מלחמת העצמאות
מלחמת העצמאות, המכונה גם מלחמת השחרור, מלחמת תש”ח, מלחמת 1948 ומלחמת הקוממיות, פרצה בהדרגה בחודשים שקדמו להכרזת המדינה. במלחמה קשה זו נפלו כ-6,000 צעירים וצעירות – אחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית בארץ.
מדוע פרצה מלחמת העצמאות?
המלחמה פרצה ב-30 בנובמבר 1947, למחרת אישורה באו”ם של תוכנית החלוקה שחילקה את ארץ ישראל למדינה יהודית, מדינה ערבית ושטח בריבונות האו”ם הכולל את ירושלים ובית לחם. ערביי ארץ ישראל סירבו להשלים עם הקמתה של מדינה יהודית ופתחו בהתקפות נגד היישוב היהודי. היריות הראשונות נורו בבוקר ה-30 בנובמבר לעבר שני אוטובוסים של אגד בכביש 40 ליד הכפר פג’ה, כיום צומת נחלים שליד פתח תקווה. בהתקפה נהרגו שבעה נוסעים.
למחרת הכרזת העצמאות, בשבת ה-15 במאי 1948, פתחו חמישה צבאות ערביים במתקפה כוללת על מדינת ישראל. חילות המדינות: מצרים, סוריה, עיראק, ירדן ולבנון.
ב-ו ביוני 1948 הפך ארגון ה”הגנה” ל”צבא-הגנה-לישראל” (צה”ל).
מלחמת העצמאות לא הסתיימה בהסכמי שלום, אלא רק בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה. עיראק מסרה את מרחב השומרון לירדן, והתנגדה לכל מגע מדיני עם ישראל. ישראל הצליחה להרחיב בהרבה את הגבולות שעליהן הוחלט בעצרת האו”ם ב-29 בנובמבר 1947.