה עורכו הראשי הראשון. תחילה יצא העיתון שלושה ימים בשבוע, אך כעבור מספר חודשים הפך לעיתון יומי שתפוצתו 3,000 עותקים ביום.
באירופה יצאו לאור עוד קודם עיתונים בעברית וביידיש, שהפיצו את בשורת תנועת המזרחי. ביטאוני ההשקפה, שנכתבו ברוח היישוב הישן, לא שרדו את מלחמת העולם הראשונה. גם העיתון “המזרחי”, שיצא בפולין בעברית בעריכת יצחק ניסנבוים החל מ-1918, נסגר ב-1924.
“העדר יומן דתי מובהק באומה הדתית נחשב לעלבון צורב, לאות והוכחה לאזלת יד…” נכתב בגיליונו הראשון של עיתון “הצופה”. “העיתונות היומית היא הכוח המשפיע היותר כביר בעולם, וכל מפלגה וכל שאיפה המכירה אמת זו ושיש באפשרותה לעשות כך, היא עושה את כל המאמצים כדי למצוא את ביטויה המלא בכלי-דיבור יומי”.
ה”צופה” תיעד את ההתרחשויות במגזר הדתי-ציוני בישראל ובעולם, עִדכן לגבי אירועים והקמת מוסדות, קבע סדר יום, עורר את דעת הקהל והפך למקור פרסום ל”הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”. פעילותן בישראל ובעולם קיבלה מקום של כבוד בעיתון עם סיקור קבוע ומחמיא. הכתבות תיארו בלשון פיוטית את פועלן של “נשי מזרחי באמריקה” והגדירו אותן כגורם משמעותי בצמיחת היישוב היהודי בארץ ישראל.
עיתון “הצופה” המשיך לשמור על צביונו במשך 71 שנות קיומו. הוא המשיך לסקר באהדה את פעילות הארגון ולימים את פעילות רשת אמי”ת, עד לגיליונו האחרון של העיתון ביום כ”ט בכסלו תשס”ט, 26 בדצמבר 2008.
הכשרת הבנות להגשמה חלוצית
נוסף להקמת “בית צעירות מזרחי” בירושלים בשנות השלושים תמכה “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” בהגשמה חלוצית של צעירות. בראיון לעיתון “הצופה” מיום ו’ באדר א’ תרצ”ח, 7 בפברואר 1938, מספרת גוטספלד על משק הפועלות של הפועל המזרחי. משק זה הוקם שנתיים קודם לכן במשק הפרטי “גן מגד” ברמתיים שבאזור השרון, ובו עברו כעשרים חברות הכשרה בענפי גידול ירקות, פרחים, משתלות ומשק בית.
עיתון “הצופה” פרסם כתבה על “משק גן מגד”: “שטח המשק המצומצם אינו מאפשר את ההשתלמות החקלאית המקיפה לעשרות ולמאות הצעירות. השאיפה היא, אפוא, להקים משק עצמאי על אדמת הלאום. משק, שישתרע על שטח של מאה וחמישים דונם ומעלה, ויוכל להכשיר כ-100-80 צעירות. הוצאות המוסד כוסו על ידי ‘הסתדרות נשי מזרחי’. הכנסות נוספות באו ממכירת תוצרת הגנים וכן ניתנו הלוואות מהמחלקה הגרמנית שליד הסוכנות. ‘הסתדרות נשי מזרחי’ הבטיחה להמציא 2,000 לירות להקמת המשק ולהחזקתו”.
תמיכת “נשי מזרחי באמריקה” לא הספיקה, ו”משק גן מגד” נסגר ארבע שנים מאוחר יותר.
“הצופה”, “מה פועלת האישה הדתית בארץ ישראל”, משיחה עם הגב’ ב. גוטספלד, 7.2.38.
