הסכמי השילומים
הסכם זה נחתם בין ישראל לבין גרמניה המערבית, בלוקסמבורג ב -1952. הסכם זה היה אחת מהסוגיות שהסעירו את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. עיקרו של ההסכם היה בזה שגרמניה המערבית מסכימה לשלם למדינת ישראל בסחורות 3 מיליארד מארק במשך 14 שנים. בנוסף לכך התחייבו הגרמנים לחוקק חוק שיעניק פיצויים אישיים לניצולי שואה בסך 450 מיליון מארק שיועברו ל”ועידת התביעות הכלל יהודיות”.
הסכם זה יצר קונפליקט גדול. ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון היה בעד הסכם השילומים ויחד עם תומכיו טענו:
- ההסכם יביא לתיקון עוול חלקי, היסטורי ומוסרי (לרכוש שנשדד, לא לאנשים שנרצחו).
- השילומים יעזרו בקליטת פליטי השואה במדינת ישראל ויוציאו את ישראל ממצב כלכלי קשה.
- מו”מ עם הגרמנים יחזק את מעמדה של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי וכיורשת הרכוש של קורבנות השואה.
- מו”מ על השילומים מסמל את השינוי במעמדו של העם היהודי והפיכתו מעם החי בגולה לעם חופשי החי במדינה ריבונית משלו.
- לעומת זאת, היו מתנגדים חריפים להסכם זה ובראשם עמד מנחם בגין. המתנגדים נימקו את סירובם לכל משא ומתן עם הגרמנים:
- מו”מ עם גרמניה על השילומים נתפס כחילול זכר הנספים.
- השילומים הם למעשה בצע כסף אשר משמעותו מכירת הכבוד היהודי.
- כל מו”מ עם הגרמנים וקבלת פיצויים יהיה בגדר מחילה על פשעי הנאצים והמעטת גודל הזוועות.
לכספי השילומים נודעה חשיבות מרכזית בכלכלה הישראלית. כספי השילומים הגיעו לידיה של המדינה בשתי צורות – בכסף מזומן ובסחורות. תקציב הסחורות שימש למטרות שונות והכסף המזומן שהגיע שימש בעיקר לסגירת החוב הגדול של המדינה במטבע זר ואיפשר רכישה של ציוד וחומרי גלם. כמו כן, ניצולי השואה שהגיעו חסרי-כול החלו ליהנות מרווחה כלכלית יחסית. חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים.