תפילה זה להתחבר
הבקשה היא המימד הראשון של התפילה, אך אבוי לנו אם נותיר את התפילה במימד הזה בלבד. עלעול קצר בסידור מעלה כי אחוזים עצומים מהתפילה, ואפילו מתפילת שמונה עשרה, אינם בקשות. במבט שטחי, לא ברור בשביל מה צריך את ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה. אם התפילה היא בקשה בלבד, אז למה מתפללים שלוש פעמים ביום? כמה כבר צריך לבקש, ועוד בתכיפות שכזאת…
“אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם”. (מסכת ברכות פרק ה, משנה א)
“וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂים חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, שֶׁהָיוּ מִתְבּוֹדְדִים וּמְכַוְּנִים בִּתְפִלָּתָם, עַד שֶׁהָיוּ מַגִּיעִים לְהִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת וּלְהִתְגַּבְּרוּת כֹּחַ הַשִּׂכְלִי, עַד שֶׁהָיוּ מַגִּיעִים קָרוֹב לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה”. (שולחן ערוך אורח חיים סימן צח סעיף א)
אם התפילה הייתה רק הקראת רשימת מכולת, לא היינו צריכים להתכונן אליה כל כך ולשאוף להיות קרובים לנבואה. מעבר לכך: לא נעים לומר, אבל אם הדבר היחיד שמניע אותנו לתפילה זה שתשיג את מבוקשנו, אז בעצם, הקדוש ברוך הוא הדבר האחרון שמעניין אותנו…
את המשמעות הפנימית יותר של התפילה – כזמן של התחברות והתקרבות לה’, נלמד ברצף המקורות הבאים:
“דַּע, שֶׁעִקַּר הִתְחַבְּרוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵך הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה. כִּי הַתְּפִלָּה הוּא שַׁעַר, שֶׁדֶּרֶך שָׁם נִכְנָסִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, וּמִשָּׁם אִשְׁתְּמוֹדְעִין לֵהּ [יודעים, מכירים אותו]. וּתְפִלָּה לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי”, וְתַרְגּוּמוֹ לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת”. (רבי נחמן מברסלב, ‘ליקוטי מוהר”ן’, חלק ב תורה פד)
“יֵשׁ חוֹשְׁבִים, שֶׁכָּל עַצְמָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה הִיא הַדְּאָגָה וְהַצָּרוֹת שֶׁעָלֶיהָ מִתְפַּלְלִים, כְּמוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ הֶעָנִי מִן הֶעָשִׁיר, אוֹ כָּל אִישׁ מִן מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לְהוֹשִׁיעַ בְּאֵיזֶה דָּבָר. אֲבָל רַק אִישׁ בַּעַר וְלֹא יֵדַע יָכוֹל לְחַלֵּל כָּל כָּךְ אֶת הַתְּפִלָּה, וּלְחָשְׁבָהּ רַק צֹרֶךְ הַדְּאָגוֹת, וְלוּלֵי הִצְטָרְכִיּוּתוֹ לֹא הָיָה מִתְפַּלֵּל, חַס וְשָׁלוֹם.
כִּי בֶּאֱמֶת הַתְּפִלָּה בְּעַצְמָהּ, הִתְקָרְבוּת הַלֵּב וְהִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ לַה’ בַּתְּפִלָּה, זוֹ הִיא הָעִקָּר אֲשֶׁר בַּתְּפִלָּה. וּרְאֵה נָא בַּמִּדְרָשׁ עוֹד יוֹתֵר: לֹא בִּלְבַד שֶׁאֵין הַתְּפִלָּה מְסֻבֶּבֶת מִן הַדְּאָגוֹת וְהַצָּרוֹת, רַק שֶׁלִּפְעָמִים אֶת הַדְּאָגוֹת שׁוֹלֵחַ ה’ כְּדֵי שֶׁנִּתְפַּלֵּל אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ.
אִיתָא בִּשְׁמוֹת רַבָּה (כא, ה): “אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ, וְהָיְתָה בַּת מְלָכִים צוֹעֶקֶת לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַצִּילֵנִי מִיַּד הַלִּסְטִים! שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, וְהִצִּילָהּ. לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לִשָּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה. הָיָה רוֹצֶה שֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ, וְלֹא הָיְתָה רוֹצָה. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? גִּרָה בָּהּ הַלִּסְטִים, כְּדֵי שֶׁתִּצְעַק וְיִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ”. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ.
אֶת הַנִּמְשָׁל בֶּטַח אַתָּה מֵבִין מֵעַצְמְךָ. הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ, בַּת מְלָכִים, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשָּׂא אוֹתָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁתִּתְקָרֵב וְתִתְיַחֵד בִּקְדֻשָּׁתוֹ, וּצְרִיכָה לְדַבֵּר וּלְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו, כִּי עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה הַפְּנִימִית הַבָּאָה מִקִּירוֹת הַלֵּב הַנֶּפֶשׁ מִתְעוֹרֶרֶת מִשְּׁנָתָהּ, הוֹמָה וּמִתְיַחֶדֶת בַּמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהִיא עִקָּרָהּ וְתַכְלִיתָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה, עַד שֶׁיֶּשְׁנָן דְּאָגוֹת שֶׁה’ שׁוֹלֵחַ אוֹתָן לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר עַל יָדָם לְהִתְפַּלֵּל וְלִצְעוֹק לַה’ מִקֶּרֶב לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ”. (רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנא, ‘חובת התלמידים’, פרק ט)
גם אם יש – תבקש
“שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו [רבי נתן שטרנהרץ, תלמידו של רבי נחמן, מספר ששמע מאחד מחסידי רבו], שֶׁפַּעַם אַחַת דִּבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִמּוֹ מֵעִנְיַן בְּגָדִים, וְאָמַר לוֹ שֶׁעַל כָּל דָּבָר צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל. הַיְנוּ, אִם בִּגְדוֹ קָרוּעַ וְצָרִיךְ לְבֶגֶד, יִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּתֵּן לוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ. וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן, עַל הַכֹּל יַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר לְהִתְפַּלֵּל עַל הָעִקָּר, דְּהַיְנוּ עַל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, אַף עַל פִּי כֵן גַּם עַל זֶה צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל. וְאָמַר, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ נוֹתֵן לוֹ בְּגָדִים וּפַרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּת חִיּוּתוֹ, אֲבָל כָּל חִיּוּתוֹ הוּא כְּמוֹ בְּהֵמָה, שֶׁגַּם כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ נוֹתֵן לָהּ לַחְמָהּ, כֵּן הוּא חִיּוּתוֹ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ. כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מַמְשִׁיךְ כָּל חִיּוּתוֹ עַל יְדֵי תְּפִלָּה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, עַל כֵּן כָּל חִיּוּתוֹ הוּא כְּמוֹ חִיּוּת בְּהֵמָה מַמָּשׁ. כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ כָּל חִיּוּתוֹ וְהִצְטָרְכוּתוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵי תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים דַּוְקָא. וְכֵן שָׁמַעְתִּי אָנֹכִי גַּם כֵּן מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ עַל דָּבָר קָטָן וּפָחוּת מְאֹד שֶׁהָיָה קְצָת מֻכְרָח לִי, וְאָמַר: תִּתְפַּלֵּל עַל זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ. וְעָמַדְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם, כִּי הָיָה לִי לִדְבַר פֶּלֶא בְּעֵינַי לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל דָּבָר פָּחוּת כָּזֶה, וְגַם כִּי לֹא הָיָה מֻכְרָח בְּיוֹתֵר. עָנָה וְאָמַר (בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ): “אֵין זֶה כְּבוֹדְךָ שֶׁתִּתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל דָּבָר קָטָן כָּזֶה ?!”.שמעתי מאיש אחד מאנשיו שפעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה, עמו מענין בגדים ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעקר להתפלל על העקר דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך אף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל ואמר: שמי שאינו מתנהג כך אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה וכו’ כן הוא חיותו שנותן לו השם שיחות הר”ן – אות רלג – מדבר ממעלת ההתבודדות יתברך כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפילה מהשם יתברך על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפילה ותחנונים דוקא וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מכרח לי ואמר: תתפלל על זה להשם יתברך ועמדתי משתומם כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה וגם כי לא היה מכרח ביותר ענה ואמר [בלשון תמה]. אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה ?! ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפילו על דברים קטנים מאיש אחד ממז’בוז’ והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך וכן מבאר באלף בית עין שם
(רבי נחמן מברסלב, ‘שיחות הר”ן’, אות רלג)
ילד שרוצה לקבל את הסוכרייה דווקא מסבתא ולא מהשכנה, מבטא ללא מילים שלא הכל טכני בחיים. הסוכרייה היא אותה סוכרייה, אבל ההרגשה לא.
השאלה היא לא מה יהיה לי אלא איך יהיה לי, לא מה יקרה לי אלא איך יקרה לי.
לשני אנשים יש בית, ביגוד ומזון – לאחד על ידי תפילה, ולאחד ללא תפילה. במבט חיצוני שניהם שווים ולא ברור מה הרוויח המתפלל. רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו לא להסתכל חיצונית. המתפלל הרוויח גם הרוויח, ההבדל הוא אדיר, והוא ניכר רק בעיני אדם שיודע להבחין באיכות חיים רוחנית. איכות חיים רוחנית היא לקבל את הסוכרייה דווקא מה’, ולא מאף אחד אחר – גם לא מהטבע.
“לָכֵן אִיתָא [מוּבָא], שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם עַל מְזוֹנוֹת, אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר פַּרְנָסָה. כִּי עִקַּר “עֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב” זוֹ תְּפִלָּה, הוּא עַל שֶׁאֵין חָסֵר לָאָדָם. כִּי מַה שֶּׁחָסֵר לוֹ, לְגַרְמוֹ [לעצמו] הוּא מְבַקֵּשׁ. רַק חֲכָמִים קָבְעוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל כָּל הַצֹּרֶךְ לָאָדָם, שֶׁיְּבָרֵר שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, וִיבַקֵּשׁ שֶׁמֵּאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָבוֹא לוֹ אֵלֶּה הַדְּבָרִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרָכָיו נִפְרָדִין חַס וְשָׁלוֹם מִן שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים. וְאָז, כְּשֶׁהֵם מַתְּנַת שָׁמַיִם, וּבָאִים בְּכֹחַ הַתּוֹרָה, עַל זֶה נֶאֱמַר: “טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ” (קהלת ז, ח), כְּשֶׁדָּבוּק בְּרֵאשִׁית שָׁרְשׁוֹ”. (רבי יהודה אריה לייב מגור, ‘שפת אמת’, פרשת מטות תרל”ט)
- מה ההבדל בין מי שמתפלל על מה שיש לו, למי שמתפלל על מה שחסר לו? איך לדעתכם ניתן להתפלל על מה שיש לך? זה לא מוזר?