הפנתרים השחורים
תנועת הפנתרים השחורים נוסדה בשנת 1971. התנועה ביקשה למחות על מצוקותיהם של תושבי ישראל בני עדות המזרח ועל קיפוחם מצד השלטון. בשורה של הפגנות, חלקן אלימות, ומעשי מחאה, העלה הארגון את מצוקתם של בני עדות המזרח ותחושות הקיפוח שלהם, לתודעת הציבור בישראל וחולל בו סערת רוחות.
תנועת המחאה שאלה את שמה מתנועת מחאה חברתית של אפרו-אמריקאים בארצות הברית. התנועה פעלה בעיקר בירושלים ובתל אביב ויזמה הפגנות רבות שהסתיימו לא פעם בהתנגשויות עם המשטרה. בכלל יעדי התנועה היו חיסול משכנות העוני, חינוך חינם מגיל הגן ועד האוניברסיטה ושיפור הייצוג של המזרחים במערכת הפוליטית. עוד התבטאו חבריה נגד העדפת צורכי הביטחון על פני צרכים חברתיים.
בבחירות לכנסת השמינית (1973) התמודדה התנועה בכוח מפוצל: קבוצת הרוב בראשות צ’רלי ביטון התמודדה ברשימת הפנתרים השחורים, ואילו קבוצת המיעוט בראשות אדי מלכה התמודדה ברשימת פנתרים כחול-לבן. שתי הרשימות לא עברו את אחוז החסימה. ב-1977 הצטרף פלג של הפנתרים השחורים לרשימת חד”ש, וצ’רלי ביטון כיהן כחבר כנסת מטעם רשימה זו עד 1990.