תפילה זה לבקש

“מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר “וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (שמות כג,כה). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְפִלָּה. וְנֶאֱמַר “וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם” (דברים יא,יג), אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? זוֹ תְפִלָּה … חִיּוּב מִצְוָה זוֹ, כָּךְ הוּא: שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן בְּכָל יוֹם, וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִינָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה’ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ, כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ”.(‘משנה תורה’ לרמב”ם, הלכות תפלה פרק א’ הלכות א-ב)

לפעמים מתגנבת ללב תחושה נעימה של בטחון, כאילו לכל בעיה יש פתרון, ולכל פתרון – כתובת ברורה וזמינה. כשמדוכאים הולכים לפסיכולוג, כשיחפים הולכים לחנות נעליים, וכשהן מתקלקלות – לסנדלר. כשרעבים – למאפייה, ואחרי המאפייה – לרופא שיניים…
אבל מה נעשה, ריבונו של עולם, כשנגמר הגשם או כשאנחנו מגלים פתאום שהרופא הוא לא כל יכול… מה עושים כשמגלים שתחושת הביטחון היא דמיון, ובני אדם הם רק בני אדם?
אז הולכים אל אחד כזה, שהוא הכי חזק, הכי עשיר, הכי חכם, הכי פסיכולוג, הכי מכיר ואוהב ויכול לעזור לנו ללא הגבלה, ויש לו בשבילנו את כל הזמן שבעולם. ממש את כל הזמן. אף פעם לא נמאס לו להקשיב:

“מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה… כִּי הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת יָחוּלוּ עַל בְּנֵי אָדָם כְּפִי פְעֻלָּתָם … וַאֲדוֹן הַכֹּל שֶׁבְּרָאָם, חָפֵץ בְּטוֹבָתָם וְהִדְרִיכָם וְהִצְלִיחָם בְּמִצְוֹתָיו הַיְקָרוֹת שֶׁיִּזְכּוּ בָהֶן, וְהוֹדִיעָם גַּם כֵּן וּפָתַח לָהֶם פֶּתַח בַּאֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֵיהֶם לְטוֹב:
וְהוּא שֶׁיְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ, בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַיְכוֹלֶת, כָּל חֶסְרוֹנָן. כִּי הוּא יַעֲנֶה אֶת הַשָּׁמַיִם לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת…

וּמִלְּבַד הֲשָׂגַת חֶפְצֵי לִבֵּנוּ, יֵשׁ לָנוּ זְכוּת בַּדָּבָר בְּהִתְעוֹרֵר רוּחֵנוּ וְקָבַעְנוּ כָּל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ כִּי הוּא הָאָדוֹן הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָנוּ, וְכִי עֵינָיו פְקֻחוֹת עַל כָּל דְּרָכֵינוּ, וּבְכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע יִשְׁמַע זַעֲקָתֵנוּ אֵלָיו, “לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל” (תהילים קכא,ד), וְהֶאֱמִינָנוּ בְמַלְכוּתוֹ וִיכָלְתּוֹ מִבְּלִי שׁוּם צַד פִּקְפּוּק, וְכִי אֵין לְפָנָיו מוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב בְּכֹל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ”. (ספר ‘החינוך’, מצווה תלא – מצוות תפלה)

לבקש – ישירות

הפנייה לה’ היא הדבר הטבעי ביותר, ילדים קטנים מתפללים מבלי שמישהו צריך ללמד אותם. גם אנשים שאינם רגילים להתפלל, מוצאים את עצמם בזמני מצוקה מתפללים מקירות ליבם. היכולת לפנות אל ה’ ולדבר איתו היא כל כך זמינה, עד שלפעמים אנחנו יכולים לשכוח עד כמה היא לא מובנת מאליה, לחלוטין לא…

