סמל מדינת ישראל הוא מגן אשר במרכזו מנורת שבעת הקנים, משני צדדיה ענפי זית, ובתחתיתו הכיתוב “ישראל”. מעמדו המשפטי והמדיני של סמל מדינת ישראל נקבע בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש”ט-1949, שהתקבל ביום 24 במאי 1949 ובשנת 2018 ניתן לו מעמד חוקתי בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
סמל המדינה הוא סמל די צעיר; צעיר יותר מדגל ישראל וגם מן ההמנון שלנו, התקווה. עם הקמת המדינה התעורר צורך בסמלים לאומיים – דגל, סמל מדינה והמנון. מועצת המדינה הזמנית החליטה על הקמת ועדת סמלים, וזו פנתה אל תושבי המדינה וביקשה לקבל הצעות ורעיונות לסמל רשמי למדינת ישראל. מאות הצעות הוגשו לוועדה, והמועצה החליטה לבחור בהצעה שהגישו המעצבים (האחים) גבריאל ומקסים שמיר. וכך, ביום י”א בשבט תש”ט, נבחר סמל המנורה המעוטרת בענפי זית של האחים שמיר לסמל הרשמי של מדינת ישראל.
המנון מדינת ישראל “התקווה” – נכתב על ידי המשורר נפתלי הרץ אימבר. את הטיוטה הראשונה של השיר כתב אימבר ברומניה בשנת 1877, תחת הכותרת “תקוותנו”. נוסח השיר, כפי שאנחנו שרים אותו כיום, נכתב בארץ ישראל, עם תיקונים של ד”ר י”ל כהן, מחנך מראשון לציון. מקור הלחן במנגינה רומנית עממית וחובר למלל ע”י שמואל כהן. מאז הקונגרס הציוני ה- 6, שהתקיים בשנת 1903, היה “התקווה” ההמנון הרשמי של התנועה הציונית, ובשנת תש”ט (1948) הפך להמנון הלאומי של מדינת ישראל.
דגל– בחירת צבעי הדגל, ע”י אנשי העלייה הראשונה, לא הייתה מקרית, שכן המדובר בצבעי הטלית בעלת פתיל תכלת, שמקורה בחומש במדבר:” וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.”
סמל מגן דוד ששולב בדגל, נמצא בתרבויות העמים מאז תקופת העת העתיקה; אולם זוהה עם היהדות מאז, בפריטי אמנות ותשמישי קדושה רבים. בשנת 1885 הניף ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל”ו, את הדגל במתכונת דומה לדגל ישראל כיום אותו הכין יחד עם פאני מאירוביץ’, בחגיגות שלוש שנים להיווסדה של המושבה ראשון לציון. בתקופת היישוב שימש הדגל את התנועה הציונית, והונף בגלוי באירועים רשמיים. חיילי הבריגדה נהגו להניף את הדגל לצד הדגל הבריטי, ואף התעמתו עם מפקדיהם הבריטים על רקע זה. בעת הכרזת העצמאות קושט האולם בדגל גדול, שנמתח על הקיר מאחורי הנואמים, ושימש כמרכיב עיצובי בולט, שהדגיש את העצמאות שזה עתה הושגה.
מעמדם המשפטי והמדיני של דגל מדינת ישראל וסמלהּ על פי החוק, נקבע בחוק הדגל והסמל, תש”ט-1949.