“אנו מחויבים לבחון מחדש את מבנה ביה”ס ומטרותיו. האדרת הבחירה והדמוקרטיזציה של המערכת, היינו בחירה תוך לקיחת אחריות, העצמת ההקשבה ההדדית, שותפות אמיתית של התלמיד בעיצובה של המערכת הלימודית, העמקת קשר של הערכה, אמון ואף אהבה בין מורה לתלמיד – יובילו להעמקת המעשה החינוכי, להעצמת אישיותו של המתחנך וליתר אמונה וחידוד תודעת השליחות של היחד”. (שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון)
במאמר שפרסם באתר לב לדעת, כותב שר החינוך לשעבר הרב שי פירון כי לביה”ס במתכונתו הנוכחית קמו מתנגדים מראשית הקמתו (דיואי, קורצ’אק, ראסל, ניל ואחרים). משימתו הראשונה של ביה”ס כחלק מהמהפכה התעשייתית היה לייצר “אדם רובוט”: אישיות המסוגלת לבצע בנאמנות, במסירות ובהתמדה משימות קבועות החוזרות על עצמן שוב ושוב. בעולם הפוסט-תעשייתי שבו אנו חיים כיום, יש צורך באדם אחר: יוזם, משוחרר, חופשי ובעיקר – חושב.
הרב פירון מדגיש שחופש הבחירה הוא אחת מהתכונות היסודיות ביותר באדם באשר הוא אדם, ולכן הוא קורא להצבתה של הבחירה כמוטיב מרכזי בחוויה הרוחנית והחינוכית. הוא עומד על כך שכיום התלמיד אינו מרגיש בביה”ס כאדם בוחר, אלא כמי שבחירות של אנשים אחרים נכפות עליו מלמעלה. מצב זה גורם לניכור, לחשדנות ולעוינות. אם נחזיר את הבחירה החופשית למקומה הטבעי, הוא טוען, נוכל להמעיט מערכו של המרד. מתוך הבחירה החופשית תבוא גם תחושת האחריות האישית של התלמידים על למידתם.
רשת אמי”ת מאמינה כי ההחלטה על הכנסת מרכיבים של בחירה לתוך השגרה הבית-ספרית יכולה להתקיים בהיבטים שונים ומגוונים בחיי התלמידים והמורים, והיא נתונה לבחירתה של כל קהילה חינוכית לומדת על פי הצרכים הייחודיים המאפיינים את חבריה.
כך למשל, ניתן לאפשר לתלמידים לבחור את המקום שבו נוח להם ללמוד בתוך מרחב למידה פתוח שבו מוצעים חללי למידה מגוונים – פינות ללמידה אישית, שולחנות ללמידה בקבוצות קטנות, מתחמים לעבודה בקבוצה גדולה ועוד. גם לאחר שבחרו מרחב מתאים ללמידה, ניתן לאפשר לילדים לבחור את צורת הישיבה הנוחה להם – ליד שולחן, על כיסאות מסוגים שונים, על שטיח/רצפה/פוף, מתחת לעץ בחצר וכדומה, הכול בהתאם למטרות הפעילות הלימודית המתקיימת באותה עת. תפיסת האדריכלות הפדגוגית של הרשת תומכת בקו פעולה זה.
חז”ל כבר קבעו במסכת אבות את הכלל – עשה לך רב. לשיטתם, התלמיד הוא זה שעליו לבחור לעצמו מורה ולא להפך. בחירה שכזו תגרור בעקבותיה מחויבות גדולה יותר, שגלומה בה הבטחה לחיבור עמוק ומשמעותי בין מורה לתלמיד ומתוך כך לחיזוק ערך הלימוד עצמו. על פי אותו הלך רוח, גם כיום ניתן להציע לתלמידים לבחור תחום לימודי מתוך כמה מקצועות המוצעים לבחירה במקביל; נושא מתוך כמה נושאים לימודיים בתוך אותו מקצוע; דרך לימוד מתוך כמה דרכי למידה אפשריות בלימוד תחום ידע או נושא מסוים וכן הלאה (קריאה עצמית, דיון קבוצתי, צפייה בסרטונים, עבודת חקר, למידה מתוקשבת וכו’).
החופש לממש את זכות הבחירה בהיבטים שונים של ההתנהלות הבית-ספרית עשוי להגביר את שביעות הרצון של התלמידים ולהעשיר את חווית הלמידה שלהם. עם זאת, אין הדבר בא מתוך כוונה להנמיך ציפיות או להקל בדרישות אלא להפך – על הבחירה לתמוך בערכי המיצוי והמצוינות ועליה לאתגר את התלמידים ולתת בידם שפע של הזדמנויות להתקדם ולעבוד קשה בתחומים בהם בחרו להתפתח בהתאם לכישוריהם ולשאיפותיהם.
כדי להתאים את עצמה למציאות המואצת של המאה ה-21, מערכת החינוך חייבת להיות דינמית ורלוונטית ולהיזהר לא להיתקע באזור הנוחות של כל מה שכבר מוכר וידוע. למידה אינה פעולה פסיבית: נוכחותו של התלמיד בתוך חדר סגור עם מורה או עם מקור ידע אחר, אינה מספיקה כדי שהילד ירצה ללמוד. כשמעניקים לו את האפשרות להיות אקטיבי, לקחת אחריות ולבחור – המוטיבציה הפנימית עולה וכך גם מתחזקות המעורבות, המחויבות ואהבת הלמידה.
(בתמונה: למידה במעגלי שיח, יום אמי”ת, 2015)
