טבלת פירוש רציפה

לחץ כאן להורדת קובץ word: העמדה – טבלת פירוש רציפה לסוגיית קניין דברים – ג עא במאי אוקימתא- ג עב שמע מינה
 
 

הגמרא מקשה במאי אוקימתא למתני’? בשאין בה דין חלוקה, אי בשאין בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו! אם הכל תלוי ברצונם המשותף ובהסכמה- הרי יכולים לחזור בהם ולעולם אחד יכול לעכב על חברו בכל שלב שירצה ואיך הסיקו מכאן: “וכיון דרצו בונין את הכותל בעל-כורחן” והיזק ראייה שמיה היזק?
תירוץ 1 של הגמרא א”ר אסי א”ר יוחנן: שקנו מידן. אחר שהסכימו לחלוק את החצר הם עשו קניין על זה באופן שאף אחד מהצדדים לא יכול לחזור בו.
קושיא על תירוץ 1 וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא! בהלכה, הדרך לקנות או להקנות דברים שיש לאדם בעלות עליהם, היא באמצעות מעשה קנייני שמעיד על כך שהדבר נקנה או הוקנה. למשל, קניין חליפין- מרגע שהקונה משך אליו את החפץ עובר הכסף לבעלותו של המוכר ואין צורך שהוא יינתן למוכר בפועל אלא בכל מקום שהוא בעולם- הוא של המוכר!
למעשי הקניין תנאים ומגבלות (וגם מחלוקות רבות כמובן). למשל, אם אדם מתחייב לתת לחברו משהו בעתיד לא יועיל אם יעשו על התחייבות זו מעשה קניין. מעשה קניין לא שייך במקרה כזה.
ההבחנה היא מעט מורכבת ודקה. אין כאן הבדל בין התחייבות תיאורטית להתחייבות בפועל. אפילו בהתחייבות תיאורטית- אם ההשלכה היא מידית מעשה הקניין יועיל. אולם אם אין השלכה בפועל אלא התחייבות בלבד לתת/לשלם משהו בעתיד- מעשה הקניין לא מועיל.
מה בכך ש- ‘עשו קניין על זה’ והרי הם בעצם עשו מעשה קנייני על התחייבות לעשות חלוקה ובלתי אפשרי מבחינת גדרי קניינים בהלכה שמעשה קנייני יחול על התחייבות מבלי שתהיה לה השלכה בפועל, זה חייב לחול על מעשה כלשהו במציאות!
תירוץ הקושיא על תירוץ 1 בשקנו מידן ברוחות. הם לא התחייבו רק ל- ‘הסכמה לחלוקה בעתיד’ אלא אחד סילק את עצמו מחצי החצר שבחר חברו לעצמו וכך הוא נקנה לחבר. ולהיפך- החבר סילק את עצמו מהחצי האחר והוא נקנה לראשון. להתחייבות והמעשה הקנייני היתה השלכה מיידית בפועל. ממילא הקניין חל ואף אחד מהם לא יכול לחזור בו!
תירוץ 2 של הגמרא רב אשי אמר: כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק. אחת הדרכים לקנות קרקע היא באמצעות חזקה: “גדר נעל ופרץ”. כל מעשה שכזה המעיד על בעלות בקרקע אם הקונה עשה את זה אחרי שהמוכר אמר לו: “לך והחזק בקרקע וכך תקנה אותה ממני”- נקנית לקונה.
הם לא רק עשו ‘מעשה קנייני’ על ההתחייבות אלא כל אחד הלך לחלקו בחצר והחזיק באותו חלק- גדר אותה או נעל אותה או פרץ את הגדר שהיתה בה וכדו’.

סוגי האבנים ושיעורי גובה ועובי המוזכרים במשנה:

מקום שנהגו לבנות כו’.
הגמרא מבארת את המושגים המוזכרים במשנה גויל- אבני דלא משפיא;
גזית- אבני דמשפיא, דכתיב: “כל אלה אבנים יקרת כמדת גזית [מגררות במגרה מבית ומחוץ וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה]” (מלכים א’,ז’,ט’);
כפיסין- ארחי;
לבינין- ליבני.
משפיא= משופות= מוחלקות, עברו תהליך החלקה ושיוף.
מגרה= מסור. אבן שנחצבה באמצעות מסור יצאה מסותתת וחלקה יותר.
גויל= אבן שאינה מסותתת ולכן התנא במשנה הצריך 6 טפחים לגוויל בעוד שלגזית רק 5 טפחים (וכפי שיתבאר מיד מקושיית רבה בריה דרבא)
גזית= אבן מסותת וכפי שרואים בפסוק שגזית היינו אבנים שגוררו במגרה.
כפיסין= אריח= חצי לבנה. לבנה שלמה עוביה 3 טפחים והאריח טפח וחצי, אז למה התנא במשנה הצריך יותר מקום עבור כפיסין מאשר עבור לבנה? משום שבכפיסין משאירים טפח נוסף בין שני האריחים וממלאים בטיט כדי לחבר את שניהם (וכפי שיתבאר מיד מקושיית רבה בריה דרבא)
לבנה= לבנים שלמות שהם 3 טפחים ופרש”י שבכותל לבנים יש לבנה אחת בעובי הכותל ולכן הוא 3 טפחים בלבד.
קושיא אמר ליה רבה בריה דרבא לרב אשי: ממאי דגויל- אבני דלא משפיא נינהו, והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא? דילמא פלגא דגזית הוא, והאי טפח יתירא לביני אורבי הוא, כדקאמרינן: כפיסין- ארחי, לבינין- ליבני, והאי טפח יתירא לביני אורבי! על גזית אין קושיא כיון שכתוב בפסוק בפירוש שהן אבנים מסותתות.
מי אמר שגוויל הן אבנים שאינן מסותתות ולכן הצריך התנא טפח אחד יותר עבורן, בשל הבליטות שבאבנים אלה? אולי הגודל של גוויל זה חצי גזית= 2.5 טפחים והטפח הנוסף שהצריך התנא נובע מהטיט שנותנים בין כל שתי אבני גוויל לחברם, ובדומה להבדל שבין כפיסין לבין לבנים: כפיס הוא חצי לבנה אלא שנותנים טיט בין כל שני כפיסים לחברם!
תירוץ אמר ליה: וליטעמיך, כפיסין- ארחי מנלן? אלא גמרא גמירי לה, גויל נמי אבני דלא משפיא – גמרא גמירי לה. רב אשי משיב שעצם הפירוש שכפיס המוזכר במשנה זהו האריח המוכר בזמן האמוראים וגודלו בדיוק חצי לבנה, זה עצמו מה מקורו? אלא ודאי זה במסורת! כך גם הפירוש שגויל זו אבן לא מסותתת זה במסורת.
גרסה נוספת לקושיא ולתירוץ שהובאו קודם לכן איכא דאמרי, אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: ממאי דהאי כפיסין- ארחי נינהו, והאי טפח יתירא לביני אורבי? דילמא מאי כפיסין- אבני דלא משפיין, והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא, כדקאמרינן: גויל – אבני דלא משפיין, גזית – אבני דמשפיין, והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא!
אמר ליה: וליטעמיך, גויל – אבני דלא משפיין מנלן? אלא גמרא גמירי לה, הכא נמי גמרא גמירי לה.
מי אמר שכפיס המוזכר במשנה זהו אריח המוכר בזמן האמוראים בתור חצי לבנה והטפח הנוסף הדרוש לכותל כפיסין נובע מהרווח בגודל טפח ששמו בין אריח לאריח בעובי הכותל שבו שמו טיט לחבר יחד שני אריחים, אולי כפיס זוהי לבנה שאינה מסותתת ולכן דרוש טפח נוסף לכותל כפיסין בשל הבליטות של האבנים? וכמו שאמרנו לגבי גויל שזו אבן לא מסותתת ולכן דרוש טפח נוסף לכותל גויל בשל הבליטות של האבנים?
מתרץ רב אשי שעצם הפירוש שגויל המוזכר במשנה זו אבן לא מסותתת, זה עצמו מה מקורו? אלא ודאי זה במסורת! כך גם הפירוש שכפיס הוא חצי לבנה והטפח הנוסף זה בגלל הטיט- גם זה במסורת.
אביי מסיק מהדיון הנ”ל מסקנה הלכתית אמר אביי, שמע מינה: כל ביני אורבי- טפח. הני מילי בטינא, אבל בריכסא בעי טפי. ואיכא דאמרי: הני מילי בריכסא, אבל בטינא לא בעי כולי האי. אביי לומד הלכה מהדיון הנ”ל- בכל כותל עם ‘ביני אורבי’ (=באופן של טור אבנים מצד אחד וטור נוסף מצד שני, ומילוי טיט באמצע ונקרא בלשון חז”ל: “דימוס”) עובי הטיט באמצע צריך להיות טפח. ופרש”י שההשלכה ההלכתית היא למי שהתחייב לבנות כותל עם ‘ביני אורבי’ חייב לעשות טיט ברוחב טפח בין שתי השורות. ודווקא אם טור האבנים מכל צד בנוי מאבנים רגילות והמילוי הוא טיט, אבל אם טורי האבנים מכל צד בנוי מאבנים קטנות ודקות דרושה כמות גדולה יותר של טיט!
ויש שאמרו להיפך- שדווקא באבנים קטנות ודקות דרושה כמות כזו גדולה של טיט= טפח שלם של טיט באמצע, אבל באבנים רגילות ומילוי טיט- אפילו פחות מכן ובהתאם למנהג המדינה.