ועידות “נשי מזרחי באמריקה”
באביב 1938 הלכה לעולמה אדלה גולדשטיין, אמה החורגת של גוטספלד והנשיאה הראשונה של “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”. כחודשיים לאחר פטירתה התקיימה באטלנטיק סיטי שבארצות הברית ועידת “נשי מזרחי באמריקה”. באותו מקום במקביל נערכה וועידת “תנועת המזרחי”.
ועידת הנשים נפתחה בדברי אזכרה למנוחה ובעמידת דום לזכרה. באותה ועידה השתתף הרב מאיר בר אילן, שנשא נאום ואמר: “זה יותר משנתיים שלא לקחתי חלק בוועידתכן החשובה. ברדתי מן האנייה החרידה אותי הידיעה האיומה על מותה של הנשיאה שלכן, מרת אדלה גולדשטיין ז”ל. המנוחה כתבה פרק יוצא מן הכלל בהיסטוריה של ‘נשי מזרחי באמריקה’. היא הייתה המתחילה”.
ביוני 1939 התקיימה הוועידה ה-14 של “הסתדרות נשי המזרחי באמריקה”, שוב באטלנטיק סיטי. בנתינת דין וחשבון בוועדה דווח למשתתפים כי בהסתדרות חברות 15,000 מתנדבות ביותר ממאה אגודות ברחבי אמריקה. עוד דווח כי הושקעו בארץ ישראל 150 אלף דולרים במזומנים, ושהרכוש שנקנה שווה רבע מיליון דולרים.
יהודי אירופה עברו זעזועים עם השתלטות משטרו של היטלר ועקב איומיו לכבוש את אירופה. כמו כן עבר הבית היהודי בארץ ישראל זעזועים בעקבות פרעות הערבים ואיסורי הספר הלבן. כל אלה דרבנו עוד יותר את “נשי מזרחי באמריקה” להמשיך לפעול על פי צו השעה.
ועידת נשי מזרחי להפוך את עבודת הארגון ליחידה מאורגנת, תשס”א
מפתח קטן של זהב
בדיווח המופיע ב”הצופה” מתוארת בהרחבה הוועידה שהתקיימה ביוני 1939 באטלנטיק סיטי: “הוועדה נפתחה במעמד של 300 צירות וכמה מאות אורחים… כולם לבושים בבגדי חג. האולם היה מקושט בדגלים ובפרחים. שמה של כל עיר היה רשום על דגלה המיוחד. הנשיאה, הגברת שפירא, בנאום הפתיחה זעזעה את לב השומעים בתארה את מראות הזוועה שראתה באירופה. היא עמדה על הטרגדיה של הנוער היהודי הדתי באירופה וקראה לאמץ את כל הכוחות בחיזוק העבודה המעשית בארץ ישראל…
“בתיה גוטספלד, האורחת מארץ ישראל, מדברת אנגלית, אולם חותם ארץ ישראל בנפשה ובכל מהותה. היא מוסרת לגברת שפירא מפתח קטן של זהב ואומרת בקול רועד: ‘במפתח הזה פתחנו את ‘בית הצעירות’ החדש בתל אביב וזוהי תשובתנו לצ’מברליין’ [ראש ממשלת בריטניה]”.
“זקן הרבנים הישיש, הרב ר’ אריה לוונטאל, נועל את הוועידה, מברך את הצירות בברכת כוהנים ובברכת האימהות. צלילי ‘התקווה’ מזעקים על הרציף, השזור ברוב מטיילים על שפת האטלנטיק. קרני השמש האחרונות מעטיפות את פני הצירות. הראש מורם מעלה והעיניים רואות בהתגשמות החלום של המולדת”.
“הצופה” כ”ד בתמוז תרצ”ט, 11.7.39.
פעילות “נשי מזרחי באמריקה” בקונגרס הציוני הכ”א
מאז 1897 ועד הקמת מדינת ישראל התקבלו ההכרעות החשובות ביותר של “ההסתדרות הציונית העולמית” במסגרת הקונגרסים הציוניים שהתקיימו בערי אירופה. הקונגרס הראשון נערך בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. הצירים בכל קונגרס היו נציגי ארגונים שונים מארץ ישראל וממדינות שונות.
