לוחמי חרות ישראל (לח”י) הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. לח”י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בפעולותיהם ניסו אנשי לח”י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים. בשנת 1940 ניסה הארגון לחתום עסקה עם המשטר הנאצי בגרמניה על מנת להציל את רוב יהדות אירופה מהשמדה והעלאתם של אותם יהודים לארץ ישראל. בתמורה, הבטיח לח”י להילחם באימפריה הבריטית מתוך ארץ ישראל.
בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של ארגון הלח”י וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר “אות לח”י” שהוענק לחברי המחתרת.
הפילוג מהאצ”ל
בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ”ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום “הספר הלבן השלישי” במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. אנשי האצ”ל דגלו בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה ובכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.
הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ”ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן. בראש המחתרת עמד אברהם שטרן (יאיר) עד שנתפס ונרצח ב-12 בפברואר 1942 על ידי הבולשת הבריטית במקום מחבואו בתל אביב. אחרי הירצחו קמה הנהגה שחבריה היו יצחק שמיר, גאולה כהן, יהושע כהן ועמוס קינן. ב-1942, לאחר רצח שטרן, כיהן יהושע כהן כראש המחתרת בפועל, עד שיצחק שמיר ברח מהכלא וקיבל את הפיקוד.
הלח”י היה ארגון קטן שמנה מאות אנשים בלבד, אך ביצע פעולות נועזות נגד הערבים ובעיקר נגד השלטון הבריטי, שכללו הפעלת מוקשים נגד שוטרים בריטיים והתקפות על יעדים בריטיים. כדי לממן את פעילותו עסק הארגון לעתים בשוד בנקים. והפעיל תחנת שידור מחתרתית- קול המחתרת העברית, שהקריינית שלה הייתה גאולה כהן. הלח”י הוציא במהלך השנים מספר עיתונים בהם “במחתרת”, “המעשי”.