מערכת שעות ממוצעת של תלמיד מורכבת מסדרה של מקצועות המתחלפים מדי 45 דקות. התלמידים נכנסים לשיעור הראשון, לוקח זמן עד שהריכוז הנדרש מושג, ועד שמגיעים לרמת הקשבה וחשיבה והשיעור נהייה מעניין – עברו 45 דקות, נשמע הצלצול וצריך להתארגן בזריזות, להחליף ארגז כלים, לחשב מסלול מחדש ולעבור לשיעור הבא.
מצד אחד מתלוננים על בני הנוער שכולם סובלים מהפרעת קשב קולקטיבית: הם לא מסוגלים להתרכז יותר מדקות ספורות בדבר אחד; מצד שני דורשים מהם כל 45 דקות לשנות לחלוטין את דפוסי המחשבה, את סגנון הפעולה, את האינטראקציה עם חבריהם ועם המורים, לעיתים אפילו את שפת הדיבור. התוצאה היא בדרך כלל למידה שטחית שאינה מצליחה לייצר העמקה באף אחד מהתחומים הנלמדים.
החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, מרבים לדבר בחקר החינוך ובפסיכולוגיה החיובית על המושג Flow – חוויית הזרימה. אם אי פעם יצא לכם לקרוא ספר ולאבד את תחושת הזמן, לראות סדרה ולשכוח איפה אתם נמצאים וכדומה, הרי שהייתם במצב של זרימה. מי שנמצא בחברת ילדים קטנים מכיר את התופעה: הם מסוגלים להסתובב חסרי מעש במשך זמן מה, להתבונן בילדים אחרים, ואז להתיישב פתאום עם ערימת קוביות, בובות או עלים ולשחק בהם בריכוז במשך שעות, לבד או בקבוצה. גם הם נמצאים במצב של זרימה.
הפסיכולוג מיכיי צ’יקסנטמכיי (Mihaly Csikszentmihalyi) פיתח את המושג בעקבות ראיונות שערך עם עשרות אמנים, מדענים וספורטאים. כולם סיפרו לו כי ברגעים שבהם הם יוצרים או עובדים בצורה אופטימלית הם מרגישים כאילו היו “בתוך נהר שזורם סביבם”, מרוכזים לחלוטין בדבר שהם עושים, בתשומת לב מלאה אך ללא כל תחושת מאמץ. לטענתו, במצב זה מתרחשות חוויות של למידה מעמיקה וגילוי באופן החזק ביותר, כשהן מלוות בתחושות של הנאה ואושר.
(כאן תוכלו להקשיב להרצאה שלו ב- TED או לקרוא מה הוא מציע לעשות כדי לאפשר חווית זרימה בבתיה”ס)
קבלה של עקרון הזרימה בלמידה מחייבת התייצבות אמיצה מול הרעיון שללא שעמום, כעס ותסכול, כמעט בלתי אפשרי להגיע לרגעים קטנים של למידה משמעותית. מוסדות החינוך בנויים כיום כך, שכל תסכול של תלמיד אחד גורר הפרעה בוטה למהלך הלימודים של שאר התלמידים. כעס או הפרעה כתוצאה משעמום מטופלים ביד קשה. תאוריית הזרימה לא מציעה לבטל לחלוטין את מסגרות הזמן בסדר היום הבית-ספרי, אלא רק לפתוח ולהגמיש אותן כך שיזמנו יותר חופש פעולה ואפשרויות בחירה לתלמידים ולמורים כאחד, כמו גם הכלה של רגעי שעמום ותחושות תסכול שהם חלק אינטגרלי מכל תהליך למידה.
כך למשל, בבתי ספר שעברו ללמידה מבוססת פרויקטים לכל תלמיד יש רשימת משימות יומית, שבועית או חודשית המותאמת אישית לפרויקט שעליו הוא עובד. זה לא אומר שאין שיעורים מובנים במערכת: כל תלמיד יודע באיזו שעה ביום יש לו מפגש מתוכנן עם מורה מקצועי מסוים, עם קבוצת לימוד כזו או אחרת, או עם בן/בת זוג שאיתו הוא עובד על שלב כלשהו בפרויקט. הוא גם יודע באילו שעות יש לו זמן ללמידה עצמאית ואילו משימות עליו להספיק לעשות בזמן הזה. הנקודה היא שהאחריות על ניהול הזמן נתונה בידי התלמיד, בהתחשב בגיל וביכולת האישית שלו, ונתמכת במעקב ובליווי של המורה או המחנך.
בסרטון הזה אפשר לראות איך נראה סדר יום של תלמיד בבי”ס AltSchool בקליפורניה, בי”ס שפועל על פי העיקרון של למידה מותאמת אישית (Personalized Learning), ובו במקום “מערכת” לכל תלמיד יש “פלייליסט” של מיומנויות ותכנים שמופיעים בטאבלט האישי שלו ועליו לרכוש את השליטה בהם בקצב המתאים לו. היום מורכב משיעורים פרונטליים, שיעורים סדנאיים, עבודה קבוצתית, למידה אישית, פגישות עם מורים בקבוצה סביב נושא ומפגשים של מורה ותלמיד אחד-על-אחד על פי הצורך:
[embedyt] https://www.youtube.com/watch?v=N8ZrUuZjsow[/embedyt]חשוב לזכור: לא די בהחלטה ללמד ביחידות זמן ארוכות יותר, אם דרכי הלמידה אינן משתנות והשיעור רק הופך מהרצאה פרונטלית של 45 דקות להרצאה של שעה וחצי. מודל השינוי שלנו ברשת אמי”ת הוא מודל הוליסטי שמעודד את בתיה”ס להכניס שינויים בכל אחד מששת מרכיבי ביה”ס, לבחון מחדש גם את סדירויות הזמן אך גם היבטים אחרים בממד הארגוני והחינוכי, בדגש על מעבר ללמידה התנסותית, פעילה וחווייתית שתעודד את התלמידים להפוך ללומדים עצמאיים בעלי מוטיבציה פנימית ללמידה.
10 רעיונות לקידום מחויבות בלמידה (Engagement)
עוד על למידה מבוססת פרויקטים (PBL)
עוד על מודל השינוי ההוליסטי ועל ששת המרכיבים
(Photo by Veri Ivanova on Unsplash)