דף ג’ ע”א- דף ג’ ע”ב- הקושיא מאמה טרקסין:

הגמרא מסיקה מסקנה ומקשה עליה קושיא למימרא, דבגזית דכל ד’ אמות גובה, אי הוי פותיא חמשא קאי, אי לא- לא קאי, והא אמה טרקסין דהואי גבוה תלתין אמהתא, ולא הוה פותיא אלא שית פושכי, וקם! אמה טרקסין= הכותל/קיר שבנה שלמה המלך בבית-המקדש הראשון להפריד בין הקודש לקודש-הקודשים. הוא היה בנוי מאבני גזית כפי שכתוב בפסוקים, גובהו היה 30 אמה כגובהו של בית המקדש ועוביו היה 6 טפחים (=אמה אחת) בלבד.
מדין כותל גזית במשנה (שכל אחד מהשותפים נותן 2.5 טפחים שזה סה”כ 5 טפחים רוחב ובמשנה בדף ה’ ע”א מבואר שגובה הכותל הוא 4 אמות) יש להסיק שבכל הכתלים הבנויים מאבני גזית כל 4 אמות גובה מצריך רוחב 5 טפחים ואם לא- הכותל (גזית) לא מחזיק מעמד. והרי ‘אמה טרקסין’ היה גובהה 30 אמות ורוחבה 6 טפחים וזה החזיק מעמד!
הגמרא מתרצת כיון דאיכא טפח יתירא קאי. כיון שהוסיפו טפח אחד ברוחב זה החזיק מעמד להרבה יותר גובה. הגמרא בעצם טוענת כאן שאין יחס קבוע בין רוחב הכותל לגובהו (שכל 4 אמות צריך 5 טפחים). מספיק טפח אחד נוסף ברוחב לגובה הרבה יותר גדול.
הגמרא מקשה ובמקדש שני מ”ט לא עבוד אמה טרקסין? אז למה בבית המקדש השני שהיה בגובה 100 אמה (=50 מטר בערך) לא בנו ‘אמה טרקסין’ אלא תלו שתי פרוכות שבין שתיהן עובי טפח?
הגמרא מתרצת כי קאי – בתלתין קאי, טפי לא קאי. טפח אחד נוסף ברוחב מועיל עד 30 אמה גובה מקסימום, יותר מכך כבר צריך רוחב גדול יותר בבסיס הכותל.
הגמרא שואלת ומנלן דהוה גבוה טפי? מה המקור לכך שבית המקדש השני היה גבוה יותר מבית המקדש הראשון?
הגמרא משיבה דכתיב: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” (חגי,ב’,ט’) – רב ושמואל, ואמרי לה: ר’ יוחנן ור’ אלעזר, חד אמר: בבנין, וחד אמר: בשנים, ואיתא להא ואיתא להא. המקור לכך הוא מפרשנות הפסוק בספר חגי. רקע- עולי בבל בזמן זרובבל עזרא ונחמיה רואים את המזבח הרעוע שנבנה, רואים את ההיכל שעומד חצי בחורבנו חצי אחרי שיקום- ובוכים כשהם נזכרים איך זה היה נראה בזמן בית ראשון!
חגי הנביא מעודד אותם שלא יתייאשו ושיבנו את בית המקדש כי הקב”ה מבטיח שכבוד הבית השני יהיה גדול יותר מבית ראשון!
לפי מסורת אחת היו אלה רב ושמואל שפירשו את הפסוק בשני אופנים שונים (אך לא חולקים זה על זה) ולפי מסורת אחרת היו אלה ר’ יוחנן ור’ אלעזר.
על כל פנים לפי דעה אחת בית שני היה גדול יותר מבית ראשון בגודל הבניין וכפי שראינו שבית ראשון היה 30 אמה ואילו בית שני היה 100 אמה.
לפי דעה שניה הוא היה גדול בשנים, כי בית ראשון עמד 410 שנים ואילו בית שני עמד 420 שנים.
הגמרא מסבירה ששתי הפרשנויות נכונות, שתיהן היו בפועל.
הגמרא מקשה וניעבדו תלתין אמין בבנין, ואידך ניעביד פרוכת! חוזרים לדיון הקודם- מדוע בבית שני לא בנו קיר בגובה 100 אמה והסתפקו בפרוכת? הגמרא השיבה שתוספת רוחב טפח מועילה רק עד 30 אמה. כעת הגמרא מקשה שיש עדיין אפשרויות נוספות כגון:
למה לא בנו בבית שני 30 אמה קיר וביתר הגובה השלימו עם פרוכת של 70 אמה?
הגמרא משיבה כי קאי תלתין אמהתא נמי- אגב תקרה ומעזיבה הוה קאי, בלא תקרה ומעזיבה לא הוה קאי. מה שאמרנו שתוספת רוחב טפח מועיל לגובה 30 אמה זה דווקא אם יש מלמעלה תקרה שנשענת על הכותל כי משקל התקרה מונעת מהקיר מליפול אבל בלא תקרה רק תוספת טפח ברוחב לא תועיל לגובה כזה!
הגמרא מקשה וליעביד מה דאפשר בבנין, וליעביד אידך פרוכת! ולמה לא בנו כותל עד הגובה האפשרי לעשות עם רוחב טפח, ומשם ומעלה בפרוכת?
אביי מתרץ אמר אביי, גמירי: אי כולהו בבנין אי כולהו בפרוכת.
אי כולהו בבנין- ממקדש, אי כולהו בפרוכת- ממשכן.
מסורת היא שהקיר שבין הקודש לקודש-הקודשים יכול להיעשות או כולו מבנין (אבנים) או מפרוכת!
כל הקיר מבניין- כמו שהיה בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך.
כל הקיר מפרוכת- ממשכן שעשה משה רבנו במדבר.

אם שיעורי העובי במשנה כוללים את ציפוי הסיד או לא:

הגמרא מסופקת בהבנת המשנה איבעיא להו: הן וסידן, או דילמא הן בלא סידן? השיעורים שהוזכרו במשנה לכל סוג מסוגי האבנים- זה כולל בתוכו כבר את הטיח (= מה שמטייחים את הכותל מהצד החיצוני שלו) או לא?
רב נחמן משיב ומוכיח את דבריו מפרט כלשהו שלא הוזכר במשנה אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא הן וסידן, דאי סלקא-דעתך הן בלא סידן, ליתנייה לשיעוריה! אלא לאו ש”מ: הן וסידן. מסתבר שהשיעורים שהוזכרו במשנה כוללים בתוכם כבר את עובי הטיח, שהרי אלמלא כן- היה על התנא במשנה לציין מהו עובי הטיח הדרוש! מכך שהתנא לא הזכיר- מוכח שהשיעורים במשנה כוללים גם את עובי הטיח ואין צורך להוסיף יותר.
הגמרא דוחה את ההוכחה של רב נחמן לא, לעולם אימא לך: הן בלא סידן, וכיון דלא הוי טפח לא תני. יתכן בהחלט שהשיעורים שהוזכרו במשנה- לא כוללים בתוכם את עובי הטיח הדרוש ומה שהתנא לא הזכיר את עובי הטיח הדרוש זה משום שהוא פחות מטפח והתנא לא מזכיר במשנה משהו ששיעורו פחות מטפח!
הגמרא מנסה לדחות את הדחייה ולהעמיד את ההוכחה של רב נחמן. והא קתני: “בלבינין- זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה”! והרי בדין כותל לבנים הזכיר התנא שיעור שהוא פחות מטפח- הוא הצריך טפח וחצי מכל אחד מהשותפים! משמע שגם שיעור שהוא פחות מטפח- התנא מזכיר אותו.
הגמרא דוחה את ניסיון דחיית הדחייה
יוצא ההוכחה של רב נחמן אינה מוכרחת.
התם חזי לאיצטרופי. כיון שהתנא דורש מכל אחד מהשותפים חצי טפח- זה מצטרף יחד לשיעור טפח שלם ולכן הוא הזכיר את זה.
לעומת זאת, עובי הטיח הוא פחות מטפח לשניהם יחד ובהחלט יתכן שזו הסיבה שהתנא לא הזכיר ולא מהסיבה של רב נחמן!
רקע למושגים ממסכת עירובין ‘קורה’ היא מושג שקשור גם להלכות טלטול חפצים במבוי. מהו מבוי? התורה אסרה להוציא בשבת חפצים מרשות לרשות (למשל, מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך). בימים עברו הם היו מחלקים את העיירות והערים לרשות הרבים אחת שממנה יוצאים למבואות ומהם יוצאים לחצרות שבהם יש בתים. גם בית גם חצר וגם מבוי הם רשות היחיד ולא רשות הרבים.
למרות זאת, חכמים אסרו להעביר חפצים מבית לחצר או מחצר למבוי ולהיפך (אלא אם כן עשו עירוב חצרות או שיתופי מבואות). יותר מכך- במבוי חכמים החמירו ואסרו כל העברת חפץ אפילו בתוך המבוי עצמו מחשש שמא יוציא ממבוי לרשות הרבים.
אם מוסיפים בפתח המבוי לכיוון רשות הרבים “לחי או קורה” מותר לטלטל חפצים בתוך המבוי או ממנו לחצרות (רש”י), כי אז יש בפתח המבוי סימן שמזכיר לכולם שהיום שבת ואסור להוציא.
מהי ‘לחי’ ומהי ‘קורה’? לחי זה בעצם לוח עץ שמוסיפים בצד הפתח של המבוי וכך מי שבא לצאת מהמבוי רואה בצד הפתח את לוח העץ שחוסם חלקית את הפתח ונזכר. קורה היינו קורת עץ שמניחים מעל הפתח לכל אורכו וכך כל מי שבא לצאת מהמבוי רואה מעל הפתח את הקורה ונזכר.
הגמרא מקשה ממשנה במסכת עירובין (פ”א מ”ג) ת”ש: הקורה שאמרו- רחבה כדי לקבל אריח, והאריח – חצי לבינה של ג’ טפחים! רואים שרק הלבנה לבדה היא ג’ טפחים. מכאן ששיעור ג’ טפחים שהוזכר במשנה שלנו (כל אחד מהשותפים צריך לתת טפח וחצי) זה הלבנה בלי הסיד!
הגמרא מתרצת התם ברברבתא.
דיקא נמי, דקתני: “של שלשה טפחים”, מכלל דאיכא זוטרא, שמע-מינה.
במשנה בעירובין מדובר בלבנה גדולה יותר שאף בלא סיד גודלה הוא 3 טפחים.
וההוכחה לכך ששם מדובר בלבנה גדולה יותר: שהמשנה שם טורחת לציין שהיא עוסקת בלבנה של 3 טפחים, משמע שיש לבנים קטנות יותר! וכגון במשנה שלנו.

 

Recommended Posts
Contact Us

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

התחל/י לכתוב , בסיום הקש על מקש Enter לביצוע החיפוש