בסוף אוגוסט 1939 התכנס בז’נבה שבשוויץ הקונגרס הציוני העשרים ואחת. הקונגרס דן במאבק להעלאת היהודים הנרדפים באירופה לארץ ישראל חרף התנגדות הבריטים, כפי שפורסמה ב”ספר הלבן” באותה שנה. בלה גולדשטיין, שולמית ולד וחווה כהן היו צירות בקונגרס מטעם “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”.
המפגש עם היהודים מרחבי אירופה היה טעון. הפרעות והרדיפות במדינותיהם השונות ניכרו על פניהם המודאגות של המשתתפים. בשיחות, שניהלו “נשי מזרחי” עם הצירים מאירופה הן התוודעו למצב הנורא בקהילות היהודיות באירופה.
ביום הדיונים השלישי בקונגרס נקראו צירים בעלי הדרכון הפולני לשוב בדחיפות לארצם. הקונגרס ננעל מוקדם מהמתוכנן באווירה קשה, כשחלק מהצירים הולכים לקרב הישרדות על חייהם ועל חיי משפחותיהם. בעקבות שמועה כי הגבולות בין שוויץ לצרפת עלולים להיסגר נחפזו “נשי מזרחי” לעלות על רכבת לילה לפריס, שקרונותיה הוחשכו. כאשר עמדו השלוש בנמל והתכוננו לעלות לאנייה, שתחזיר אותן לניו יורק, נודע להן, כי כמה שעות קודם לכן פרצו הקרבות הראשונים של מלחמת העולם השנייה.
חוויה מעיקה
“הפלגנו בחשכה גמורה בלילה האפל. מכשירי רדיו נלקחו מהנוסעים… איש לא הורשה להדליק סיגריה על הסיפון בלילה. זה היה מסע קשה, שבו כולם הסתגרו בחדריהם. הפלגנו בנתיב צפוני על מנת להימנע מאפשרות של התקפה בידי צוללות. זו הייתה חוויה מעיקה, אבל הזכרתי לעצמי, שאנחנו נוסעים הביתה למשפחות שלנו, למבטחים של בתינו – בשעה שמיליוני עמיתינו היהודים, מה אִתם? החדווה שבאיחוד עם משפחתי שבוע לאחר מכן לא יכולה הייתה למחוק את התמונה של אותן עיניים טובות ועצובות בג’נבה”.
בלה גולדשטיין, מכתב שכתבה בחזרתה לארצות הברית מהקונגרס הציוני בג’נבה (תרגום מאנגלית).
“נשי מזרחי באמריקה” למען ילדים פליטי מלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכל הארגונים הציוניים התארגנו להושטת עזרה. “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” החלה במסע תרומות מקיף ברחבי ארצות הברית למימון הקמת מוסדות לילדים פליטי השואה, שהגיעו לארץ ישראל ונזקקו בדחיפות לקורת גג.
תוך פרק זמן קצר קמו בתקופה זו “משק ילדים מוצא” ומוסד “תל רענן”, שבהם שוכנו ילדים בגיל בית הספר היסודי. במקביל נפתח בפתח תקווה “מוסד עלייה” עבור חניכים בגיל חטיבת הביניים והתיכון.
אין אנו מדברות אלא עושות
“אנו, ארגון “נשי המזרחי באמריקה”, עובדות בהרמוניה גמורה עם יתר חלקי “תנועת המזרחי”. ארגוננו מונה שלושים אלף חברות בעלות משמעות… רואות אנו ברכה בעמלנו, כאשר אין אנו מדברות אלא עושות. אמנם מוסכם ומקובל הדבר, כי נשים מדברות הרבה ועושות מעט, אבל אנו במעשינו סתרנו כלל זה והראינו לדעת, כי ארגוננו מקיים: “אמור מעט ועשה הרבה”! בשנות המלחמה, עם הטרגדיה האיומה של עם ישראל, עִם טבח הדמים ביהדות אירופה, שאין משלו בתולדות ישראל, הגדלנו פעולתנו פי עשרה, השקענו השקעות גדולות בארץ ישראל ופתחנו מוסדות חדשים בשביל הילדה הדתית ובשביל הילד הדתי”.
