תארו לעצמכם את התמונה הבאה: מרחב למידה חדש וצבעוני עם ריהוט מותאם; מורים עם תחושת שליחות עמוקה עייפים מלילות ללא שינה; תלמידים פזורים במרחב, חלק יושבים על כיסאות וחלק על ספות או פופים, חלק פועלים לבד וחלק משוחחים ומתווכחים עם חברים, חלק משתמשים במחשבים וחלק כותבים על ניירות ואפילו על שולחנות ייעודיים, חלק בוחרים להאזין לשירים באזניות וחלק רואים סרטוני יוטיוב שאינם בהכרח קשורים לשיעור (בשעת לימוד? כן!); בחלל קטן בצד תלמידים יושבים ועובדים בשקט.
כעת, עצמו לרגע את העיניים ושיקעו לתוך החוויה לפני שאתם ממשיכים לקרוא: זה מזכיר לכם משהו? חוויתם פעם חוויה כזו? איזה רגש התמונה הזאת מעוררת בכם?
(בתמונה: מרחב הפרדס, ישיבת אמי”ת נחשון, מטה יהודה. צילום: עמי ארליך)
ההתרחשויות המתוארות חוזרות על עצמן במרחבי למידה פתוחים, ומאפיינות גם לימוד בשיטות שונות (כגון PBL) שמופעלות בשנים האחרונות בבתי ספר בהיקפים הולכים וגוברים. ואכן, כשמתארחים במרחבי הלימוד החדשים ברשת אמי”ת, ניתן להתרשם כי ברמה הפיזית הדברים נראים אחרת מאשר בלמידה המסורתית. צוותי החינוך המפעילים את המרחבים הללו מדווחים בגאווה, כי הם חשים שותפים למהלך היסטורי המשנה את פני מערכת החינוך בכלל ואת הפדגוגיה בפרט. אך כשצוללים פנימה צצות גם שאלות רבות כגון: האם הלימודים במהותם באמת שונים מהשיטה המסורתית? האם תוצאות הלמידה שונות? מה עובד יותר ומה לא כל כך עובד?
מאמר זה נועד לסייע לכם, הצוותים המפעילים את תוכניות ההתחדשות וכל מי ששוקל להיכנס להפעלתן, ללמוד מהניסיון של קודמיכם. הוא מבוסס על ממצאים ראשוניים שעלו במחקרי עומק שביצעה יחידת ההערכה ברשת אמי”ת בשנת הלימודים תשע”ח ב-7 בתי-חינוך על-יסודיים המפעילים תוכניות כאלו. במסגרת המחקרים רואיינו בראיונות עומק ובקבוצות מיקוד עשרות מורים ותלמידים, ונסקרו בכלים כמותיים מאות עדויות שלהם, לעיתים תוך השוואה בין קבוצות התערבות וקבוצות ביקורת. במהלך השנה הקרובה מערך ההערכה מתכוון להמשיך ולבחון את המתרחש בבתי חינוך אלו ולהרחיב את הבדיקה לבתי חינוך נוספים.
(בתמונה: ישיבת אמי”ת אלירז פתח תקוה. צילום: עמי ארליך)
למה לצפות?
חברים וחברות, הדרך עומדת להיות קשה וארוכה…
אל תצפו לניסים ולשינויים מהירים. אל תצפו לתגמולים מידיים.
המעבר לשיטות החדשות הוא חוויה מטלטלת לצוות וגם לתלמידים.
מהי החוויה של הצוות?
- הצוות נדרש בדרך כלל לעבוד קשה יותר, כיוון שיש צורך בשינוי מערכי השיעור שהיו בשימוש עד היום.
- הצוות נדרש לשנות את תפיסת ההוראה, ולעבור מלימוד פעיל של ידע המצוי אצל המורה לתמיכה בלמידה עצמאית של התלמידים.
- הצוות נדרש לוותר על תחושת השליטה בכיתה, אשר יכולה להיראות (כמו בתמונה שציירנו למעלה) כמרחב של אנרכיה.
- הצוות מצפה לשינוי אצל התלמידים ולכל הפחות להתלהבות מצידם, אבל מתאכזב לגלות שהדרך לכך ארוכה מאוד.
- הצוות הופך להיות סוג של “רועה צאן” שבעיקר מכוון, מסמן ומאפשר, ופחות מוביל, מחליט ומנהל.
מה בעיקר מחזק את הצוות?
חלוציות, תחושת שליחות ושותפות בשינוי מהותי, תחושה עמוקה של משמעות ותחושת השתייכות לקבוצת מורים מחזקת ומעצבת – הם הגורמים המרכזיים לשביעות הרצון של צוותי המורים מהתהליך. לכן, רק חלק קטן מהם חווה תסכול ומעדיף לחזור לאחור, במיוחד כשהם אינם חשים כי יש מדיניות ברורה ועקבית של בית החינוך בנושא.
מהי החוויה של התלמידים?
- אם לצוות יש מוטיבציה כלשהי, אולי תתפלאו אבל התלמידים מגיעים ללמידה בשיטות ההתחדשות ללא מוטיבציה כלל: הם חווים את חוויית “מי הזיז את הגבינה שלי?”… המערכת הרגילה אותם במשך שנים לשיטת לימוד מסוימת שבה המורים אחראים על הכול, ופתאום האחריות על הלמידה עוברת לתלמיד. התלמיד מגלה, כי הוא נדרש למשמעת גבוהה יותר וליכולות ניהול זמן שלא נזקק להן קודם לכן.
- חוויה שלילית מרכזית שמתוארת על-ידי תלמידים קשורה במבחנים: בשיטה המסורתית המורה עבר על החומר למבחן, הגדיר את היקפו וקבע עבור התלמידים מה “נכון” ומה “שגוי” – מהי ה”אמת” מבחינתו – התלמידים למדו להתמודד עם השיטה ולנצל אותה. ומה קורה בשיטות החדשות? התלמידים מדווחים על חוסר ביטחון באשר להיקף הבחינה (אין מיקוד) ובעיקר באשר ל”אמת” – בשיטות החדשות התלמיד אינו שומע מהמורה מהי האמת מבחינתו, ולכן לא בטוח איך יתקבלו תשובותיו במבחן. המחקר מעלה שרמת ההצלחה במבחנים ובהערכות בשיטה החדשה מהווה גורם בולט במיוחד לגיבוש היחס כלפיה.
- חווית “מי הזיז את הגבינה שלי” מתרחשת גם בהקשרים חברתיים. למשל, תלמיד שמעמדו התבסס על הצלחה במבחנים כבר אינו בהכרח מצליח כל כך בשיטות החדשות, וצריך למצוא לעצמו אמצעי חדש להתמקמות חברתית. לעומת זאת, אותו “חנון” שיודע לחפור בערימות של מידע ולכתוב עבודות, מבוקש עכשיו על ידי תלמידים לכתיבת עבודה שנעשית בצוות.
בשורה התחתונה, אחרי תהליך הסתגלות של כשנה תלמידים נוטים לדווח על שיפור בחוויה ועל העדפת השיטה החדשה על פני המסורתית ביחס של 2:1. הם מדווחים, כי השיטה החדשה מזמנת להם
שיפור במיומנויות החקר, קידום יחסים חברתיים, תחושת שליטה על קצב הלמידה ואף הנאה מהלמידה. במקביל, הם מדווחים שהם נדרשים למאמץ גדול יותר בשיטה הזאת. אם כך, יש סימנים מעוררי תקווה שנעשה כאן משהו נכון!
מפתחות להצלחה
בתהליכי הערכה שביצענו בבתי-החינוך נמצא שרמת ההצלחה נובעת מהאופן שבו התהליך מוחזק. אחזקת התהליך עומדת על שתי רגליים מרכזיות: עבודה סדורה בצוותי פיתוח ו-תכנון.
1. עבודה סדורה בצוותי פיתוח
אחת התחושות הבולטות ביותר שעולה בראיונות עם מורים, היא שהם חווים תחושה של בדידות. החוויה נגזרת מתרבות ארגונית שסובלת מחוסר שיתוף (למשל, על פי רוב המורים מפתחים לבד את מערכי השיעור) ומחסך במסגרות תמיכה סדורות לעיבוד החוויה, לרפלקציה ועוד. סיבה מרכזית נוספת לתחושת הבדידות טמונה בצורת ההוראה המסורתית, המציבה את המורה לבד מול קהל התלמידים.
השינוי הבולט ביותר שהפדגוגיה החדשה מזמנת לצוות, הוא מעבר לעבודה שיתופית בצוותי פיתוח והוראה. מהממצאים עולה, כי עבודה כזאת מקדמת עבור המורים פיתוח של תרבות משותפת ושיח אחיד, וכן חיזוק הידע בתחום ההוראה. למעשה, כדי להגיע לשינויים האלו לא צריך להמתין לתוכנית התחדשות פדגוגית “גדולה”. למשל, בשכבה שבה הוחלט לאחד מספר מקצועות וליצור צוות מקצוע משותף, המורות דווחו כי “גילו זו את זו”, וגילו את היתרון שבעבודה המשותפת: “אנחנו מחלקות את העבודה בינינו. כל אחת כותבת מערך ומעבירה לאחרות לרפלקציה, כך שאנחנו עובדות בשיתוף פעולה, חלוקה בנטל, ומביאות לידי ביטוי את החוזקות של כל אחת מאיתנו”.
מה הופך צוות פיתוח למצליח?
באחד מבתי החינוך פועלים בהצלחה יתירה צוותי פיתוח כבר מספר שנים. עבודת הצוותים מבוססת על העקרונות הבאים:
1. הוגדרו מטרות: חדשנות בהוראה, תרבות הוראה ושיח אחידים, מתן ביטוי לשטח ולצוות בזיהוי צרכים ואתגרים ובהצעת הפתרון.
2. המטרות יציבות ואינן משתנות לאורך זמן.
3. כל המורים חברים בצוותי פיתוח: לכל צוות יש מוביל אשר עומד בתנאי סף מוגדרים, וכלל המובילים חברים בהנהגת פיתוח שמובלת על-ידי גורם מקצועי.
4. כל הצוותים כוללים תמהיל של חטיבת ביניים וחטיבה עליונה ובכך משפרים את הקשר וההמשכיות.
5. קיימות סדירויות עקביות וברורות שאינן וולונטריות – סדרה של מפגשים בכל תקופה קבועה אשר נקבעים מראש לכל השנה; קביעה מראש של הנושא; מבנה מפגשים קשיח הכולל “טקסים” קבועים; משובים והערכה פנימית בכל תקופת זמן.
6. מובילי הצוותים מעודדים את החברים לשתף בזמן אמת בהצלחות, ומשתפים גם צוותים רלוונטיים אחרים.
7. הצוות הפך למקום בטוח שניתן לשתף בו הצלחות וכישלונות – מה שעולה בצוות נשאר בצוות.
8. בכל שנה מטופל לעומק נושא אחד – הנושא מוצף על ידי המורים ונוגע לעבודתם וליכולות שהם מבקשים לשפר.
מה מדווחים המורים?
100% סבורים שבית החינוך מתקדם בכיוון הנכון
99% מרוצים מעבודתם
96% גאים לעבוד בבבית החינוך
97% מרגישים שהתהליך חיזק את יכולות ההוראה שלהם
95% מרגישים שהוטמעה שפה אחידה
65% דווחו על שינוי בהוראה בעיקר תוך התבססות על יכולות חדשות שקודמו בתהליך
(בתמונה: צוותי פיתוח שטח ומטה במתחם אמי”ת גוגיה, כפר בתיה. צילום: גלי אינס)
2. תכנון
השאלה הראשונה שאנו נוהגים לשאול את המנהלים והמורים שעברו לפדגוגיה החדשה היא פשוטה: מה המטרה שלך? מה את/ה מבקש/ת להשיג מהמעבר לפדגוגיה החדשה? לאילו תוצאות את/ה מצפה? הגיוני, לא?! כדי שנוכל להעריך עמידה במטרה צריך לברר מהי. ומה התשובה השכיחה? נסו לחשוב על זה לפני שאתם מתקדמים הלאה…
התשובה השכיחה היא: “???”
כן, חברים רבים בצוותים הללו נכנסו אליהם מתוך תחושת שליחות ורצון לשנות, אבל לא הגדירו לעצמם את התוצאה הרצויה: חוץ משינוי באופן הלימוד, מה אנחנו באמת רוצים להשיג? איך זה יבוא לידי ביטוי ביכולות, במיומנויות ובכישורים של התלמידים? וכשקצת חושבים על זה ומספקים תשובות, פתאום מתברר שאולי השיטה החדשה בכלל לא מתאימה למימוש המטרה, ודווקא הפדגוגיה המסורתית מתאימה לה יותר. וגם להפך: כשהמטרה לא ברורה אלא רק התהליך, אנחנו מוצאים שימוש בשיטה שלא ממצה את הפוטנציאל הטמון בה.
דוגמה למחשבה: בית חינוך החל ללמד במרחב פתוח מתוך רצון לקדם את המוטיבציה של התלמידים כך שהם ירצו להמשיך ללמוד עצמאית גם מעבר לשיעורים. באחד המקצועות הוחלט ללמד בשיטה של התקדמות עצמאית בדפי עבודה, כך שתלמיד מתקדם משיעור לשיעור ומרמה לרמה, תוך מעבר מדף לדף. יתרון המרחב הפתוח טמון בכך שמתאפשר לתלמיד להתקדם בקצב שלו, וגם לבחור האם ללמוד לבד או עם חברים. למעשה, בשיטה זו אפשר לעבוד גם בכיתה רגילה, וכך קורה לא מעט. מכאן חוזרת ועולה שאלת היסוד: כיצד צורת למידה זו מגבירה את המוטיבציה ללמוד עצמאית?
בתי חינוך רבים מגדירים כמטרה את האחריות והמשמעת העצמית, היות שהיא מהווה בסיס ללמידה עצמאית. מרחב פתוח בהחלט יכול להוות בסיס טוב לקידומן. עם זאת, האם נדרשים מרחב פתוח או שיטה דומה כדי לחזק אחריות ומשמעת? באחד מבתי החינוך קיבלנו תשובה ברורה: לא. הצוות החליט להעביר לתלמידים חלק מהאחריות בנושאים כמו טיולים, ארגון וניהול תהליכים כיתתיים וכדומה, והנה התברר כי התלמידים עברו תהליך משמעותי גם בלי מעבר ללמידה במרחב.
איך לתכנן נכון?
הכלל הבסיסי ביותר הוא להגדיר את התהליך מהסוף להתחלה (Reverse Engineering):
1. מהן התוצאות הרצויות?
2. אילו תהליכים יתמכו בהן ויקדמו אותן?
3. אילו תשתיות/משאבים נדרשים כדי להפעיל את התהליכים הללו במתכונת המיטבית?
על פי המתכונת הזו הופעל השנה בהצלחה מרחב פתוח באחד מבתי החינוך של הרשת:
1. תוצאות – הוגדרה מטרה: חיזוק התלמיד כלומד עצמאי, אחראי ושיתופי.
2. תהליכים – הוכנסו לתהליך שתי שכבות מלאות הלומדות כל אחת למעלה מ-70% מהשיעורים במרחב; כל מרחב שכבתי חולק ל-3 תתי-מרחבים המאפשרים התאמה של הלמידה לאופי וליכולות התלמיד: מרחב פתוח-מלא בו הלמידה מתבצעת עצמאית, מרחב פתוח-חלקי שבו המורה אוסף את התלמידים כל כמה דקות לעבור על נושאים שעלו, ומרחב “צמוד” שבו מתקיים לימוד בשיטה הקרובה יותר לשיטה המסורתית.
3. תשתיות/משאבים – שיעורים התארכו ל-3 שעות; נכתב מחוון למיומנויות הנדרשות מהתלמידים; הצוותים מחויבים לשיטת ההתחדשות ופיתחו מערכי שיעור חדשים המותאמים לה; מבוצעות פגישות צוות קבועות לצורכי רפלקציה, למידה ופיתוח, תוך דיון בשאלות מפתח.
בית החינוך מקפיד על החדרת שפה אחידה, כך שגם התלמידים דוברים את המטרות ואומרים למשל: “במרחב לומדים דברים שחשובים בחיים ולכן צריך להשקיע בהם – להיות עצמאי, אחראי ושיתופי”.
(בתמונה: ישיבת אמי”ת עמיחי רחובות. צילום: עמי ארליך)
איך לחבר את התלמידים לתהליך?
מעבר לתהליך היסוד של שיתוף והצמחת התהליך הפדגוגי מלמטה למעלה יחד איתם, הממצאים מלמדים כי יש שלושה גורמים שיקדמו את יחסם של התלמידים לשיטה החדשה: הגעה להישגים גבוהים בתהליכי הלמידה החדשה, הנאה מהשיעורים והבנה עמוקה של החומר. ברגע שהתלמידים ייהנו, יבינו את החומר לעומק ויגיעו להישגים – נעלה על דרך המלך. בינתיים, בתהליכים שנמדדו, התברר שהשיטה החדשה מאופיינת בעיקר בהגברת ההנאה, אך קיימת פחות תשומת לב לשני ההיבטים האחרים.
