הסכם השלום עם ירדן
הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. טקס החתימה נערך במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן. החותמים על החוזה היו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין, מלך ירדן. נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון חתם כעד.
בהסכם השלום הדגישו שני הצדדים – מדינת ישראל והממלכה הירדנית – את השאיפה “לשלום צודק, בר קיימא וכולל במזרח התיכון… המבוסס על חירות, שוויון, צדק וכבוד לזכויות אנוש בסיסיות”, שלום המבטיח את זכותן וחובתן של שתי המדינות “לחיות בשלום זו עם זו… בתוך גבולות בטוחים ומוכרים”, לפתח “יחסים ידידותיים ושיתוף פעולה” ולהבטיח “ביטחון בר קיימא” לשתי המדינות.
חוזה השלום בין ירדן לישראל התאפשר בעקבות הסכמים קודמים עם העולם הערבי – הסכם השלום עם מצרים (תשל”ט – 1979), ועידת מדריד (תשנ”ב – 1991), הסכם אוסלו (תשנ”ג – 1993) –
היחסים בין מדינת ישראל לממלכת ירדן היו במשך השנים יחסים של איבה, עוינות ומאבק. אך בניגוד ליחסים עם מדינות ערביות אחרות, כמו מצרים וסוריה, התקיימו במשך רוב הזמן מגעים ישירים בערוצים חשאיים בין ישראל לירדן.
הסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכת ירדן הקיף נושאים רבים ומגוונים ביחסים שבין שתי המדינות. חשוב לציין, כי בניגוד להסכם השלום עם מצרים ולהסכמים עם אש”ף – הסכם השלום עם ירדן לא היה כרוך בהחזרת שטחים, מלבד תיקוני גבול קלים בערבה. הגבול בין שתי המדינות נקבע על-פי קווי הגבול מתקופת המנדט, ובהתחשב בתנאי השטח הגיאוגרפיים.
נושא מרכזי אחר בהסכם נוגע לסוגיית המים: מצוקת המים משותפת לשתי המדינות, ואף חמורה יותר בירדן. בהסכם השלום החליטו המדינות על חלוקה של מי הירדן, הירמוך ומאגרי התהום בערבה, וישראל הסכימה להקצות כמות שנתית של מים לירדן.
הציבור בישראל קיבל באהדה רבה את הסכם השלום בין ישראל לירדן, גם בזכות העובדה שהסכם זה לא היה כרוך בוויתור על שטחים. אישיותו המיוחדת של המלך חוסיין וההתנהלות הרגועה והלבבית של המגעים בין המדינות הגבירה את התמיכה בהסכם זה.