“הצופה”, ראיון עם משלחת “נשי מזרחי באמריקה”, כ”א בסיון תש”ו, 20.6.46
הארגון מונה 50,000 חברות
בראשית העשור השישי למאה העשרים ציינו חברות “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” חצי יובל לפעילותן. בקונגרס השנתי, שנערך באטלנטיק סיטי שבארצות הברית ביום ה’ בחשוון תשי”א, 16 באוקטובר 1950, השתתפו יותר מ-1,000 צירות שייצגו כ-50,000 אלף נשים פעילות בהסתדרות ברחבי אמריקה.
נשיא ארצות הברית באותם הימים, הארי טרומן, שלח איגרת ברכה לנשים, שהוקראה בחגיגיות בקונגרס. הנשים דנו בהקמת בתי ילד נוספים בישראל ובהרחבת פעילותן למען ילדים ובני נוער, שיעלו בעשור הקרוב לישראל.
ביום י”ב באב תשי”א, 14 באוגוסט 1951, התקיים בירושלים הקונגרס הציוני העולמי הכ”ג. זה היה הקונגרס הראשון שנערך בירושלים, ובין הצירים, שהשתתפו בקונגרס, הייתה מולי גולוב, נשיאת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” באותה שנה, שהגיעה במיוחד מארצות הברית.
תקציב “נשי מזרחי באמריקה” בשנת 1952
עיתון “הצופה” מדווח לקוראיו ביום כ”ה בחשוון תשי”ג, 13 בנובמבר 1952, על חלוקת התקציב של “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” לאותה שנה:
התקציב השנתי של 1952 כלל 1,105,000 דולרים, שנאספו על ידי “נשי מזרחי באמריקה”, והן תכננו להקדישו למטרות הבאות: 535,000 דולרים יוקדשו למתן חינוך אקדמי, דתי, מקצועי וחקלאי לחניכי עליית הנוער ולנוער המקומי בארץ ישראל; 160,000 דולרים יוקדשו לשירותים סוציאליים לעולים החדשים; 200,000 דולרים יוקדשו לקק”ל לצורך שיקום 1,000 דונם מאדמת אגם החולה ולנטיעת 75 עצים ביער “נשי המזרחי” בפרוזדור ירושלים; 210,000 דולרים יוקדשו לציוד ולאספקה למדינת ישראל ולפעולות חינוכיות ותרבותיות בקרב הנוער היהודי באמריקה.
מתכנון התקציב עולה, כי באותה שנה החליטו “נשי מזרחי באמריקה” לחשוב גם על עתידם המקצועי של אלפי הילדים ובני הנוער הלומדים במוסדות, שהקימו בשני העשורים האחרונים ולשים דגש על חינוך אקדמי לנוער העולה ולנוער הישראלי.
שוק לטובת מוסדות ומשפחות נזקקות בארץ
דרך מקורית של “נשי מזרחי באמריקה” לגייס כספי תרומות בארץ הייתה לארגן שוק, שבו נמכרו מוצרי מזון ומלאכת יד. שוק מעין זה התקיים בחנוכה תשי”ג, 16 בדצמבר 1952, באולם “בית צעירות מזרחי” שברחוב דוב הוז בתל אביב בשיתוף פעולה שבין “נשי מזרחי באמריקה” וארגון “אמן” (ארגון נשי מזרחי) הישראלי.
