קלאריסה שן, סגנית נשיא Udacity – אחת הפלטפורמות המובילות של טרנד הקורסים המקוונים החינמיים להמונים (MOOC: Massive Online Open Courses) – אמרה בראיון ל-The Economic Times שה-MOOC מת. יודסיטי עדיין מציעים קורסים כאלה באתר שלהם, אבל בגדול הרעיון שזה יהיה הפתרון למשבר העולמי בתחום החינוך, ובעיקר בהשכלה הגבוהה, הוכח כטעות.
הקורסים יצרו באז רציני בראשית הדרך אך עם הזמן התוצאות הראו הרשמה גבוהה ואחוזי נשירה גבוהים לא פחות. לדבריה, הבעיה העיקרית הייתה הסתמכות יתרה על יצירת ספרייה עצומה של הרצאות וידאו מצולמות שאמנם מעבירות ידע אך לא הצליחו ליצור מחויבות ומעורבות (Engagement) בקרב הסטודנטים.
כיום הכיוון שנראה מבטיח יותר לדעתה הוא קורסים ממוקדי פרויקטים עם דגש על התפתחות מקצועית ספציפית בתחומים שונים בשוק העבודה העתידי (Nanodegree), ולא תחליף מצולם וחינמי לקורסים אוניברסיטאיים שנלמדים בצורה המסורתית רק מהמחשב בבית במקום מאולם ההרצאות. (לקריאת הכתבה המלאה באתר EdSurge)
דוואל שאה (Dhawal Shah), מייסד Class Central, פלטפורמה שמרכזת מידע על כל המו”קים המוצעים על ידי האוניברסיטאות, טוען שהפתרון הוא בהחזרת החוויה השיתופית לקורסים המקוונים – קביעת זמנים קבועים לשיעורים והפעלת פורומים לשיחה ולמענה על שאלות בזמן הלמידה, כפי שנעשה בראשית הדרך לפני שהמודל העסקי של החברות המציעות את הקורסים הללו הפך את ה-MOOC למעין נטפליקס של הרצאות שכל משתתף צופה בהן בזמנו הפנוי. (לקריאת המאמר באתר EdSurge)
היזם הישראלי רועי דויטש מציע מודל אחר: מרכזי למידה פיזיים (Jolt) שאנשים יגיעו אליהם כדי לצפות ביחד בהרצאת וידיאו בת 45 דקות של טובי המומחים, ואחריה יקיימו דיון על ההרצאה שראו. גם כאן הכוונה היא להחזיר למו”קים את היסוד של למידה שיתופית, אם כי על פי המודל המוצע המשתתפים ירכשו מנוי למתחם ויירשמו בכל פעם להרצאה ספציפית שמעניינת אותם ולא לקורס שלם בנושא מסוים כפי שזה נעשה עד כה. (לקריאת הראיון באתר דה-מארקר)
מכל מקום, נדמה שהמסקנה משלושת הראיונות זהה: כאשר מחפשים מודלים חדשים ללמידה משמעותית, היסוד של קהילה חינוכית לומדת הוא משהו שלא כדאי להתעלם ממנו.