“אָדָם נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הֶעָמוּד וּמִתְפַּלֵּל בִּלְחִישָׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲזִין אֶת תְּפִלָּתוֹ… כְּאָדָם הַמֵּשִׂיחַ בְּאֹזֶן חֲבֵירוֹ וְהוּא שׁוֹמֵעַ. וְכִי יֵשׁ לְךָ אֱלוֹהַּ קָרוֹב מִזֶּה שֶׁהוּא קָרוֹב לִבְרִיּוֹתָיו כְּפֶה לְאֹזֶן?” (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ט הלכה א)

אם ה’ לא היה פותח לנו את השער להתפלל אליו, אנחנו בחיים לא היינו מסוגלים לעשות זאת. מי אנחנו בכלל שהוא ישב ויקשיב לנו בכובד ראש? הוא לא חייב לנו כלום ורק ברוב אהבתו אותנו הוא פתח לנו את המסלול הלא-יאומן של התפילה. כל אדם, קטן ושפל ככל שיהיה, יכול לפנות אל ה’ ישירות, לדבר אתו ו’לפגוש’ אותו כך.

התפילה במהותה היא פנייה ישירה אל ה’. פנייה בלשון נוכח, פנייה על עניינים פעוטים וקטנים, שאותם אנו מביאים לפני מלך מלכי המלכים. את הפלא שבעצם היכולת שלנו לפנות אל ה’ בצורה כל כך ישירה, מבטא בחדות רבי נחמן מברסלב בסיפור הבא:
“בְּראשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן בְּאוּמַן הָיָה אֶצְלוֹ [אצל רבי נחמן] נֶכְדּוֹ הֶחָכָם כְּמַר יִשְׂרָאֵל בֶּן בִּתּוֹ הַצַּדֶּקֶת מָרַת שָׂרָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, וְנֶכְדּוֹ הָיָה עֲדַיִן נַעַר קָטָן בֶּן שָׁלשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁנִים. וְאָז הָיָה חָזָק מְאֹד הַחוֹלַאַת [החולי] שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי הָיָה סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁנִּסְתַּלֵּק תֵּכֶף אַחַר כָּךְ בְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת. וְאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לְנֶכְדּוֹ הַנַּ”ל: “יִשְׂרָאֵל, הִתְפַּלֵּל עָלַי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁאָשׁוּב לִבְרִיאוּתִי”. הֵשִׁיב: “תֵּן לִי הַזֵּייגֶערִיל [=שעון] שֶׁלְּךָ וְאֶתְפַּלֵּל עָלֶיךָ” [כמנהגם של צדיקים שונים, לקחת מהאדם עליו הם מתפללים ‘פדיון נפש’ – כסף לצדקה, בכדי לעורר רחמי שמיים עליו]. עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: “הֲרְאִיתֶם שֶׁכְּבָר הוּא יְהוּדִי טוֹב [כינוי לאֲדְמוֹ”ר, כלומר שהילד הקטן מתנהג כאדמו”ר], כִּי מְצַוֶּה שֶׁאֶתֵּן לוֹ חֵפֶץ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְפַּלֵּל”. וְנָתַן לוֹ, וְלָקַח הַנַּעַר הַזֵּייגֶערִיל וְהָלַךְ לוֹ וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “גָּאט, גָּאט, לָאז דֶּער זֵיידֶע זַיין גִּיזוּנְד” [ה’, ה’, עֲשֵׂה שֶׁהַסַבָּא יִהְיֶה בָּרִיא], וְהִתְחִילוּ לִשְׂחוֹק הָעוֹמְדִים שָׁם. עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאָמַר: “כָּךְ צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכִי אֵיךְ מִתְפַּלְּלִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעִנְיַן אַחֵר?” כְּלוֹמַר, שֶׁכָּךְ עִקָּר הַתְּפִילָּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – בְּפַשְׁטוּת גָּמוּר כְּתִינוֹק לִפְנֵי אָבִיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.  (רבי נחמן מברסלב, ‘השתפכות הנפש’, אות מו)