בשוק נמכרו מצרכי מזון, שארגנו “נשי מזרחי באמריקה”, כמו כן נמכרו בגדים, נעליים, צעצועים ועבודות יד, שהכינו חברות ההסתדרות, ומוצרים נוספים מארצות הברית. כל ההכנסות ממכירת המוצרים היו קודש ל”קרן הילד” של “נשי מזרחי” לטובת מוסדות ילדים ומשפחות נזקקות בארץ. הטקס נפתח בשירי חנוכה מפי החזן בנימין אונגר, ובשעות הערב נערכה במקום תצוגת אופנה מטעם “נשי מזרחי” בהונגריה.
על פי “הצופה”, כ”ט בכסלו תשי”ג, 17.12.52.
הארגון לעזרת העולים החדשים
בכתבה שפורסמה בעיתון “הצופה” ביום כ”ו בחשוון תשי”ג, 11 בנובמבר 1955, שבו תוארה הוועידה השלושים של “נשי מזרחי באמריקה”, תוארו צרכי השעה, שבהם טיפלו “נשי מזרחי באמריקה” באותה תקופה: “עם העלייה הגדולה, במסגרת ‘קיבוץ הגלויות’, עמדו שוב בעיות רציניות בפני ‘נשי מזרחי אמריקה’. מאות משפחות עולים הצטופפו ברובעי מגורים, שנעזבו על ידי הערבים, ויסדו למעשה ‘גטאות של עולים’, שמנעו מגע בינם ובין הוותיקים, והאטו על ידי כך בתהליך של מיזוג-גלויות. ברובעים אלה אף מצאו שלוחי המיסיון כר-נרחב לפעולותיהם ולפרישת רשתות-השמד שלהם. ואז הופיעה ‘הסתדרות נשי במזרחי אמריקה’ והונח היסוד למוסד מסוג חדש, בשם: ‘מרכז שכונתי’. המרכז השכונתי הראשון הוקם בשכונת העולים ‘בקעה’ בירושלים וכעת הולך ונבנה מרכז שכונתי גדול בחיפה.
“המרכז השכונתי מהווה מגדל-אור למאות הילדים שבסביבה, שהם על פי רוב ילדי עוני. כאן מתאספים בשעות אחר הצהריים ילדי בית הספר… המרכז השכונתי הצליח לבלום את פעילות המיסיון והפך מכשיר רב השפעה למיזוג-גלויות – והוא חוליה חדשה בשרשרת המפעלים של ‘נשי מזרחי אמריקה'”.
המשך התמיכה
בקונגרס ה-36 של “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” שהתקיים בראשית נובמבר 1961 התקבלו החלטות, שהתאימו לצו השעה: יותר מ-500 צירות אישרו מחדש את החשיבות העליונה של מאמצי גיוס הכספים של המגבית היהודית המאוחדת והבטיחו את תמיכתן המתמשכת בגיוס הכספים. נשמעה קריאה לתגבור לימודי התנ”ך בקהילות היהודיות בארצות הברית ולארגון קורסים בשפה העברית. כמו כן, הצירות קראו להגביר את המאמץ לארגון מחנה קיץ בישראל לילדי חברות ההסתדרות. פה אחד נבחרה מחדש דינה דיקמן כנשיאת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”. בתיה גוטספלד הוכרזה באופן רשמי כנשיאת הכבוד הלאומית של הסתדרות זו.
ועידת נשי מזרחי תשס”א -להפוך את עבודת הארגון ליחידה מאורגנת
להפוך את עבודת הארגון ליחידה מאורגנת
נשיאת “הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” בין השנים 1979-1975 הייתה שרה שיין מבולטימור, מרילנד, ארצות הברית. שיין הייתה בעבר מורה, מנהלת המתנדבים של המרכז הקהילתי-יהודי בבולטימור ופעילה בארגונים שונים בעיר. שיין נולדה בבולטימור למשפחת פוליאקוף. גם אמה וסבתה היו פעילות ב”הסתדרות נשי מזרחי באמריקה”.
“השינוי שערכתי במשרד באותן שנים היה שהסברנו לכל מחלקה בארגון את תפקידה ובמה היא תלויה במחלקה אחרת”, אומרת שיין, “במטרה להפוך את עבודת הארגון ליחידה מאורגנת. הזמנו את כל נשיאות הארגון לשעבר של ניו יורק להשתתף בפגישות החודשיות שלנו, ללמוד על פעילות הארגון ולראות כיצד הן יכולות להמשיך לעזור לארגון לצמוח”.
“בשנים שבהן הייתי נשיאת הארגון עסקנו בגיוס כספים ל’בית הילד’ בשכונת גילה בירושלים. התחילה ההתקשרות עם אוניברסיטת בר אילן והחל הרעיון להקים במסגרת האוניברסיטה תיכון מדעי. התקווה שלי היא שרשת אמי”ת תגדל ותתחזק ותשנה את החינוך בישראל”.
המעבר לרשת אמי”ת
בתחילת שנות השמונים הורגש הצורך לשנות את שמה של רשת בתי הספר, שהלכה והתפתחה. תמיד נשמרו קשרים אמיצים בין הנשים הפעילות ב”הסתדרות נשי מזרחי באמריקה” לבין מנהיגי הציבור הדתי בארץ ובעולם. במשך שנים רבות, מאז שפרשו מתנועת המזרחי, הקפידו נשי הארגון בארצות הברית ובישראל שלא לקחת חלק בפעילות פוליטית ולא להיות מתויגות כתנועה פוליטית.
בשנת 1983 חיפש ד”ר עמי זאבי, מנכ”ל הרשת באותם הימים, בעצה אחת עם נשי ההסתדרות שם חדש שיהלום את פעילות הרשת. השם הנבחר היה אמי”ת ופירושו “ארגון מתנדבות ישראל תורה”, Americans for Israel and Torah.
עמי זאבי באחת הוועידות בארץ עם הנשיאה העולמית סוזי שיין ועם יור בארץ מקסין מילר
שינוי בפעילות הארגונית בעקבות שינוי השם
נשיאת אמי”ת בין השנים 1999-1995 הייתה אוולין בלאכור, ילידת לונדון, בתו של הרב שעיה בלאט. הנושא העיקרי שבו טיפלה בתחילת הדרך היה המעבר מאמי”ת ה”ישן” לארגון העכשווי, שבו יתנדבו דור של נשים צעירות. כמו כן היה חיוני להפוך את אמי”ת לקרן טובה יותר לגיוס כספים עבור הארגון, שצמח באופן משמעותי ביותר בהיקפו עם הצטרפות בתי ספר חדשים לרשת.
“במהלך כהונתי כנשיאת אמי”ת הייתה לי זכות לחגוג את יום השנה החמישים של ‘כפר בתיה’ במקביל ליום העצמאות החמישים למדינת ישראל. היה מרגש מאוד להגיע לישראל, לבקר במוסדות הרשת ולראות שיאים חדשים של מצוינות. הביקורים במוסדות נתנו לנו ‘זריקת מרץ’, חיזקו את חשיבות העבודה שלנו והראו לנו עבור מה אנחנו עובדות. אמי”ת תהיה תמיד בתוך לבי, וזה בהחלט מרגש לראות דור חדש של נשים שמתנדבות בארגון אמי”ת ולוקחות את ההגה לידיים”.
דבי אייזיק, נשיאת אמי”ת מאז 2011
נשיאת אמי”ת החל מהאחד בספטמבר 2011 היא עו”ד דבי אייזיק, הנשיאה הצעירה ביותר בתולדות אמי”ת. לפני היבחרה לתפקיד שימשה אייזיק כיו”ר ועדת הכספים של אמי”ת, כסגנית הנשיאה, כחברת מועצת מנהלי הדור החדש (“בורד”) של מנהלי הרשת וכחברת הוועדה המייעצת במדרשת אמי”ת בירושלים. במהלך תפקידה כחברת ה”בורד” של אמי”ת הייתה אייזיק שותפה בחקיקת החוקה של הארגון בשנת 2006.
בשנת 2009 זכתה אייזיק בפרס היוקרתי על שם הרצל מטעם “ההסתדרות הציונית העולמית” על תרומתה לחינוך היהודי ולבניית מנהיגות יהודית, הן בתוך אמי”ת והן במסגרות אחרות.
בשנת 2013 זכתה אייזיק יחד עם רשת אמי”ת בפרס ירושלים על תרומה לחברה הישראלית.
דבי אייזיק מתגוררת בניו רושל שבמדינת ניו יורק, ארצות הברית, עם בעלה דוד אייזיק, ועם ארבעת ילדיהם. בקהילת ניו רושל גב’ אייזיק כיהנה בחבר הנאמנים של בית הספר היהודי בווסטצ’סטר. כמו כן הייתה מעורבת ב”חברה-קדישא” המקומית ובהפעלת תכניות באקדמיה בריברדייל. גב’ אייזיק כיהנה גם בחבר הנאמנים של “ישראל הצעיר” של ניו רושל.
גב’ אייזיק היא בוגרת לימודי משפטים באוניברסיטת ניו יורק.
פתיחת שנת הלימודים תשע”ה בשדרות
מעורבוּת, התמדה וצניעות
ד”ר אמנון אלדר, מנכ”ל רשת אמי”ת, מספר שבמהלך עבודתו כמנהל “כפר הנוער אמי”ת” פתח תקווה ע”ש בלאט היה נפגש באופן תדיר עם נשי אמי”ת בישראל ובארצות הברית.
“הן היו באות לבקר בכפר הנוער אמי”ת פתח תקווה והיו שותפות. היה זרם של ביקורים כל הזמן כדי לדעת מה קורה, והן היו מתלהבות מאוד ומשדרות חום. הן התעניינו מאוד לשמוע סיפורים אישיים. כשהנשיאה הייתה באה לבקר בכפר היא הייתה מבקשת לשמוע סיפור על ילד, לשמוע כיצד אנחנו מסייעים לו באופן אישי להתגבר על מכשולים”.
מוסיפה נצחיה אלדר, לשעבר מנהלת “בית הילד” אמי”ת ע”ש פריש בירושלים: “נשי אמי”ת, שעושות את עבודתן בהתנדבות מלאה, ראויות לציון לשבח. עבורן החינוך בארץ הוא אידיאל ומשאת נפש, והן עושות הכול כדי לסייע, לתמוך ולקדם. ראויה לציון מעורבותן והשתתפותן במצבנו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. במהלך עבודתי כיהנו כנשיאות העולמיות של ארגון אמי”ת סונדרה סוקול, נורמה הולצר ואוולין בלאכור, כל אחת בקדנציה שלה. הן ואחרות הגיעו מספר פעמים בתקופת האינתיפאדה ל’בית הילד’, שוחחו עם הילדים ועם הצוות והעניקו תמיכה ועידוד גם לי, באופן אישי. כל דבר שביקשתי שיכול היה לעזור לנו בהתמודדות עם מצב הלחץ שבו היינו שרויים – הן נתנו והשיגו עבורנו”.
שמשון שושני, שבתוקף תפקידו בעבר כמנכ”ל הסוכנות היהודית הכיר את התורמים שעומדים מאחורי המפעלים של רשת אמי”ת, אומר: “זכיתי להכיר את קבוצת הנשים המסורה, את מתנדבות ארגון אמי”ת, שבהתמדה, בלי התנשאות ובלי דרישות להקצנה, מגייסות תרומות בגובה של מיליון וחצי דולרים עד שני מיליון דולרים לבתי ספר מסוימים. אותן נשים אִפשרו לרשת אמי”ת להתפתח ולהשלים את מה שהמדינה לא תקצבה, וכך היום הרשת נחשבת למובילה בחינוך הממלכתי-דתי”.
נשיאות “הסתדרות נשי מזרחי” ואמי”ת לאורך השנים
בתיה גוטספלד – 1925-1962 מייסדת ונשיאת כבוד.