יישום ושיום
התלמידים לא תמיד מבינים מה אנחנו רוצים מהם ולמה אנחנו “משנים סדרי עולם”. כחלק מתהליך ההתערבות חשוב להסביר את המונחים ולתת שמות לדברים (שיום, המשגה). כך למשל, יש הבדל בין מורה שמבקש מתלמיד להכין הרצאה לכיתה, מצב בו התלמיד יכול לחשוב ש”למורה נמאס ללמד”, לבין מורה שמסביר: “ליכולת שלכם לעמוד מול הכיתה יש משמעות רבה. היכולת להביע עמדה, להעביר ידע, להעביר תחושות, תסייע לכם בעתיד. חשוב לי שתתנסו בעמידה מול קהל ולכן אני מעוניין שבשבוע הבא כל צוות יכין הרצאה לשאר הכיתה”. יש הבדל בין מורה שנותן הוראה כללית – “עכשיו מתחלקים לצוותי עבודה”, לבין מורה שאומר: “לעבודה בצוות יש משמעות רבה להצלחתכם בעתיד. חשוב שתתנסו בכך, תלמדו איך להתחלק, איך לשתף, איך להקשיב, איך לחלוק ואיך להסכים או לא להסכים. לכן את המשימה היום תבצעו בצוות על מנת לתרגל את המיומנות הזו”.
הכשרה לפני תרגול
בתי חינוך מעוניינים, ובצדק, לקדם הקניה של מיומנויות המאה ה-21. קיים עניין בכך שתלמידים ילמדו באופן עצמאי, יעבירו מצגת מול קהל ויעבדו בצוות. מורים מעלים את תדירות ההתנסויות במיומנויות אלו. אלא שההתנסות מעלה שאלות: איך בונים תהליכי עבודה נכונים בצוות? איך פותרים קונפליקטים? מה המאפיינים של העברה נכונה של מצגת? אילו אסטרטגיות התלמיד צריך להפעיל כדי ללמוד באופן עצמאי?
במקרים לא מעטים דווח, כי לא בוצעה הקניה או תרגול מבוקר, אלא פשוט “זורקים את התלמידים למים“. חלקם אמנם יצופו, אך חלקם שוקעים וקיימת סכנה שהתנהגויות שגויות במצבים כאלו ייטמעו שכן לא נלמדות ולא מתורגלות מיומנויות נכונות. למשל, כשצוות תלמידים הגיע לקונפליקט, במקום שהנושא יעלה לדיון, יוצעו פתרונות ותבוצע הדגמה ותרגול, אחרי כמה ימי מחלוקת אמו של אחד התלמידים חילקה ביניהם את התפקידים כדי שיוכלו להשלים את העבודה. לאור זאת, מומלץ לבצע הקניה של המיומנויות, תרגול תוך בקרה, לימוד מקרי מבחן הנפוצים היום באינטרנט, וגם כמובן כתיבה של מחוונים המסייעים הן למורה והן לתלמידים להגדיר ציפיות.
שכבת גיל
בבתי חינוך לא מעטים קיימת התנגדות להתחדשות פדגוגית כבר בשכבה ז’. הצוותים מסבירים זאת בכך שממילא התלמידים עוברים טלטלה עם המעבר לחטיבה, ובנוסף המורים עצמם צריכים זמן להיכרות עם התלמידים החדשים. לעומת זאת, הממצאים מעידים כי תלמידים בשכבה ז’ מאמצים תוכניות התחדשות לפחות באותה התלהבות של השכבות הגבוהות יותר, אם לא מעבר לכך.
יתרה מכך, ככל שמתקרבים לשכבות הבוגרות ולמעבר לתיכון, ובוודאי לבחינות הבגרות, התלמידים מדווחים על קושי הולך וגובר לאמץ את ההתחדשות הפדגוגית. הם מביעים חשש גדול מפגיעה בהישגיהם, וחלקם אף מדווחים בפועל כי לא הסתגלו לשיטה החדשה ושציוניהם נסוגו. מכאן שראוי לשקול שלא להמתין, ולהחיל את ההתחדשות הפדגוגית על שכבות צעירות ככל האפשר ובמקביל, להימנע מהפרעה לתלמידים הבוגרים בשנות המעבר.
אינטנסיביות
במרבית בתי החינוך, השנה הראשונה להתחדשות הפדגוגית מוגדרת כשנת תרגול, כך שהתלמידים נחשפים לשיטה בהיקפים קטנים יחסית – מקצוע עד שניים (“איים של התחדשות”). כשזה המצב, לא נמצאה בינתיים השפעה על מאפייני הלמידה של התלמידים. לעומת זאת, כאשר מרבית השיעורים נלמדים בתוכנית ההתחדשות נמצאו סימנים ראשונים להשפעה חיובית אפשרית.
קראו עוד:
על חממת היזמות הטכנולוגית החדשה במתחם אמי”ת גוגיה
על המעבר ללמידה במרחבים
על PBL – למידה מבוססת פרויקטים
(בתמונה: תלמידות במתחם אמי”ת גוגיה, כפר בתיה. צילום: עמי ארליך)
