הערכת עמיתים בעילום שם

מאת: קרן מקדונלד

** סיפור זה הוא חלק מסדרת כתבות שפורסמו במגזין EdSurge על האופן שבו קהילות בית-ספריות ברחבי ארצות הברית משנות את שיטות העבודה שלהן כדי לענות על צורכי כל הלומדים. סיפורים אלה זמינים לציבור בחינם בתמיכת יוזמת קרן האן-צוקרברג (ברישיון Creative Commons: קישור למאמר המקורי באנגלית)

היום הגדול הגיע. עמדתי לומר את המלים המפחידות הערכת עמיתים. כשהתחלתי ללמד את תלמידי כיתה ח’, אמרתי להם שנשלב את ההתנסות הזו בלמידה שלנו. התגובות כללו גלגולי עיניים צפויים, אנחות כבדות, ועל כמה פרצופים ניכרה פאניקה גלויה.

עשינו את זה בעבר, אבל מה שהם לא ידעו היה שהפעם אנחנו הולכים להעריך זה את זה בעילום שם. ברגע שהזכרתי את המילים בעילום שם, השתנה מצב הרוח בחדר והתלמידים התיישבו במקומם. התחלתי להרגיש אופטימית.

אני מלמדת אנגלית בחטיבת הביניים סנט ג’וזף במחוז צ’סטר בפנסילבניה. כמו רוב בתי הספר, אנו משרתים תלמידים בעלי מגוון יכולות. הערכת עמיתים כוללת עבודה עם שותפים, החלפת משימות כתיבה וביקורת בונה שתלמידים כותבים אחד לשני. אבל עם הזמן מצאתי שרבים מהם אינם יודעים כיצד לעשות זאת היטב.

תלמידה בשם קולין, נהייתה נסערת בכל פעם שהזכרתי שאנחנו עומדים להעריך זה את זה. היא הייתה תלמידה מוכשרת בעלת יכולות כתיבה טובות, אבל תמיד הייתה לחוצה. היא ניגשה אליי לעיתים קרובות במהלך השיעור כדי לוודא שהיא נמצאת בכיוון הנכון. ניסיתי לעודד אותה לכתוב יותר מפסקה אחת לפני שהיא ניגשת אליי, אבל היא הייתה זקוקה למשוב כל הזמן, והתנצלה בכל פעם שהגיעה אל שולחני. לא כך רציתי שהתלמידים שלי ירגישו.

ישנם כמה אתגרים שהתלמידים מתמודדים איתם כאשר הם נתקלים לראשונה בהערכת עמיתים. הם לא ממש יודעים איך להגיב לעבודות של חבריהם, ולא תמיד יודעים איך להעיר כדי לעזור לאחרים לכתוב עבודה טובה יותר. בנוסף, הם לא תמיד רוצים לערוך מחדש את העבודה שלהם. תהליך המחקר והכתיבה הוא ארוך, ולאחר השלמתו, הם רק רוצים למסור את החיבור שלהם ולשכוח ממנו…

עבודות החקר שלנו נכתבות בחודש מרץ. כדי לתת לתלמידים מגוון רחב של נושאים לבחירה, אנחנו משתמשים בשירו של בילי ג’ואל אנחנו לא התחלנו את האש (We Didn’t Start the Fire). המילים מתארות אירועים היסטוריים שונים שהתרחשו משנות הארבעים ועד לשנות השמונים, והתלמידים בוחרים נושא אחד המוזכר בו וכותבים עליו עבודת חקר בת חמישה עמודים.

מכיוון שהתלמידים לא יודעים באופן אינטואיטיבי כיצד לכתוב משוב טוב, זה היה המקום הטבעי להתחיל בו. רציתי לשפר את יכולתם להגיב זה לזה בצורה חיובית ובונה. נתתי להם כמה שבועות כדי לחקור את הנושאים שלהם, ואז הצגתי שאלה פשוטה במרחב המשותף שלנו ב-Google Classroom: “מה את/ה חושב/ת על התהליך עד כה, והאם את/ה מרוצה מהבחירה שלך בנושא?”

כדי לשבור את הקרח, הגבתי על השאלה בעצמי, בעודי נותנת לתלמידים דוגמה לניסוחים שהם יכולים להשתמש בהם. אמרתי להם שהתגובה שלהם יכולה להיות חיובית או שלילית, אבל היא צריכה להיות מנוסחת כראוי. רבים כתבו תגובות חיוביות. תלמיד אחד כתב: “אני אוהב את הנושא שלי וקל לי למצוא מידע לגביו”. אחר ציין: “הנושא שלי מעניין, אבל אני מתקשה למצוא מידע ולא יודע איך לחפש”.

לא כל התגובות היו לעניין. חלק מהתלמידים הגיבו בצורה שטחית לדברי חבריהם, למשל בתגובה כגון, “אני לא יודע למה אתה לא מצליח למצוא מידע – פשוט תחפש בגוגל…”. אחרי שהוכנסו כל התגובות, עברנו עליהן ביחד בכיתה, והדגשנו את אלה שהיו מועילות במיוחד. לאחר שבועיים חזרנו על התהליך, והפעם המשוב הכתוב שלהם השתפר באופן דרמטי, וכך גם האינטראקציה שלהם זה עם זה.

לבסוף הגיע היום הגדול. העבודות שהתלמידים כתבו הודפסו והונחו בשורה על שולחנות בכיתה. כאשר התלמידים נכנסו לחדר, העבודות היו ממוספרות ועל כל אחת מהן הודבקו שני פתקים דביקים גדולים בשני צבעים – ורוד וכתום. כשאמרתי להם שעכשיו נעשה הערכת עמיתים, פניהם נפלו. אך כאמור כשהסברתי את העניין של בדיקה בעילום שם, המצב השתנה מיד.

כבר מהרגע הראשון הייתה בחדר אווירת התרגשות. מעולם לא ניסינו את זה קודם, והם היו להוטים להתחיל. קולין, התלמידה הדאגנית שהזכרתי קודם, שאלה: “את מתכוונת שאף אחד לא ידע שאני קוראת את העבודה שלו, ואני לא אדע מי קורא את שלי?” כשאמרתי לה שכן, היא נרגעה במידה ניכרת. כל הכיתה הגיבה כמוה.

כל השמות על העבודות כוסו בעזרת וושי-טייפ. התלמידים בחרו עבודה אקראית והחלו לקרוא אותה. את הערותיהם הם כתבו על הפתקים הדביקים. על הפתק הוורוד, הם כתבו שני דברים שהם אהבו בעבודה ועל הפתק הכתום הם כתבו שני דברים שהם מרגישים שיש צורך לשפר בה. לאחר שסיימו, החזירו את העבודה לשולחן המרכזי ולקחו עוד אחת, כך שכל תלמיד קרא שתי עבודות של עמיתים והעיר עליהן.

היה מדהים לראות תלמידים עובדים בהתלהבות וקוראים כל כך בקפידה. ניכר שהם מצפים כבר לקבל את העבודות שלהם בחזרה ולקרוא מה עמיתיהם כתבו. אפילו התלמידים שנאבקים בדרך כלל בלימודי האנגלית, ואולי לא יכלו לספק תיקונים דקדוקיים מלוטשים, היו נלהבים והמשיכו לתת הערות חיוביות ובונות. קולין התרגשה במיוחד לקרוא את ההערות ובחנה את ההצעות לשיפור שקיבלה.

לתלמידים ניתן שבוע כדי לשנות ולערוך את העבודות שלהם על סמך הביקורות שקיבלו מעמיתיהם. הפעילות השפיעה עמוקות על עבודתם הסופית. מאחר שהטיוטות המקוריות הוגשו בהתחלה ב-Google Classroom, יכולתי להשוות אותן למוצר המוגמר. תלמידים רבים עשו מאמץ אמיתי לשפר את העבודות שלהם. הם דיברו בחיוב על החוויה ואף שאלו אם נוכל לעשות זאת שוב.

מספר תלמידים אמרו לי שהם היו רוצים יותר זמן כדי להספיק לקרוא עבודה שלישית. אחרים אמרו שהם לא ממש יודעים איך לשלב את המשוב ואת ההערות שקיבלו בכתיבה שלהם. בעתיד, אני מתכננת לקיים כמה מפגשים קבוצתיים בהרכבים קטנים כדי לעזור להם להבין היכן לבצע את השינויים שלהם, או שאבקש מתלמידים חזקים להיות העוזרים שלי ולעזור למי שצריך באופן צמוד יותר.

זהו תמיד יום טוב למורה כאשר התלמידים מרגישים סיפוק לגבי עבודתם ולוקחים את המשוב שקיבלו ברצינות. עכשיו, התהליך של הערכת עמיתים מעורר בהם סקרנות והתרגשות – ולא אימה. וזה בדיוק מה שאני רוצה שהתלמידים שלי ירגישו במהלך כתיבה של עבודות מסוג זה.

מעניין אתכם? כאן תוכלו לקרוא עוד על הערכת עמיתים