אדלה גולדשטיין – 1934-1925, בתקופתה נפתח “בית צעירות מזרחי” בירושלים.
אירנה שפירו – 1942-1934, בתקופתה נפתח “בית צעירות מזרחי” בתל אביב.
בלה גולדשטיין – 1947-1942, בתקופתה נפתחו “משק הילדים במוצא” ו”מוסד עלייה”.
דבורה רבינוביץ – 1949-1947, בתקופתה נפתח “כפר בתיה” ברעננה.
מולי גולוב – 1951-1949, בתקופתה הוקמו “מרכז הילד” בבקעה בירושלים ו”בית הילד תחייה” בפתח תקווה.
אלה לואיס – 1954-1951, בתקופתה נפתח תיכון ב”בית צעירות מזרחי” בירושלים.
דבורה אבין – 1956-1954, בתקופתה הגיעו העולים הראשונים מאתיופיה ל”כפר בתיה”.
דינה דיקמן – 1962-1957, בתקופתה נפתחו הכיתות הראשונות ב”בית צעירות מזרחי” בבאר שבע.
נטלי רזניקוף – 1966-1962, בתקופתה נחנך “בית צעירות מזרחי” בבאר שבע.
אגתה לייפר – 1969-1966, בתקופתה נפתחו מעבדות טכנולוגיות ב”בית צעירות מזרחי” בתל אביב ובירושלים.
רות ג’קובסון – 1973-1969, בתקופתה נפתח סמינר למורים בבאר שבע.
אוולין שרייבר – 1975-1973, בתקופתה עבר “בית צעירות מזרחי” למשכנו בקריית החינוך בשיכון ל’ בצפון תל אביב.
שרה פ. שיין – 1979-1975, בתקופתה נפתח תיכון גוש דן בקמפוס אוניברסיטת בר אילן.
רוזל זילברשטיין – 1983-1979, בתקופתה ממשלת ישראל מכירה בארגון “נשי מזרחי באמריקה” כרשת טכנולוגית דתית לבתי ספר תיכוניים.
פרידה ס. קופלד – 1987-1983, בתקופתה הרשת משנה את שמה ל”רשת אמי”ת”, מצטרפים לרשת חטיבת הביניים והתיכון הדתי בבית שמש.
דייזי ברמן – 1991-1987, בתקופתה נפתח תיכון “רננים” ברעננה, תיכון עכו מצטרף לרשת אמי”ת.
נורמה הולצר – 1995-1991, בתקופתה נפתח תיכון טכנולוגי למדעים לבנים בחיפה ונוסדה ישיבת הסדר בצפת.
אוולין בלאכור – 1999-1995, בתקופתה מצטרפת לאמי”ת מערכת החינוך הדתית בבאר שבע וגם מערכת החינוך הדתית בשדרות.
סונדרה סוקל – 2003-1999, בתקופתה נבחר ד”ר אמנון אלדר כמנכ”ל הרשת. נוסדים: אמי”ת נחלים ואמי”ת מעלה אדומים.
ג’אן שכטר – 2007-2003, בתקופתה נפתחו או הצטרפו לרשת מוסדות חינוך בעפולה, בבאר שבע, בחצור הגלילית, בקרית מלאכי, ברעננה, ברחובות ובשדרות.
ד”ר פרנסין שטיין – 2011-2007, בתקופתה נפתחו או הצטרפו לרשת מוסדות במעלה אדומים, במטה יהודה, במיתר, בירוחם, בעכו, בגבעת שמואל, במודיעין ובאור עקיבא.
עו”ד דבי אייזיק – החל מ-2011, בתקופתה נפתחו או הצטרפו לרשת מוסדות באשדוד, בנתניה, בקדומים, באשקלון. נפתחה המכינה הקדם צבאית הטכנולוגית ברחובות והוקמה הגוגיה כמרכז להתחדשות חינוכית-פדגוגית.
