אדולף אייכמן, שהיה ממונה על “הפתרון הסופי של בעיית היהודים” , נמלט בתום מלחמת העולם השנייה לארגנטינה שם חי עם משפחתו בזהות בדויה בשם ריקרדו קלמנט. במבצע חשאי חטפו אנשי “המוסד” הישראלי בראשותו של איסר הראל את אדולף אייכמן. ב-23 במאי 1960 מסר ראש הממשלה דוד בן-גוריון הודעה דרמטית בכנסת ישראל: “עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו בשם: “הפתרון הסופי של בעיית היהודים” … אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם”. הודעת ראש הממשלה התקבלה בגאווה ובניצחון של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי כולו.
אייכמן נשפט במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שנחקק בשנת 1950. המשפט נפתח בירושלים ב- 11.4.61 ונערך ב”בית העם” שבמרכז ירושלים. התובע היה גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלת ישראל שפתח את המשפט בדברים שנחקקו בזיכרון הלאומי: “במקום שבו אני עומד לפניכם שופטי ישראל ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים, אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים, משום שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה, דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא”.
המשפט נמשך 8 חודשים, ובמהלכו העידו 121 עדי תביעה. ההגנה התמקדה בניסיון להקטין את חלקו של אייכמן ברצח ולהציגו כ”בורג קטן” במנגנון ההשמדה. אייכמן הוצא להורג בתלייה ב-31.5.62 בכלא רמלה. גופתו נשרפה והאפר פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
משפט אייכמן שינה את יחס אזרחי ישראל לשואה. במהלך המשפט נחשפו אזרחי מדינת ישראל, לזוועה של שואת יהודי אירופה. בעקבות המשפט, פליטי השואה החלו להיפתח ולספר על חוויותיהם (עד אז רבים מפליטי השואה לא דיברו על שעברו, מתוך רצון להשתלב ולהפוך לצברים). משפט אייכמן הגביר את ההתעניינות בחקר השואה, נושא השואה הפך לנושא לימוד חובה בחינוך העל-יסודי. כמו כן, המשפט המריץ את ניהול חקירות נגד נאצים והעמדתם למשפט במדינות העולם.