ההעפלה
הבריטים כבשו את ארץ ישראל מידי העות’מאנים בשנת 1917 במסגרת מלחמת העולם הראשונה והחזיקו בה עד שנת 1948. החל משנת 1920 השליטה שלהם קיבלה גיבוי בין לאומי מ”חבר הלאומים” שקבע מנדט בריטי על ארץ ישראל תוך אימוץ “הצהרת בלפור” שקבעה כי בארץ יוקם בית לאומי לעם היהודי ולשם כך השלטון יסייע ליהודים ולהתיישבות היהודית בארץ. מנגד נקבע גם כי יובטחו זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסייה. המתח בין שתי המגמות הללו ליווה את שלטון המנדט הבריטי לאורך כל ימיו. הגבלת מכסת העולים לארץ ישראל וסגירת שערי הארץ בפני אלפי הפליטים שביקשו למצוא בה מקלט לנפשם, נועדה לשמור על יחסים תקינים עם הערבים מכיוון שהעלייה והתחזקות היישוב היהודי היו מבין הגורמים המשמעותיים לתסיסת הערבים.
ההעפלה הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ממשלת המנדט הבריטי הייתה קובעת מדי שנה מכסה- כמות, של רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) ליהודים, רישיונות העלייה הללו היו מעטים מאוד ביחס ליהודים שרצו לעלות וגם- רישיונות אלו ניתנו בהעדפה ברורה לאנשים עשירים או לאנשים שיש להם יכולת פרנסה בטוחה בארץ. אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון הורע מצבם של יהודי אירופה והמון יהודים רצו לעלות ארצה, לא רק העשירים מבינהם.. אז הוחלט לעקוף את הגבלות העלייה של הבריטים ולהביא יהודים לארץ ישראל ללא רשיונות עלייה.
המוסד לעלייה ב’ והפל-ים (זרוע של הפלמ”ח שהתמקדה בהעפלה) ההגנה והאצ”ל החלו את המבצע עוד באירופה. שם ארגנו קבוצת מעפילים ודאגו לצרכיהם לפני ההפלגה (מקום לינה, אוכל, מים) ובזמן ההפלגה: הם דאגו לאתר אוניה וספן שיסכים להסתכן בהפלגה כזו או לחילופין לרכוש אוניה ולשכור צוות ימאים וספנים, מדינות הנמל שמהם הפליגו המעפילים לרוב לא הקשו על ההעפלה, האתגר הייתה להגיע ארצה בספינות משא קטנות, ישנות ורעועות ולהימלט מהעיניים של המשחתות הבריטיות בלב הים ומהחיילים הבריטים בחופי ארץ ישראל. על כל אונייה הוצב מכשיר קשר אשר אותת על בואה לאנשי המוסד לעליה ב’, הפל-ים, או ארגוני המחתרות אשר ארגנו את ההפלגה ומחכים בחוף. האוניה עגנה סמוך לחוף, בחסות החשיכה סייעו המתנדבים לאנשים הנשים והילדים לרדת מהאוניה ולהתפזר ביישובים הקרובים, המעפילים החליפו בגדים ונטמעו בין תושביו הוותיקים של היישוב ולבריטים לא נותר אלא לחזור כלעומת שבאו. התושבים הסמוכים לים התיכון נטלו חלק פעיל במשימה, בין היישובים שהתפרסמו בכך היה הקיבוצים יגור וניצנים.
המוסד לעלייה ב’
ארגון העפלה, שהיה המשך לארגון “החלוץ”. רוב חברי “החלוץ” היו אנשי קיבוצים וההתיישבות העובדת שעסקו בארגון קבוצות מעפילים לארץ ישראל. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הורחבה פעולתו של ארגון “החלוץ” וניתן לו שמו החדש – “המוסד לעלייה ב'”. המוסד לעלייה ב’ פעל במסגרת ארגון ההגנה – הארגון הצבאי המחתרתי העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט.