הצהרת בלפור היא גילוי דעת שפרסמה ממשלת בריטניה ב-2 בנובמבר 1917, ובו הכריזה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרת בלפור נחשבת לפריצת דרך מדינית חסרת תקדים במסגרת הפעילות להקמת מדינת ישראל, ומשום כך הוזכרה גם במגילת העצמאות.
ההצהרה נחתמה בידי הלורד ארתור ג’יימס בלפור שכיהן כשר החוץ הבריטי, והוא שמסר את ההכרזה בשם ממשלת בריטניה ללורד ליונל וולטר רוטשילד שהיה נשיא הפדרציה הציונית בבריטניה, כדי שיעבירה להסתדרות הציונית.
הישג אדיר לתנועה הציונית
להצהרה קדמו מהלכים מדיניים מאומצים שהוביל ד”ר חיים ויצמן במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה בצמרת השלטון הבריטי, בניסיון לזכות בהכרה. הנוסח הסופי גובש בתום משא ומתן שכלל טיוטות רבות שהושפעו מצד אחד מלחצי התנועה הציונית, ומצד שני מלחצי המתנגדים להצהרה, ביניהם מנהיגים מרכזיים ביהדות בריטניה. המאמצים נשאו פרי שבועות ספורים לפני שהשלימו הבריטים את כיבוש ארץ ישראל מידי השלטון העות’מאני.
הצהרת בלפור ביטאה לראשונה הכרה של מעצמה עולמית ברעיון הציוני, ולכן נתפסה כהישג עצום עבור התנועה הציונית. יהודים בכל רחבי העולם התרגשו מההכרזה, תלו בה תקוות גדולות ובעקבותיה גברה בהם האמונה באפשרות הקמתה של מדינה יהודית.
הטיוטות של הצהרת בלפור