ארגון מחתרתי שהוקם ב-1937. הארגון נשען על רעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי.
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (אצ”ל) היה אחת מהמחתרות שפעלו ביישוב העברי לפני קום המדינה. האצ”ל הגן על האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ולחם באוכלוסייה הערבית המקומית, ביצע פעולות תגמול, הגנה ואף טרור, נאבק במנדט הבריטי והשתתף במבצע ההעפלה “עליית אף על פי”.
בעקבות פרסום “הספר הלבן” במאי 1939, התמקד האצ”ל בתקיפת מטרות בריטיות. בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה, וז’בוטינסקי החליט לחדול מהמאבק בבריטניה ולתמוך בה במערכה מול גרמניה הנאצית. ההחלטה הביאה לפרישת הקבוצה שהקימה את מחתרת לח”י.
תקופת הסזון
בצל הידיעות על מצב יהודי אירופה והמשך מדיניות בריטניה להגבלת העלייה, הכריז האצ”ל ב-1943 על מרד נגד שלטון המנדט וחזר לתקוף מתקנים בריטיים בארץ. ההנהגה הציונית בארץ ישראל דרשה מהאצ”ל להימנע מתקיפת הבריטים כל עוד הם נלחמים בנאצים, וכשהאצ”ל סירב הוחלט להפסיק את פעילותו בכוח. בנובמבר 1944 החלה תקופת ה”סזון”, ובמשך כחצי שנה בה אנשי ההגנה ניהלו מלחמה מול חברי האצ”ל שסירבו להקשיב להנהגת היישוב. חלק מחברי אצ”ל אף נחטפו והסגירו אותם לבריטים. הסזון נחשב לאחת מתקופות השפל של היישוב העברי.
בנובמבר 1945 הצטרף האצ”ל ל”תנועת המרי העברי” שאיגדה את המחתרות ללחימה משותפת בבריטים, אך התיאום הופסק לאחר שהאצ”ל פוצץ את מלון המלך דוד ביולי 1946, התקפה בה נהרגו 90 אנשים – יהודים, ערבים ובריטים. האצ”ל המשיך במאבקו התקיף בבריטים עד ליציאתם מהארץ. לאורך השנים הבריטים תפסו ואסרו מאות אנשי אצ”ל, כמה מהם הוצאו להורג ורבים הוגלו למחנות מעצר באפריקה.
למחרת הכרזת העצמאות הצהיר מפקד האצ”ל מנחם בגין בנאומו: “הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית… במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא”. כחודש לאחר מכן, ביוני 1948, זעזעה פרשת אלטלנה את המדינה הצעירה, כאשר צה”ל הפציץ את אוניית הנשק והעולים ששיגר האצ”ל לחופי ישראל. ועם זאת, אנשי האצ”ל שולבו בצה”ל ולחמו במלחמת העצמאות.