תקופת הצנע
בעשור הראשון לחיי המדינה נקלעה ישראל למספר קשיים כלכליים שנגרמו עקב:
- גלי עלייה מסיביים למדינה. לדוגמא, בין השנים השנים 1949 ל-1951 עלו 700 אלף יהודים לישראל, וגרמו לאוכלוסיה לגדול פי שניים. צריך היה למצוא להם פתרונות של דיור, תעסוקה, חינוך, בריאות וסעד, כמו לשאר האוכלוסייה.
- רוב העולים הגיעו כמעט חסרי כל לישראל. לכן, המדינה הייתה צריכה לספק להם דיור, מזון, עבודות יזומות ועוד. חלקם עלו ממדינות שגורשו מהם, והם יצאו ללא רכוש. וחלקם עלו ממדינות אחרי השואה, ונותרו ללא רכוש.
- המדינה הייתה נתונה במצב בטחוני מורכב ולכן משאבים רבים הוקצו לביטחון.
- כמדינה בראשית דרכה היה צריך לפתח תשתיות (כבישים, מבני ציבור ועוד).
הכנסות המדינה לא הספיקו לכסות את ההוצאות הנדרשות. חשבונות הוקפאו, המשק לא יכול היה לייצר בעצמו את מצרכי היסוד. החקלאות סיפקה רק 50% מצריכת המזון, אף על פי שהייתה ענף מרכזי, ולאוצר המדינה לא היה כסף לייבא חומרי גלם לתעשייה ולדלק.
כדי להתמודד עם המצב הונהג משטר “צנע”, שבמסגרתו נקבעו הקצבות של מזון, ביגוד, ריהוט לכל אזרח ובאופן שהבטיח צרכי יסוד לכל (1949).
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בישראל). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.